170
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ח. נגיעה רגילה של העולם הזה אינה פוגעת בעצם מהות היהודי
ההוראה הנלמדת מכך בעבודת ה' היא:
כלי חרס, הנעשה מעפר, רומז לאדם ש"יסודו מעפר"20, כנאמר21 "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה...", "כי עפר אתה..."22. ועל־כך אומרים, שכלי חרס אינו נטמא מאחוריו: עניני העולם הזה הנדבקים אל גוף האדם, המכונה "אחוריו", אינם יכולים לטמא את עצם היהודי.
שהרי כיון שהקדוש־ברוך־הוא בראו כך, שגופו נזקק לאכילה ולשתיה ולשאר עניני העולם הזה23, שבדרך הטבע24 הוא נהנה מהם25 – והעבודה הנדרשת ממנו איננה לשבור את הגוף, אלא, כתורת הבעל־שם־טוב26, דרך של "עזוב תעזוב עמו"27 – הפיכת גופו וחלקו בעולם לדירה לו יתברך (בתחתונים) – אין הוא איפוא אשם בכך שנדבקו בו עניני העולם הזה, אם־כי בסופו של דבר הוא צריך להתנקות מהם*.
במה דברים אמורים על אדם המחשיב את עצמו כפי שבראו הקדוש־ברוך־הוא – לכלי חרס – המורה על דרגת התבטלות, אך אם הוא מחשיב את עצמו לכלי עץ, למציאות גדולה ומפותחת (כעץ הצומח ומתפתח), או לכלי מתכת, שישותו קשה כמתכת, הרי אז אין הוא כפי שנברא, ולפיכך הוא נטמא גם "מאחוריו".
ועל כך אומר רש"י "יכול אפילו נגע בו מאחוריו" – כי הזיבה אינה ענין טבעי כדם נדה28, אלא מחלה – יותר דם מכפי שצריך להיות לפי הטבע. ומשמעות הדברים בעבודת האדם היא: דם נדה הוא הרע הקיים אצל היהודי מטבעו, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"29. אך גם זיבה הוא מה שהאדם מגרה יצרו עליו יותר מכפי שהיצר הרע מבלבלו בעצמו30, ובלשון ספר החינוך31: "ענין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך היושר בהתמדה במאכליו...".
ולפיכך ניתן היה לחשוב שבמקרה זה נטמא האדם ("כלי חרס") אפילו "מאחוריו", כי הוא נכשל בדבר רע שאיננו הכרחי מצד טבעו.
הערות
- 20. פיוט ונתנה תוקף.
- 21. בראשית ב, ז.
- 22. שם ג, יט.
- 23. ראה תניא (פי"ג) בנוגע לבינוני – "נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתי' ושאר עניני עוה"ז". והרי "מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי כל אדם ימשוך" (שם רפי"ד).
- 24. ראה תניא פ"ח.
- 25. להעיר מד"ה ואתם הדבקים תרפ"ו פ"ה (סה"מ תיש"א ע' 208), דגם הגופים דימות המשיח, מכיון שיולדו ע"י או"א גשמי' בתאוה גשמי' יצטרכו לזיכוך כו', עיי"ש.
- 26. היום יום ע' כג. הוספות לכתר שם טוב סט"ז. וש"נ.
- 27. משפטים כג, ה.
- *. ראה תניא פ"ח.
- 28. לאחרי חטא עה"ד – עירובין ק, ב.
- 29. נח ח, כא.
- 30. ראה בכ"ז לקו"ש ח"ז ע' 317 ואילך. לקו"ש חי"ד ע' 8־26. וש"נ.
- 31. מצוה קעח.
תניא, ליקוטי אמרים ח׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד זֹאת בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁלְּכָךְ נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״אִיסּוּר״, מִפְּנֵי שֶׁאַף מִי שֶׁאָכַל מַאֲכַל אִיסּוּר בְּלֹא הוֹדַע – לְשֵׁם שָׁמַיִם, לַעֲבוֹד ה׳ בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, וְגַם פָּעַל וְעָשָׂה כֵּן, וְקָרָא וְהִתְפַּלֵּל בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהּ עוֹלָה וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּתֵיבוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ הַהֶיתֵּר, מִפְּנֵי אִיסּוּרָהּ בִּידֵי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת. וַאֲפִילוּ הוּא אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, שֶׁחֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה כוּ׳.
