שיחה א

205שיחה א

א. הקשר בין גנבה לבין ע"ז

על ההבדל בין האזהרה "לא תגנובו", אשר בפרשתנו¹, לבין האזהרה "לא תגנוב" אשר בעשרת הדברות², אומרת הגמרא³ (ורש"י מצטט זאת כאן), שבפרשתנו מדובר על גונב ממון⁴, וב"לא תגנוב" של עשרת הדברות מדובר על גונב נפשות.

על איסור גניבת ממון אומרים חז"ל⁵ "כל הגונב" הוא "כאילו עובד עבודת כוכבים".

דברי חז"ל האומרים על עבירות מסוימות שהעובר עליהן הוא "כאילו עובד עבודת כוכבים"⁶, מובנים, בידענו את הדיוק של לשון חז"ל, שבכך אין הכוונה רק להצביע על חומרת עבירה זו ולומר שחומרתה היא כמו העבירה החמורה ביותר (שהיא "עובד עבודת כוכבים"), אלא שלעבירה זו במהותה יש דמיון לעבודה זרה.

[יתר על כן: לכל העבירות יש קשר לעבודה זרה, כפי שמסביר בהרחבה אדמו"ר הזקן בתניא⁷, ש"לא יהיה לך" הוא "כולל כל שס"ה מצוות לא תעשה", כי⁸ על־ידי כל עבירה שעוברים על רצון העליון מתנתקים בשעת המעשה⁹ מאלוקות, כשם שהניתוק מתרחש על־ידי חטא של עבודה זרה –

וכיוון שעם זאת שהקשר לעבודה זרה נמצא בכל העבירות, אנו מוצאים שחז"ל הגדירו חטאים מסוימים במסגרת של "כאילו עובד עבודה זרה"¹⁰, הרי זאת הוכחה לכך, שלעבירות אלו יש ענין מיוחד בקשרם לעבודה זרה].

יש להבין איפוא: במה דומה גניבה, שהיא ממצוות שבין אדם לחבירו, לעבודה זרה¹¹?

205ב. חומרה מיוחדת בגניבה

כדי להבין זאת יש להסביר תחילה ענין מסוים בסוף מסכת סנהדרין¹², ששם כתובה חומרה מיוחדת בענין גניבה. הגמרא מתעכבת שם על הנאמר במשנה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם¹³, שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם". ועל כך אומרת הגמרא: "מאן רשעים, אמר רב יוסף: גנבי".

אין מובנים כאן הן קושיית הגמרא והן תירוצו של רב יוסף: (א) מדוע שואלת הגמרא בסיום מסכת סנהדרין "מאן רשעים", לאחר שהמילה "רשע" מצויה בתנ"ך (מספר פעמים) והיא נושא עיקרי ב"שקלא וטריא" של הפרקים הקודמים במסכת זו? (ב) מהי משמעות התשובה שב"רשעים" הכוונה היא ל"גנבי" – והרי כל העובר על מצוות לא תעשה נקרא רשע (והוא פסול לעדות, כפי שכבר מוסבר¹⁴ קודם)?

המפרשים מסבירים על כך¹⁵: הרי סיום המשנה בא כהמשך לאמור קודם אודות עיר הנדחת, והפסוק "ולא ידבק בידך מאומה... למען ישוב ה' מחרון אפו" כתוב בסוף פרשת עיר הנדחת, ולפיכך השאלה היא: מהי כוונת המשנה באומרה "כל זמן שהרשעים בעולם"? לא ייתכן שהכוונה היא לאנשי עיר הנדחת, כי המילים "ולא ידבק..." כתובות בפסוק לאחר המילים "הכה תכה את יושבי העיר"¹⁶, כלומר, מדובר כבר לאחר הענשת אנשי עיר הנדחת והם כבר אינם בעולם, וזוהי שאלת הגמרא: על אילו רשעים מדובר כאן, בקשר לעיר הנדחת?

