שיחת ש"פ מטות-מסעי, ב' מנחם-אב, ה'תשכ"ה

132

בלתי מוגה

א. בהתחלת הפרשה מעתיק רש"י התיבות "ראשי המטות", ומפרש: "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה, ואח"כ לכל בני ישראל. ומנין שאף שאר הדברות כן, ת"ל ⁴⁵³ וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל. ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה, מפר בשלשה הדיוטות. או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד, נאמר כאן זה הדבר, ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר ⁴⁵⁴ , מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר דבר אל אהרן וגו', אף זו נאמרה לכולן".

ותוכן הדברים – בפשטות:

קושיית רש"י היא: במה שונה פרשה זו מכל שאר הפרשיות שנאמרה אל "ראשי המטות" דוקא?

ועל זה מפרש רש"י, שלאמיתו של דבר נאמרה פרשה זו לא רק אל ראשי המטות, אלא גם לכל ישראל, כמו כל שאר הדברות, אלא ש"חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואח"כ לכל בנ"י".

והטעם שענין זה נתפרש כאן – בגלל שבהפרת נדרים יש ענין מיוחד ששייך לראשי המטות דוקא, "שהפרת נדרים ביחיד מומחה".

ואח"כ מביא רש"י הוכחה לפירושו – שלמדים זאת בגזירה שוה ממש"נ בשחוטי חוץ זה הדבר.

ב. וצריך להבין:

פשטות הכתוב "וידבר משה אל ראשי המטות" הוא – שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאי ישראל בלבד (אף שפרשיות אחרות אמר משה גם לכל בנ"י).

ואף שיש גזירה שוה, "נאמר כאן זה הדבר, ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר וכו'" – הרי הלימוד דגז"ש הוא ע"ד הלכה, ואין זה שייך לפשוטו של מקרא (מלבד כשיש הכרח בפשוטו של מקרא ללמוד גז"ש) ⁴⁵⁵ .

133

וא"כ, מהו הצורך בפירושו של רש"י בפסוק זה – הרי יכולים ללמוד כמשמעות פשוטו של מקרא, שפרשה זו נאמרה אל ראשי המטות בלבד?

ועוד צריך להבין – בפירוש רש"י גופא:

רש"י אינו מסתפק במ"ש בהתחלת פירושו "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל בנ"י", ומוסיף שיש כאן ענין ששייך רק ל"ראשי המטות", "שהפרת נדרים ביחיד מומחה".

ועפ"ז, הי' רש"י צריך לפרש לכתחילה שמ"ש "ראשי המטות" הוא כדי ללמד "שהפרת נדרים ביחיד מומחה", ומהו ההכרח לפרש ש"חלק כבוד לנשיאים כו'"?

ג. ויש לומר הביאור בזה:

קושיית רש"י היא: איזה ענין מיוחד יש בפרשה זו ששייך ל"ראשי המטות" דוקא – הרי בפרשה זו מדובר אודות ענינים השייכים לכל בנ"י, החל מ"איש כי ידור נדר גו' לא יחל דברו", וכן בנוגע לנדרי אשה, שהאב מפר נדרי בתו והבעל מפר נדרי אשתו – שכל ענינים אלו אינם שייכים לראשי המטות דוקא, אלא לכל בנ"י בשוה, ומדוע נאמר "וידבר משה אל ראשי המטות "?

ועל זה מפרש רש"י, שאמנם לימד משה פרשה זו גם לכל בנ"י (שהרי תוכן הפרשה שייך לכל בנ"י), ומש"נ "וידבר משה אל ראשי המטות", הרי זה לפי ש"חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל בנ"י".

ד. ולהעיר:

יש מפרשים בדברי רש"י "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה, ואח"כ לכל בני ישראל ", שכוונתו לפרש מ"ש "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ", שמשה דיבר (לא רק אל ראשי המטות, אלא גם) לבני ישראל ⁴⁵⁶ .