וְלָכֵן, גַּם הַיֵּצֶר הָרָע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים, הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין נוּכְרָאִין, שֶׁהוּא יֵצֶר הָרָע שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַיֵּצֶר הָרָע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הַמּוּתָּרִים לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ, הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין יְהוּדָאִין, לְפִי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר לִקְדוּשָּׁה כְּדִלְעֵיל. אַךְ מִכָּל מָקוֹם, קוֹדֶם שֶׁחָזַר לִקְדוּשָּׁה, הוּא סִטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה. וְגַם אַחַר כָּךְ, הָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר דָּבוּק בַּגּוּף, לִהְיוֹת כִּי מִכָּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה נַעֲשָׂה תֵּיכֶף דָּם וּבָשָׂר מִבְּשָׂרוֹ.
וְלָכֵן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, לְנַקּוֹתוֹ וּלְטַהֲרוֹ מִטּוּמְאָתוֹ שֶׁקִּיבֵּל בַּהֲנָאַת עוֹלָם הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו מִטּוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ וְשֵׁדִין יְהוּדָאִין. אֶלָּא אִם כֵּן מִי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מֵעוֹלָם הַזֶּה כָּל יָמָיו כְּרַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ.
וְעַל דְּבָרִים בְּטֵלִים בְּהֶיתֵּר, כְּגוֹן עַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמוֹד, צָרִיךְ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטּוּמְאָה זוֹ דִּקְלִיפָּה זוֹ, עַל יְדֵי גִּלְגּוּלָהּ בְּכַף הַקֶּלַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח דַּף נ״ט.
אֲבָל לְדִיבּוּרִים אֲסוּרִים, כְּמוֹ לֵיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי – אֵין כַּף הַקֶּלַע [לְבַדּוֹ] מוֹעִיל לְטַהֵר וּלְהַעֲבִיר טוּמְאָתוֹ מֵהַנֶּפֶשׁ, רַק צְרִיכָה לֵירֵד לְגֵיהִנֹּם.
וְכֵן מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים – אֵין כַּף הַקֶּלַע לְבַדּוֹ מוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ לְמָרְקָהּ וּלְזַכְּכָהּ, רַק עוֹנָשִׁים חֲמוּרִים שֶׁמַּעֲנִישִׁים עַל בִּיטּוּל תּוֹרָה בִּפְרָטוּת, מִלְּבַד עוֹנֶשׁ הַכְּלָלִי לְכָל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה מֵחֲמַת עַצְלוּת בְּגֵיהִנֹּם שֶׁל שֶׁלֶג, כִּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְכֵן הָעוֹסֵק בְּחָכְמוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם – בִּכְלַל דְּבָרִים בְּטֵלִים יֵחָשֵׁב לְעִנְיַן עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה.
וְעוֹד זֹאת יְתֵרָה טוּמְאָתָהּ שֶׁל חָכְמַת הָאוּמּוֹת עַל טוּמְאַת דְּבָרִים בְּטֵלִים, שֶׁאֵינוֹ מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא רַק הַמִּדּוֹת, מִיסוֹד הָרוּחַ הַקָּדוֹשׁ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, בְּטוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבִּדְבָרִים בְּטֵלִים, הַבָּאִים מִיסוֹד הָרוּחַ הָרָע שֶׁבִּקְלִיפָּה זוֹ בְּנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית כְּדִלְעֵיל, וְלֹא בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵם דִּבְרֵי שְׁטוּת וּבוּרוּת, שֶׁגַּם הַשּׁוֹטִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ יְכוֹלִים לְדַבֵּר כֵּן.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָכְמַת הָאוּמּוֹת, הוּא מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּטוּמְאַת קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁבְּחָכְמוֹת אֵלּוּ, שֶׁנָּפְלוּ שָׁמָּה בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל חָכְמָה דִקְדוּשָּׁה, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן.
אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה אוֹתָן קַרְדּוֹם לַחְתּוֹךְ בָּהֶן, דְּהַיְינוּ כְּדֵי לְהִתְפַּרְנֵס מֵהֶן בְּרֶיוַח לַעֲבוֹד ה׳, אוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לַעֲבוֹדַת ה׳ אוֹ לְתוֹרָתוֹ, וְזֶהוּ טַעֲמוֹ שֶׁל הָרַמְבַּ״ם וְרַמְבַּ״ן זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְסִיעָתָן שֶׁעָסְקוּ בָּהֶן:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.