ועל כך עונה רב יוסף: "גנבי", אלו שגנבו מן החרם, משלל עיר הנדחת – דבר הנלמד מן הפסוק "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו", שכל עוד הרשעים שלקחו מן החרם קיימים בעולם, יש "חרון אף בעולם".

אך אין מובן: מדוע מתבטא רב יוסף בלשון "גנבי"? והרי הדגשת הרשע כאן איננה על חטא של גניבה (בלבד), אלא על כך שלקחו מן החרם של עיר 206הנדחת – והיה עליו להשתמש בביטוי המדגיש את עיקר החטא, כגון: "אלה שלקחו מן החרם" או בדומה ללשון הפסוק "ידבק בידך מן החרם"¹⁷?

יתר על כן: הרי ישנו דיון נרחב אם גניבה מן החרם – מאיסורי הנאה – היא בגדר של גניבה¹⁸, ולמרות שהלשון "גונב את החרם"¹⁹ מצויה בענין זה, וכך כתוב גם בפסוק על עכן: "וגם גנבו"²⁰. אך הכוונה היא לכך שהביטוי גניבה יכול לחול גם על חרם²¹ – אבל בתירוצו של רב יוסף לא היה צריך להיות מובא ענין הגניבה בלבד, אלא גם ענין החרם – ומדוע הוא מתבטא בלשון "גנבי", ואיננו מזכיר את החרם?

ג. ההבדל בין לשון המשנה ללשון הברייתא

ענין זה יובן באמצעות ההסבר על אחד מן ההבדלים בלשונותיהן של המשנה והברייתא בסוף המסכת, כדלהלן:

בברייתא כתוב: "תנו רבנן רשע בא לעולם²², חרון אף בא לעולם שנאמר:²³ בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה, רשע אבד מן העולם טובה בא לעולם שנאמר:²⁴ ובאבוד רשעים רנה", ומסיימת הברייתא "צדיק בא לעולם טובה בא לעולם שנאמר:²⁵ זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו".

האריכות של הברייתא יותר מן המשנה מובנת, שהרי רבי סידר את המשניות, כדברי הרמב"ם²⁶, "קוצר מלי" – "דבר קצר וכולל ענינים רבים", אבל בדור מאוחר יותר, 207כשנתמעטו המוחין היה הכרח באופן שבו נכתבו הדברים בברייתות – ביתר הרחבה ופרטים, בתוספת הוכחות מפסוקים וכדומה, כפי שמוצאים מספר פעמים בש"ס, שאותם ענינים הכתובים במשנה בקיצור, כתובים בברייתא בהרחבה ובפירוט.

מה שאינו מובן כאן הוא ההבדל ההפוך בין המשנה לברייתא. לשון המשנה היא "חרון אף", והברייתא מקצרת ואומרת "חרון" (סתם) –

וממה נפשך: אם הברייתא אומרת זאת בהמשך למשנה, היה גם עליה לומר "חרון אף", ואם זה בקשר לפסוק שמובא אחר־כך בברייתא, הרי בפסוק זה אין מוזכר ענין של "חרון"²⁷, והתוצאה של "רשע בא לעולם" היתה צריכה להיות "רעה²⁸ באה לעולם" – המנוגד לביטוי האמור לגבי "רשע אבד מן העולם" – "טובה באה לעולם"?

ד. לפי המשנה: רשע של ע"ז, לפי הברייתא: רשע סתם

ההסבר לכך:

המשנה מדברת אודות עיר הנדחת, וכך גם בסיום המשנה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם²⁹, שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם", הכוונה היא לחטא של עיר הנדחת, לחטא החמור ביותר – עבודה זרה. לכן מתבטאת המשנה בביטוי "חרון אף בעולם", כי את הביטוי "חרון אף" מוצאים רק בקשר לעבודה זרה, כדברי הרמב"ם³⁰.