אבל, מובן בפשטות שאין זה פשוטו של מקרא, כי, אם כוונת הכתוב לומר שמשה דיבר גם אל בנ"י, הול"ל "וידבר משה אל ראשי המטות ואל בני ישראל", או " ו לבני ישראל" (בתוספת וא"ו); וכיון שנאמר "ראשי המטות לבני ישראל", הרי הפירוש בזה הוא "ראשי המטות" של בנ"י, וכמו בהמשך הפרשה ⁴⁵⁷ : "ויצו להם משה גו' ואת ראשי המטות לבני ישראל".

134

וכמו"כ מובן שאין לפרש זאת בדברי רש"י – כי: (א) אם כוונת רש"י לפרש התיבות "לבני ישראל" שבפסוק, הי' לו להעתיק מהפסוק לא רק את התיבות "ראשי המטות", אלא גם את התיבות "לבני ישראל". (ב) אם רש"י מפרש שהתיבות "לבני ישראל" באים בהמשך ל"וידבר משה" (שדיבר גם לבנ"י) – אין מקום לקס"ד ששולל רש"י בהמשך פירושו "או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד" (ובמילא אין גם צורך בהגז"ש ד"זה הדבר"), שהרי מפורש בקרא "וידבר משה גו' לבני ישראל".

ועכצ"ל, שמ"ש רש"י "ואח"כ לכל בנ"י", היינו, שכך היתה המציאות , שלאחרי שמשה לימד את הנשיאים, חזר ולימד לכל בנ"י, אבל בפסוק נתפרש רק הלימוד לנשיאים – "וידבר משה אל ראשי המטות ", כיון ש"חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה", אבל לא נתפרש כאן מה שאח"כ חזר ולימד לכל בנ"י.

ורש"י מוסיף ומבהיר לבן חמש למקרא, ש"אף שאר הדברות כן", כפי שכבר נאמר בפ' תשא "וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל".

ה. אלא שעפ"ז אינו מובן – "מה ראה לאומרה כאן":

כיון שבכל הדברות הי' הסדר שתחילה דיבר משה עם הנשיאים ואח"כ עם בנ"י, הרי גם אם הי' נאמר כאן "וידבר משה אל בני ישראל", היינו יודעים שתחילה דיבר עם הנשיאים ואח"כ עם בנ"י, כמפורש בפ' תשא בנוגע לכל הדברות. וא"כ, "מה ראה לאומרה כאן" – לחלוק כבוד לנשיאים עי"ז ש"וידבר משה אל ראשי המטות", בפרשה זו דוקא?

ועל זה מתרץ רש"י, שהטעם ש"ראה לאומרה כאן" הוא כדי ללמדנו דין נוסף – "שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה, מפר בשלשה הדיוטות", והיינו, שענין חלוקת כבוד לנשיאים שייך במיוחד לפרשת נדרים, כיון שיש חילוק בין יחיד מומחה להדיוטות בנוגע להפרת נדרים.

[ומובן, שאין הכוונה שרש"י חוזר בו ממה שפירש ש"חלק כבוד לנשיאים כו'", ומפרש שמש"נ "וידבר משה אל ראשי המטות" הוא לפי ש"למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה" – שהרי אין זה פשוטו של מקרא, כי אם דין שרק נרמז בכתוב; אלא, הפירוש במש"נ "וידבר משה אל ראשי המטות" הוא לפי ש"חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה", ורק מה ש"ראה לאומרה כאן" הוא לפי ש"למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה"].

135

ו. וממשיך רש"י, "או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד":

כאשר מפרשים שגם פרשה זו אמר משה רבינו לכל בנ"י, כמו כל הדברות – יש צורך לפרש שמש"נ כאן "ראשי המטות" הרי זה רק לפי "שחלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה"; ועדיין אין זה מספיק, כיון שצריך לחפש טעם "מה טעם ראה לאומרה כאן" – "למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה".

