212

שהרי זוהי מידה כנגד מידה, כהדגשת הפסוק המובא לעיל "בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה" – כיוון שבאמצעות החטא נגרם ביזוי ל"עין שלמטה", הרי כתוצאה מכך בא חרון לעולם, שהוא תוצאה של בוז וכדומה⁴⁹.

וגם לאחר שהעבירה כבר התבטלה, עדיין קיים החרון, כל עוד קיים "רשע", שהרי כל עוד אין חזרה בתשובה עדיין קיימת הסיבה ל"חרון": האדם נמצא עדיין באותו מצב של "עשה עין של מטה כאילו אינה רואה".

יא. תפקידו של הסנהדרין

ידוע⁵⁰ שסיומו של מסכת קשור בהתחלתו (ולשם המסכת), שלכן נוהגים – בעת אמירת הדרן – לקשר סיום המסכת להתחלתו.

כך גם בענינינו⁵¹: במשנה הראשונה במסכת, לפי סידרן בגמרא⁵², מפורטים דיני בית־דין וסנהדרין, מ"דיני ממונות בשלושה" ועד ל"סנהדרין גדולה של שבעים ואחד". למרות שלכל בית־דין (שלש. כו' כג, עא) יש סוג מסויים של דינים שעליו לדון, בכל זאת השווה בין כולם הוא שתכליתם של כל בתי־הדין איננה רק לדון את החוטא ולהענישו כדי לקיים את "ובערת הרע מקרבך" ו"למען ישמעו ויראו..." – אלא עליהם לדאוג מלכתחילה למניעת אפשרות לרע ולחטא.

כך נאמר ב"תנא דבי אליהו רבא"⁵³, שעל הסנהדרין של שבעים ואחד היה מוטל התפקיד "לקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכבותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל .. בכל מקומות ישראל וילמדו את ישראל...".

לכאורה, תמוה הדבר:

אנשי הסנהדרין היו "מופלגים בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה..."⁵⁴, ומקומם היה בלשכת הגזית⁵⁵, וכאשר לא נמצאו שם לא היה