ואילו הברייתא איננה מדברת על רשע של חטא עבודה זרה (ובמיוחד כאשר כבר הסתלק היצר הרע לעבודה זרה³¹), אלא על רשעים בכלל, שלא מן הסוג שאיננו שכיח, כחטא עבודה זרה, ובמיוחד – עיר הנדחת. לפיכך מתחילה הברייתא בלשון "רשע בא לעולם" – סתם רשע העובר על עבירות, ולא על חטא עבודה זרה – ולכן מתאים הביטוי "חרון (סתם) בא לעולם" ללא הזכרת המילה "אף" המופיעה בקשר לעבודה זרה, כפי שהוסבר לעיל^*.

יחד עם זאת ישנו תוכן המשותף למשנה ולברייתא: המשנה אומרת 208ש"כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם", וזוהי גם כוונת הברייתא במילים "רשע בא לעולם חרון בא לעולם", ה"חרון" בא ביחד עם "רשע", כל עוד יש "רשע" יש "חרון" – עד אשר "רשע אבד מן העולם".

לפי הדברים שלעיל מתעוררת השאלה: במשנה מובן מדוע ישנו "חרון אף" בעולם "כל זמן שהרשעים בעולם", כי מדובר כאן על עבודה זרה, וכל עוד יש מציאות של עבודה זרה ("חרם") יש גם "חרון אף" כאמור בספרי³²: "כל זמן שעבודה זרה בעולם חרון אף בעולם". אבל מדוע בחטאים אחרים של "רשע (סתם) בא לעולם" נמשך ה"חרון" גם לאחר מעשה העבירה, כאשר פעולת החטא כבר איננה³³?

ה. הדיוק בלשון המשנה

הביאור לכך הוא: הדיוק בלשון המשנה, האומרת "כל זמן שהרשעים בעולם..." ולא כלשון הספרי "כל זמן שעבודה זרה בעולם...", מוכיח שלפי המשנה "חרון האף" איננו מפני שקיימת עדיין מציאות של עבודה זרה ("חרם") בעולם, אלא מפני הרשעים, עוברי עבירה זו הקשורה לעבודה זרה, שעברו על "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם"³⁴ – אפילו כאשר החפץ, עליו היה החרם, כבר איננו נמצא.

וזוהי שאלת הגמרא: "מאן רשעים", דהיינו: לאיזה סוג רשעים הדברים מכוונים? איזו רשעות היא זו הממשיכה את "חרון האף" של עבודה זרה גם לאחר שהעבודה הזרה כבר איננה?

ועל כך עונה רב יוסף "גנבי" – המשנה מתכוונת לרשעים שהקשר שלהם לעבודה זרה הוא על־ידי גניבה משלל של עיר הנדחת, וכיוון שזה באופן של גניבה, לפיכך "כל זמן שהרשעים בעולם – חרון אף בעולם", "חרון האף" נמשך אפילו כאשר החרם כבר נשרף ועבר מן העולם^*.

ו. לאו שניתן לתשלומין

ההסבר לכך הוא: איסור גניבה, או גזילה, הוא חמור במיוחד בכך שזוהי "פעולה נמשכת", בכל רגע שעדיין אין 209מחזירים את הגניבה עוברים על "לא תגנובו", ו"לא תגזול".

בכך מסביר הרוגצ'ובי³⁵ את דעת הרמב"ם³⁶, המונה את הלאוין של "לא תגזול" ו"לא תגנוב" בכלל של "לאו שניתן לתשלומין", ולא בכלל של "לאו שניתק לעשה": אצל לאו הניתק לעשה עוברים על הלאו רק בשעת המעשה העבירה ולכן האפשרות שהתורה קבעה "עשה" שניתן באמצעותו לנתק ולתקן את הלאו, הכרח לומר בה שהתיקון חל למפרע על מעשה העבירה, אבל באיסורי הפעולה ולאחריה – זוהי "פעולה נמשכת", ולפיכך כאשר מחזירים את הגניבה והגזילה, זהו רק "לאו שניתן לתשלומין" – בהווה, מכאן והלאה אמנם לא נמשכת העבירה, אבל אין זה תיקון ללאו של העבר³⁷.