ולכאורה, במקום כל הנ"ל – מוטב לפרש מ"ש "וידבר משה אל ראשי המטות" כפשוטו , "שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד", ואילו לכל בנ"י – שצריכים לידע פרשה זו – נאמר הדבר (לא ע"י משה רבינו, אלא) ע"י הנשיאים?!

ועל זה מתרץ רש"י, "נאמר כאן זה הדבר, ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר, מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר דבר אל אהרן וגו', אף זו נאמרה לכולן":

אין כוונת רש"י ללימוד של גזירה שוה (שאין זה מוכרח בפשוטו של מקרא, כנ"ל), אלא רק כעין גילוי מילתא:

כיון שכאן נאמר "זה הדבר", אף שלכאורה הרי זה מיותר (שהרי ברוב הפרשיות שבתורה לא מצינו הקדמה זו) – יש לחפש במקום אחר שנאמר "זה הדבר", בציווי שבו נתפרשו יחידי סגולה מבנ"י (כבנדו"ד – "ראשי המטות").

ואכן מצינו הלשון "זה הדבר" בהציווי על שחוטי חוץ שבו נתפרשו אהרן ובניו, ומפורש בקרא: "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל .. זה הדבר אשר צוה ה'", וזאת, למרות שלכאורה הי' מספיק לומר ציווי זה לאהרן ולבניו (והם יאמרו את הדברים לבנ"י), כיון ש"במוקדשין הכתוב מדבר" ⁴⁵⁸ , שבהם צריכה להיות זריקה והקטרה ע"י הכהנים דוקא.

וכיון שפרשת שחוטי חוץ, שנאמר בה "זה הדבר", "נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל", הרי זה גילוי מילתא גם בנוגע ל"זה הדבר" שבפרשתנו, ש"אף זו נאמרה לכולן".

ועכצ"ל, שמש"נ "ראשי המטות", הרי זה רק לפי ש"חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל בנ"י", כבכל הפרשיות, "ומה ראה לאומרה כאן – למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה", כנ"ל.

136

ז. מהענינים המופלאים בפירוש רש"י – ע"ד ההלכה:

בנוגע לדין דהפרת נדרים בשלשה הדיוטות, מצינו פלוגתא בירושלמי ⁴⁵⁹ אם הדברים אמורים רק "במקום שאין זקן" (יחיד מומחה), או "אפילו במקום שיש זקן".

ולכאורה תלוי הדבר בב' הפירושים בפסוק "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל":

לפי הפירוש שמשה דיבר אל ראשי המטות וגם אל בני ישראל (בשוה) – הנה גם במקום שיש זקן (יחיד מומחה, "ראשי המטות") יכולים להפר הנדר ע"י כל בנ"י (שלשה הדיוטות); משא"כ לפי הפירוש שמשה דיבר אל ראשי המטות של בנ"י, ש"חלק כבוד לנשיאים כו'" – צריך להפר את הנדר אצל זקן (יחיד מומחה), ורק "אם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות".

* * *

ח. בנוגע להמנהג לפרש פירוש רש"י בהתחלת וסיום כל פרשה (שההתחלה והסיום הכוללים את כל הפרשה), בכל חמשה חומשי תורה – הנה אף שביום הש"ק זה קורין מטות-מסעי ביחד, הרי אין זו פרשה אחת, כי אם שתי פרשיות, אלא שרצה הקב"ה – מצד איזה טעם הידוע לו – שבשנים מסויימות יחברו שתי פרשיות ביחד.

ויש לבאר ההכרח לדבר שגם בשנה זו הם בעצם שתי פרשיות:

א) כיון שבכמה שנים – הן לאחרי שנה זו והן לפני' – קורין כל פרשה בשבת בפ"ע, עכצ"ל, שהם שתי פרשיות. ובמילא לא יתכן לומר שבשנה זו הרי זו פרשה אחת, שהרי התורה היא נצחית, ולא תהא מוחלפת ⁴⁶⁰ ח"ו.

