176

דומה שמיעה לראיה"²⁶ – גם אם השמיעה היא אמיתית ועזה ואף משפיעה על האדם, כפי שמוצאים לגבי יתרו "שמועה שמע ובא"²⁷ – בכל זאת, כדי שהוא יוכל לקלוט את הדבר בשלמותו נזקק יתרו לבוא ולראות בעיניו.

וזוהי מעלתו של ה"חכם", ששכלו עז כל כך, עד שהוא "רואה את הנולד" ולא רק "יודע" או "מבין"].

בכך מוסבר גם מדוע מופיע מאמרו של רבי יוסי – "מימי לא קריתי..." – מיד לאחר מאמרו "חמש בעילות בעלתי ונטעתי חמשה ארזים בישראל", כי המאמר המקדים מראה על תוכנו העיקרי של המאמר שלאחריו: יחסו לענין של "אשתי" נבע אך ורק מן המטרה להקים בית בישראל, של "חמשה ארזים", ולכן הוא כינה אותה מלכתחילה ("מימי") בשם המורה על המטרה – "בית".

יתר־על־כן: לא רק במין המדAר,© § © ¥ ובבת ישראל בפרט, הוא ראה רק את המטרה, אלא גם ב"חי" ("שורי") הוא ראה את התבואות וכו'. את "חלקו בעולם" בכללות. גם בשור הוא ראה רק את מטרת קיומו – "שדי" – את הענין של "ורב תבואות בכח שור" הבא על־ידי חרישה, זריעה וקצירה בשדה. גם את זאת הוא ראה מראש, לפני התוצאות: "מימי" – הוא לא יכול היה לקרוא לשורו "שורי", אלא מיד ראה בו את המטרה וכינהו "שדי".

ה. הדרישה מן הכהן הגדול:

דרגה של "ביתו זו

אשתו"

מכל האמור לעיל מובנת המעלה הגדולה הדורשת מהכהן הגדול ביום־הכיפורים להיות נשוי וזאת דוקא באופן שהוא יראה ב"אשתו" את הענין של "ביתו" – "ביתו זו אשתו". בכך נוספת גם בו עצמו²⁸ השלמות, כדברי חז"ל²⁹ "כל מי שאין לו בית אינו אדם" – על־ידי שיש לו "בית" הוא מגיע למעלת "אדם"³⁰.

לכן מדייקת התורה ומשתמשת בביטוי "ביתו" (ולא "אשתו"), כדי להדגיש שהכהן הגדול צריך להיות שרוי בדרגה של "אשתי – ביתי", כפי שמוסברת בתורה שבעל־פה התנהגותו של רבי יוסי כל ימיו.

וכיוון שהחובה שהכהן הגדול יהא נשוי ביום־הכיפורים איננה סתם חובה, אלא מכילה בתוכה את שלמותו של הכהן הגדול, כדלעיל, לפיכך אין