ז. איסור גניבה – "פעולה נמשכת", ולכן ממשיך "חרון האף"

על פי זה יובן החידוש: כיוון שגניבה היא פעולה נמשכת, והאיסור של "לא תגנובו" נמשכת כל עוד לא היו "תשלומין", הרי גם כאשר החרם של עיר הנדחת כבר איננו – עדיין נמשכת אצל ה"גנבי" הרשעות של פעולת הגניבה³⁸.

וכיוון שרשעות היא פעולה נמשכת של גניבת החרם מעיר הנדחת, פעולה הקשורה בעבודה זרה, "כל זמן שהרשעים בעולם", הם עדיין לא חזרו בתשובה על גניבת עבודה זרה זו, הרי גם "חרון האף" של עבודה זרה נמשך בעולם.

ח. כך יובנו גם דברי הברייתא: רשע – העדר חזרה בתשובה

הדברים הנ"ל מסבירים גם את 210הברייתא "רשע בא לעולם חרון בא לעולם" גם לאחר עשיית העבירה.

המשנה איננה מדברת כאן על מקרה שהמציאות של העבודה הזרה קיימת בעולם, אלא על ההמשכיות של עבירה זו אצל האדם שעבר החטא של גניבה,

ולכן אפשר למצוא נקודה זו גם בעבירות אחרות, ואפילו בעבירות שמעשה העבירה איננו פעולה נמשכת: בשעה שיהודי עובר עבירה, חלה עליו מיד³⁹ המצוה לשוב בתשובה על עבירה זו⁴⁰ – וכל עוד הוא איננו שב בתשובה, הוא עובר בכל רגע על מצוות התשובה⁴¹.

לפיכך אומרת הברייתא "רשע בא לעולם חרון בא לעולם" – כל עוד הוא נקרא "רשע"⁴² – עד שהוא שב מחטאו – הרי תמיד "חרון בא לעולם". הברייתא איננה מציינת עבירה מסויימת, הכוונה היא לרשעות של כל עבירה – כל עוד נמשך העדר הקיום של מצות התשובה, נמשך גם ה"חרון" באופן תמידי⁴³.

ט. הדמיון של גניבה לחטא ע"ז, היא יותר מחטאים אחרים

לפי ההסבר שלעיל יובן גם הדמיון של גניבה לחטא עבודה זרה, יותר מחטאים אחרים: כשם שמוצאים אצל עבודה זרה, שאפילו לאחר מעשה החטא, עדיין הוא גורם ל"חרון אף בעולם", וכלשון הספרי "כל זמן שעבודה זרה בעולם חרון אף בעולם", כלומר, כל עוד קיימת מציאות של עבודה זרה בעולם, נמשך באופן תמידי חרון אף בעולם, כך גם לגבי חטא של גניבה, כיוון שזוהי "פעולה נמשכת", 211הרי כל עוד הגנב לא שב בתשובה על החטא, נמשך באופן תמידי חרונו של הקב"ה בעולם.

אך לא לגבי עבירות אחרות. למרות שגם באמצעותן יש חרון בעולם, וגם להן יש קשר ודמיון לחטא עבודה זרה, אבל המשכיות החרון איננה בגלל העבירה עצמה, אלא בגלל החוטא המתעכב בקיום מצות התשובה, ולא כאצל גניבה, שעבירת הגניבה עצמה היא "פעולה נמשכת", כפי שהוסבר לעיל⁴⁴.