ב) מצד כללות סדר חלוקת הפרשיות ומספרם, כפי שמצינו בזהר ⁴⁶¹ שיש בתורה ג"ן סדרים – יש למנות פרשיות מטות ומסעי כב' פרשיות.

ג) מזה גופא שאומרים שבשנה זו פרשיות אלו מחוברות, מוכח, שבעצם הם שתי פרשיות, כי, ענין החיבור שייך רק בשני דברים נפרדים, שלכן יש צורך לחברם.

ורק בנוגע למצות קריאת התורה, יש שנים שבהן קורין שתי פרשיות ביחד.

137

ולכן, אין להסתפק בביאור פירוש רש"י בהתחלת פרשת מטות ובסוף פרשת מסעי, אלא יש לבאר גם פירוש רש"י בסוף פרשת מטות, ובהתחלת פרשת מסעי, כדלקמן.

ט. הביאור בפירוש רש"י ס"פ מטות, "ויקרא לה נבח", "לה אינו מפיק ה"א, וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, לפי שלא נתקיים לה שם זה, לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא. ותמהני, מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה, ויאמר ⁴⁶² לה בועז, לבנות ⁴⁶³ לה בית" – שע"פ פשש"מ אין לפרש ש"לה אינו מפיק ה"א" הוא כאילו נאמר "לא" ("שלא נתקיים לה שם זה"), שהרי הכתוב בא לומר שנבח קרא לה בשמו, אלא "שמשמע מדרשו כמו לא", לרמז שזוהי מציאות רפוי' .

ועל זה אומר רש"י "תמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה, ויאמר לה בועז, לבנות לה בית" (אף שיש עליהם דרשות במדרש רות ובגמרא, כקושיית הרמב"ן ⁴⁶⁴ ) – דרש ע"ד הפשט (שאין פירושו "לא", אלא רק מציאות רפוי'), כי בשתי תיבות הנ"ל בהכרח לומר שהפירוש הוא " לא ", ולא רק מציאות רפוי': בפסוק "ויאמר לה בועז", שהוא מענה על דברי רות "לא אהי' (איני חשובה) כאחת שפחותך" – " אין את מן האמהות (שפחות), אלא מן האימהות" ⁴⁶⁵ (שרה רבקה כו'), היינו, ש"ויאמר לה " פירושו " לא "; ובפסוק "לבנות לה בית", כיון שהפסוק מדבר אודות "חנופה" שנשארה בבבל בקביעות (ולא אודות גסות הרוח, ש"אשתרבובי" לעילם, ולא נשארה בקביעות בבבל) ⁴⁶⁶ , הרי אי אפשר לפרש ש"לה" רומז למציאות רפוי' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 371 ואילך.

י. ויש להוסיף ולבאר הטעם שרש"י מביא את פירושו של ר' משה

138

הדרשן, למרות תמיהתו "מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה" – כיון שתיבות אלו אינם בחמשה חומשי תורה, אלא בנ"ך:

מהחילוקים שבין חמשה חומשי תורה לנ"ך ⁴⁶⁷ – שבחמשה חומשי תורה בהכרח שפירוש הכתובים יהי' לכל לראש כפשוטו , כי, לולי זאת, יתבטל ח"ו כל ענין התומ"צ.

ולדוגמא: בפסוק ⁴⁶⁸ "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", הנה לכל לראש צ"ל הפירוש הפשוט, שצריך להניח תפילין בפועל ממש בכל יום. – ישנו אמנם גם הרמז שבמצות תפילין, שהם כנגד הלב והמוח שצריך לשעבדם כו' ⁴⁶⁹ , וא"כ, יכול אדם לומר שהוא זוכר את הקב"ה במשך כל היום, ומשעבד אליו את לבו ומוחו, ובמילא – טוען הוא – אינו זקוק למעשה של הנחת תפילין; ועל זה אומרים לו, שלכל לראש כוונת התורה היא לקיום מצות תפילין כפשוטה .

ועד"ז במצות ציצית (בטלית קטן או בטלית גדול) – שלכאורה יכול אדם לטעון: בציצית יש חוטי תכלת, "מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד" ⁴⁷⁰ , ש"מזכיר היושב על הכסא" ⁴⁷¹ – הקב"ה. אבל הוא – לפי טענתו – אינו זקוק להדמיון שע"י התכלת שבציצית; הוא מגיע באופן ישיר ("דירעקט") אל "היושב על הכסא"!... והמענה על זה – שלכל לראש כוונת התורה היא ללבישת ציצית כפשוטו , ורק לאח"ז יכולים לחשוב אודות הרמזים שבדבר – הדמיון לרקיע וכו'.

ועד"ז בנוגע לשבת, שענינו "זכר למעשה בראשית" ⁴⁷² , "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" ⁴⁷³ – יכול אדם לטעון, שלאחרי שכבר הזכיר זאת בקידוש ובתפלה, לא נוגע כ"כ אם יעשה ח"ו איזה מלאכה קלה... אלא, כוונת התורה לכל לראש היא לפשטות הענינים.

משא"כ בנ"ך, הרי מצינו כמה פעמים שפירוש הפסוק אינו כפי פשטות הענינים, ובנדו"ד:

בפסוק "ויאמר לה בועז" – הרי הפירוש שבועז אמר לה (במענה לדברי' "לא אהי' כאחת שפחותך") "אין את מן האמהות, אלא מן

139

האימהות", אינו מתאים לפשטות הכתובים: "ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום ואכלת מן הלחם גו'". ומה גם שמאורע זה הי' "לעת האוכל", ואילו מה שהיא "מן האימהות" נתברר רק למחרת , כשפסקו שיבנה ממנה בית בישראל (מצד הדין ד"עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" ⁴⁷⁴ ), "כרחל וכלאה גו'" ⁴⁷⁵ .

וכן בפסוק "לבנות לה בית" – הרי אי אפשר לפרש שבנו ל"חנופה" בית כפשוטו , בית מאבנים, בעל ד' כתלים וגג, ויש בו ד' אמות על ד' אמות (שרק אז חייב במזוזה, ובלאה"כ, גם אם דר בו אדם, אינו נקרא בית, ואינו חייב במזוזה ⁴⁷⁶ , ואם יקבע בו מזוזה ויברך עלי', ה"ה מוציא שם שמים לבטלה), שהרי "חנופה" ירדה לבבל כולה , ולא רק ב"בית" מסויים בן ד' אמות.

וכיון שהפירוש בפסוקי נ"ך אינו מוכרח להיות בהתאם לפשוטו של מקרא, הרי גם התמיהה "מה ידרוש" ר' משה הדרשן בפסוקים אלו באופן שיהי' ע"ד הפשט (כנ"ל), אין בה כדי לשלול את פירושו.

יא. המשך הביאור בתמיהת רש"י, ע"פ "יינה של תורה" – דכיון שבשני פסוקים אלו מדובר אודות הפיכת הלעו"ז לקדושה ⁴⁷⁷ (הגיור דרות המואבי' להיות כאחת מן האימהות ⁴⁷⁸ , והפיכת החושך דבבל ל"תלמודה של בבל"14), לא מתאים בזה "לה אינו מפיק ה"א" (מציאות רפוי'), דממ"נ: מצד הקליפה, צ"ל "לא" ממש, ומצד הקדושה, צ"ל אמיתית התוקף – נדפס בלקו"ש שם ע' 376 ואילך.

* * *

140

יב. בהתחלת פרשת מסעי מפרש רש"י:

"אלה מסעי", "למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה, ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות, צא מהם י"ד, שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר ⁴⁷⁹ ואחר נסעו העם מחצרות וגו', שלח לך אנשים וגו', וכאן הוא אומר ⁴⁸⁰ ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, למדת שהיא במדבר פארן, ועוד הוצא משם ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן ⁴⁸¹ , מהר ההר עד ערבות מואב, בשנת הארבעים, נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן.

ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת, משל למלך שהי' בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו, כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'" (שכוונתו בזה – בפשטות – לסיום דרשת רבי תנחומא בהנמשל: "כך א"ל הקב"ה כו'").

וצריך להבין:

א) מדוע מביא רש"י בפירושו הן את הפירוש של ר"מ הדרשן, והן את הפירוש של רבי תנחומא – הרי אין ענינו של רש"י להביא את כל מדרשי חז"ל, כי אם לפרש פשוטו של מקרא, וא"כ, הי' לו להביא פירוש אחד – היותר קרוב לפשוטו של מקרא. ולכאורה, כיון שהדרשה של רבי תנחומא היא ע"פ משל, הרי זה רחוק יותר מפשוטו של מקרא, וכידוע שהצורך במשל הוא בשביל להמשיך מעולם גבוה יותר כו' ⁴⁸² , וא"כ, הי' לו להביא רק הפירוש של ר"מ הדרשן.

ב) מדוע כותב רש"י ש"רבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת " – הרי כל מי שמעיין בב' פירושים אלו רואה בעצמו שהם פירושים שונים, ולמה צריך רש"י להאריך בלשונו, ובסגנון בלתי רגיל – "דרשה אחרת"?!

יג. ויש להקדים ולבאר תחילה מה שהוקשה לרש"י בפשטות הכתובים – "למה נכתבו המסעות הללו":

141

כאשר בנ"י עומדים כבר בערבות מואב בסוף שנת הארבעים – מדוע צריך משה רבינו לחזור ולמנות את כל פרטי המסעות שהיו במשך כל הארבעים שנה, שזהו ענין בלתי-רצוי , שסיבתו היא הגזירה שנגזרה עליהם להתעכב במדבר ארבעים שנה בגלל חטא המרגלים, שהרי לולי זאת היו נכנסים לארץ מיד, כפי שמצינו ש"מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהי' הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" ⁴⁸³ , וא"כ, למה צריך לצער את בנ"י ולהזכיר להם דבר בלתי-רצוי?!

ואין לומר שכוונת משה היתה לומר דברי מוסר – שהרי דברי מוסר אמר משה לבנ"י בהתחלת פרשת דברים, כפירוש רש"י ⁴⁸⁴ : "אלה הדברים", "דברי תוכחות כו'", וכפי שמפרש הפסוק ⁴⁸⁵ "אחד עשר יום מחורב", "אמר להם משה, ראו מה שגרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים .. וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם, הסב אתכם סביבות הר שעיר מ' שנה"; אבל בפרשתנו לא נאמרו דברי מוסר, וא"כ, "למה נכתבו המסעות הללו", שמורים על דבר בלתי-רצוי?

ועל זה מפרש רש"י, "להודיע חסדיו של מקום וכו'":

בסוף הפרשה הקודמת ⁴⁸⁶ מסופר מה שאירע בסוף הארבעים שנה שהיו בנ"י במדבר, שבני ראובן ובני גד ביקשו ממשה לקבל נחלתם בעבר המזרחי של הירדן, ולא לעבור את הירדן לעבר המערבי, ומשה כעס עליהם, והשווה אותם למרגלים שמנעו את בנ"י מליכנס לארץ, באמרו: "כה עשו אבותיכם גו' ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור גו' והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל גו' ויסף עוד להניחו במדבר וגו'" ⁴⁸⁷ ; ורק לאחרי שבני גד ובני ראובן אמרו "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם" ⁴⁸⁸ , הסכים משה לבקשתם, והתנה עמהם: "אם תחלצו לפני ה' למלחמה גו' והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה" ⁴⁸⁹ , ומינה עליהם ועל תנאם "את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל" ⁴⁹⁰ .