י. עשה עין של מטה כאילו אינו רואה

אך עדיין לא מובן: (א) מדוע אומר רב יוסף "גנבי", ואינו אומר "גזלני" או "גנבי וגזלני". והרי הענין של "פעולה נמשכת" קיים הן אצל גניבה והן אצל גזילה? (ב) מדוע אומרת הברייתא "חרון בא לעולם" ולא "רעה" באה לעולם", שזהו ההיפך של "טובה באה לעולם" הכתובה לגבי "צדיק בא לעולם"? (ג) "חרון" הוא חמור יותר מ"רעה", ומדוע אין עבירות אלו גורמות ל"רעה" בלבד, אלא ליותר מכך – ל"חרון"?

הגמרא אומרת⁴⁵ "שאלו תלמידיו את ר' יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן, אמר להן זה השווה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת שנאמר .. עזב ה' את הארץ"⁴⁶.

דברים אלו מסבירים את דברי רב יוסף המתרץ שבביטוי "רשעים" הגורמים ל"חרון אף" מתכוונת המשנה ל"גנבי" (סתם, בלי להזכיר שמדובר על "חרם"), כי עצם החטא של גניבה הוא כעין עבודה זרה: גם הגנב סובר כאילו "עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה" – ולכן גם על־ידי "גנבי" בא "חרון אף" בדומה לעבודה זרה.

כך תובן גם הברייתא האומרת שכל עבירה גורמת ל"חרון בא לעולם, ולא רק רעה", כי בכל עבירה יש התייחסות ל"כבוד קונו" בדומה לגניבה: עצם העובדה שאדם מרשה לעצמו לעבור עבירה, מהווה הוכחה לכך שנדמה לו ש"עין של מטה אינה רואה", כנאמר⁴⁷ "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו", וכפי שאמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו⁴⁸: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן, אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".

ומובנים דברי הברייתא שבגלל "רשע בא" מגיע עונש של "חרון", 212שהרי זוהי מידה כנגד מידה, כהדגשת הפסוק המובא לעיל "בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה" – כיוון שבאמצעות החטא נגרם ביזוי ל"עין שלמטה", הרי כתוצאה מכך בא חרון לעולם, שהוא תוצאה של בוז וכדומה⁴⁹.

וגם לאחר שהעבירה כבר התבטלה, עדיין קיים החרון, כל עוד קיים "רשע", שהרי כל עוד אין חזרה בתשובה עדיין קיימת הסיבה ל"חרון": האדם נמצא עדיין באותו מצב של "עשה עין של מטה כאילו אינה רואה".

יא. תפקידו של הסנהדרין

ידוע⁵⁰ שסיומו של מסכת קשור בהתחלתו (ולשם המסכת), שלכן נוהגים – בעת אמירת הדרן – לקשר סיום המסכת להתחלתו.

כך גם בענינינו⁵¹: במשנה הראשונה במסכת, לפי סידרן בגמרא⁵², מפורטים דיני בית־דין וסנהדרין, מ"דיני ממונות בשלושה" ועד ל"סנהדרין גדולה של שבעים ואחד". למרות שלכל בית־דין (שלש. כו' כג, עא) יש סוג מסויים של דינים שעליו לדון, בכל זאת השווה בין כולם הוא שתכליתם של כל בתי־הדין איננה רק לדון את החוטא ולהענישו כדי לקיים את "ובערת הרע מקרבך" ו"למען ישמעו ויראו..." – אלא עליהם לדאוג מלכתחילה למניעת אפשרות לרע ולחטא.

כך נאמר ב"תנא דבי אליהו רבא"⁵³, שעל הסנהדרין של שבעים ואחד היה מוטל התפקיד "לקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכבותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל .. בכל מקומות ישראל וילמדו את ישראל...".

לכאורה, תמוה הדבר:

אנשי הסנהדרין היו "מופלגים בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה..."⁵⁴, ומקומם היה בלשכת הגזית⁵⁵, וכאשר לא נמצאו שם לא היה 213להם דין של סנהדרין גדולה⁵⁶, וכיצד נדרש מהם לקשור "חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכבותיהן"? כיצד מתאימה התנהגות כזאת⁵⁷ לאלו המופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה ובמיוחד היציאה מלשכת הגזית – וכל זאת כדי ללמוד עם יהודים הנמצאים אי־שם ב"עיירות ישראל"?