ומזה מובן, שבנ"י עמדו אז בפחד גדול: לאחרי שסוכ"ס מסתיימים

142

הארבעים שנה שנגזר עליהם להיות במדבר – עלולה להתחדש ח"ו הגזירה שיצטרכו להשאר במדבר, מצד הנהגת בני גד ובני ראובן, שכן, אף שהבטיחו "ואנחנו נחלץ חושים גו'", מי יודע מה יהי' לאח"ז, שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" ⁴⁹¹ .

ולכן הוצרך משה "להודיע חסדיו של מקום כו'", באמרו לבנ"י, שאין להם מה לפחד, כיון שהקב"ה הוא חסדן , ועד כדי כך, שגם כאשר "גזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה, ולא היתה להם מנוחה, שהרי .. כל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות", והיינו, שאפילו בשעת הגזירה שהיא מצד מדת הדין, עירב הקב"ה גם ענין של חסדים, עד כמה שאפשר כו'.

[וכמודגש גם בכך שכללות ההנהגה עם בנ"י בהיותם במדבר היתה באופן של חסדים – הן בגשמיות, שניתן להם "לחם מן השמים" ⁴⁹² , ומים מבארה של מרים, וענני הכבוד כו', וכמ"ש ⁴⁹³ "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה", והן ברוחניות, שכיון שלא היו ב"ארץ אוכלת יושבי'" ⁴⁹⁴ , היו פנויים לעסוק כל היום בתורה מתוך מנוחה, ועי"ז זכו להיות "דור דעה" ⁴⁹⁵ . וזהו גם הביאור במאמר רז"ל ⁴⁹⁶ "לא ניתנה התורה כו' אלא לאוכלי המן"].

וזהו תוכן דברי משה לבנ"י במנין המסעות – שבזה רואים את "חסדיו של מקום", שאפילו בשעת הגזירה עצמה, הנה בכל הזדמנות אפשרית התנהג הקב"ה עמהם באופן של חסד, וכיון שכן, אין להם מה להתיירא כו'.

יד. המשך הביאור, שנוסף על פירוש ר"מ הדרשן, מביא רש"י גם פירוש התנחומא, כי, פירושו של ר"מ הדרשן הוא בנוגע לעשרים המסעות שבין רתמה (שמשם נשתלחו מרגלים) להר ההר (ששם מת אהרן), ואילו פירוש התנחומא הוא בנוגע למסעות שלפני שילוח המרגלים ושלאחרי מיתת אהרן – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה ⁴⁹⁷ בלקו"ש חי"ח ע' 390 הערה 4.

143

טו. וזהו גם מ"ש רש"י ש"רבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת " – כי:

א) דרשת רבי תנחומא מבארת הזכרת מסעות אחרים מאלו שנתבארו ע"י פירושו של ר"מ הדרשן, כנ"ל.

ב) לפי פירושו של ר"מ הדרשן – מוסב דיבורו של משה אל בנ"י שעומדים עתה בערבות מואב ומתכוננים להכנס לארץ , שאין להם מה להתיירא כו', כיון שרואים את חסדיו של הקב"ה גם בשעת הגזירה שנגזרה על אבותיהם , כנ"ל; ואילו "רבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת " – שדיבורו של משה מוסב אודות בנ"י שעברו את כל המסעות במדבר , שרק אליהם שייך לומר "כאן ישנ נו כאן הוקר נו כאן חשש ת את ראש ך ".

ג) החידוש שבדרשת רבי תנחומא הוא – שהמסעות שנזכרו בפרשתנו אינם ההילוך למקום רחוק כדי לרפא את בן המלך שחלה, אלא המדובר הוא אודות המעמד ומצב "שהיו חוזרין ", היינו, לאחרי שבן המלך נתרפא כבר, שזוהי "דרשה אחרת" – מצב וסדר עבודה אחרת לגמרי מהמדובר בפירושו של ר"מ הדרשן אודות ההילוך בעת המסעות עצמן ⁴⁹⁸ .

טז. וההוראה מזה בדרכי העבודה – בנוגע למ"ב המסעות כפי שישנם בכאו"א מישראל במשך כל חייו (כתורת הבעש"ט ⁴⁹⁹ ), וגם בכל יום ויום ⁵⁰⁰ :

ובהקדם הידוע ⁵⁰¹ בפירוש הכתוב ⁵⁰² "זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו", שישנו סדר עבודה באופן ד"זה א-ל י ", "מצד השגתי וידיעתי " – בדוגמת פירושו של ר"מ הדרשן שדיבורו של משה מוסב אל בנ"י שעומדים עתה ליכנס לארץ; וישנו סדר עבודה באופן ד"אלקי אבי ", מצד הקבלה כו' – בדוגמת דרשת רבי תנחומא שדיבורו של משה מוסב אודות הדור שעברו את המסעות במדבר, אבותיהם של בנ"י שעומדים ליכנס לארץ.

וכללות ההוראה היא – שיש צורך בשני אופני עבודה הנ"ל: עבודת האדם בכח עצמו, שמתייגע על ההבנה וההשגה כו', וכמודגש במיוחד בחסידות חב"ד, שדורשת שיהי' ענין של הבנה והשגה דוקא;

144

וביחד עם זה צריך להיות גם הענין דהקדמת נעשה לנשמע, ומלבד ההשגה צ"ל גם ענין האמונה, שזהו מה שנמשך מלמעלה כו'.

ושני ענינים אלו – השגה ("א-לי") ואמונה ("אלקי אבי") – צריכים להיות תמיד, כמבואר בלקו"ת ד"ה וידעת היום והשבות אל לבבך ⁵⁰³ , שככל שתגדל מעלת ההבנה וההשגה ("וידעת"), אזי צ"ל ענין האמונה בדרגא נעלית יותר, ואח"כ באה גם מדריגה זו בהבנה והשגה, ואז האמונה היא בדרגא נעלית עוד יותר.

ודוקא כאשר העבודה היא באופן כזה, אזי באים לתכלית השלימות – "ואנוהו", כפירוש השל"ה49 שזהו מלשון "אני והו", שנעשים "דבוקים ביחד כו'".

* * *

יז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אלה מסעי גו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם גו'.

(לאחרי המאמר, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

בודאי ישנם הרבה שסיימו לימוד הלקוטי-תורה דפרשת השבוע, ואם ישנם כאלו שעדיין לא סיימו – בודאי יסיימו במשך יום השבת, עד הבדלה. ויאמרו עתה "לחיים" ⁵⁰⁴ .

* * *

יח. הביאור בפירוש רש"י ס"פ מסעי, "מחלה תרצה וגו'", "כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים, ונשאו כסדר תולדותן, ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן, ומגיד ששקולות זו כזו", בהשוואה לפרש"י בפ' פינחס ⁵⁰⁵ , "ותקרבנה בנות צלפחד מחלה נעה וגו'", "להלן הוא אומר ותהיינה מחלה תרצה, מגיד שכולן שקולות זו כזו לפיכך שנה את סדרן" – שהחידוש במנין בנות צלפחד בפסוק "ותקרבנה", אף שכבר נימנו לפנ"ז ⁵⁰⁶ בשמותיהן באותו סדר, הוא, לגבי שינוי הסדר שבפרשתנו, ללמד "שכולן שקולות זו כזו", כי, "כאן מנאן (לא רק לפי סדר נישואיהן, ונישאו שלא כסדר תולדתן, אלא גם) לפי גדולתן זו מזו בשנים", שקשורה גם עם חכמה (שבאה עם השנים, "ימים ידברו גו'" ⁵⁰⁷ ), ובסדר זה נכתבו כאן, כיון ש"נשאו כסדר תולדותן", ואילו "בכל המקרא מנאן

145

לפי חכמתן" (גם כשנזכרו בפעם הראשונה, כהקדמה לטענה שמצד החכמה), וכיון שגם המנין שבפרשתנו (" בכל המקרא") קשור עם מעלת החכמה, הרי שינוי הסדר "מגיד ששקולות זו כזו" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 200 ואילך.

______ ● ______