התשובה לשאלה שהוצגה לעיל על תחילת המסכת, נמצאת בסופה: כאשר יש "רשע בעולם", גורם הדבר ל"חרון" של ה' בעולם, ולא רק בשעת מעשה החטא, אלא זוהי "פעולה נמשכת".

וההתפשטות התמידית איננה רק בזמן, אלא גם במקום: ה"חרון – בא לעולם" – הוא איננו פוגע בעובר העבירה בלבד, אלא בעולם כולו⁵⁸, הוא פוגע בכל עם ישראל וגם בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד.

ומובן איפוא שמוטלת האחריות לדאוג לכך שמלכתחילה⁵⁹ לא יגיעו למצב הגורם ל"חרון בא לעולם".

יב. ההוראה

לפי הנ"ל ניתן לבאר עוד ענין: כל עניני התורה הם הוראות לכל יהודי⁶⁰, ומתעוררת השאלה: מהי ההוראה הנלמדת מן הענין ש"רשע בא לעולם חרון בא לעולם .. צדיק בא לעולם טובה באה לעולם"?

קשה לומר, שכל זאת הוא רק כדי ללמוד מכאן על חומרתו של חטא, שהוא גורם לחרונו של מקום, ומצד שני על כך שבאמצעות מעשים טובים נגרמת טובה, שהרי כבר בתורה שבכתב, בציויים ובמצוות התורה, מודגשים שכר המצוות והעונש על עבירה פעמים רבות מאד, ואף באזהרות כלליות: "אם בחוקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם... שלום בארץ...".

אך לפי ההסבר שהובא לעיל, ניתן ללמוד מענין זה הוראה נפלאה, כדלהלן: כאשר יהודי נכשל בעבירה, ר"ל, הוא עלול לחשוב: אכן, עלי לשוב בתשובה, ואמנם אעשה זאת, אך מדוע עלי להזדרז? ואז הוא דוחה את התשובה לזמן מאוחר יותר, ובינתיים הוא מתעסק בענינים אחרים (ובמיוחד כאשר עיסוקו הוא בענינים טובים).

וכך גם בצד החיובי: כאשר יהודי מחליט לבצע מעשה טוב כל שהוא, מצוה, הוא איננו ממהר בכך, ובינתיים הוא מתעסק בעניני הרשות וכדומה.

ועל כך באה הגמרא ללמד, שאין לנהוג כך, כי כל עוד לא היתה חזרה 214בתשובה הרי עדיין קיים באופן תמידי "חרון" בעולם, ולא רק בשעת מעשה העבירה.

יתר על כן: הדבר איננו פוגע רק בו עצמו, אלא בכל העולם: כל עוד הוא לא חזר בתשובה – שולט החרון על כל העולם.

ובדומה לכך גם לגבי עשיית הטוב [במילה "צדיק" כאן אין הכוונה לתואר האמיתי של "צדיק", אלא גם לגבי לצדיק כשם מושאל⁶¹]. הוא איננו מביא טובה רק לעצמו, אלא לכל העולם, ובאופן של "פעולה נמשכת".

וכאשר יהודי יתבונן בכך שבו תלויים ענינים נשגבים כל־כך, שה"חרון" יסתלק מן העולם ברגע אחר מוקדם יותר, והטובה מאת הקדוש־ברוך־הוא תגיע לעולם רגע מוקדם יותר, מוכרחים הדברים לזעזעו, ולהביאו במהירות הגדולה ביותר להחלטה טובה בפועל ממש, וכך תיגרם מיד טובה לעולם.

(משיחות יו"ד שבט

וש"פ בשלח תשל"ה)