110
של איש ישראל יש קדושה42, ומכיון שנבראו באופן שבעלותו של הקב"ה ניכרת בהם, הרי לא יתכן שיהי' להאדם דין בעלות עליהם;
משא"כ ממונו הוא באופן שאין בו קדושה (זו) ולא ניכרת בו בעלותו של הקב"ה43 — וכיון שהתורה ניתנה למטה בארץ דוקא44 (במקום שבעלותו של הקב"ה בהנ"ל אינה ניכרת בו), לכן, בדיני התורה יש להאדם רשות ובעלות על ממונו ונכסיו [אלא שעליו לדעת ולהכיר, שבעלות זו גופא ניתנה לו משמים (הקב"ה) ד"לה' הארץ מלואה", כנ"ל].
ה. ע"פ זה יש לבאר עוד חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות:
"דבר45 תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה. . ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין" ("שימנעו מלהלוות שמא יכפור והעדים יטעו ולא תהא עדותם מכוונת ויפסיד"46).
והנה בפשטות — הטעם לזה שע"פ "דבר תורה" גם דיני ממונות בדרישה וחקירה ולא חששה תורה ל"תנעול דלת בפני לווין"
ובכללות — הטעם לריבוי הענינים דעשו חכמים סייג לתורה, ולגזירות חכמים מפני שחששו למכשול וטעות וכו' ומדאורייתא ליכא חששא —
יש לומר, משום שדיני התורה הם ע"פ הכלל דכל ישראל בחזקת כשרות47, והנהגתם כמתאים לזה48 ואין מקום לחשש וכו' ובנדו"ד לחשש "שמא יכפור" הלוה49 ויצטרך המלוה לעדים;
אבל כשרבו50 הרמאין כו', ויש חשש שמא יכפור הלוה כו', אז ראו חכמים צורך לתקן תקנות כדי "שלא תנעול דלת בפני לווין". ועד"ז בכללות החששות והגזירות51 — כשראו שהראשונים52 כמלאכים ואחרונים כבנ"א ואם הראשונים כבנ"א אחרונים כו'.
וי"ל ששינוי המצב מחמת ירידת הדורות הוא (לא רק בזה שרבו הלווין הרמאין כו', אלא) גם מצד המלוה — חשש שהמלוה ימנע מלהלוות כי ירא "שמא יכפור הלוה" וכו',
אבל מצד "דבר תורה" (המתייחס למצבו של איש ישראל כפי שהוא כדבעי, כמלאכים וכבנ"א) אין מקום לחשש זה.
הערות
- 42. ובפרט ע"פ המבואר בתניא (ספמ"ט) ד"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי".
- 43. דאל"כ לא הי' ענין של בחירה. ותורה ניתנה בארץ דוקא ש"יצה"ר יש ביניכם" (כבהערה הבאה).
- 44. ראה שבת (פט, רע"א) "משא ומתן. . קנאה. . יצר הרע יש ביניכם".
- 45. סנהדרין ב, סע"ב ואילך (וש"נ). רמב"ם הל' עדות רפ"ג.
- 46. רש"י סנהדרין ג, רע"א ד"ה שלא תנעול.
- 47. רמב"ם הל' קדוה"ח פ"ב ה"ח (וראה נו"כ שם). השגות הראב"ד הל' גירושין פ"י הי"ט. ובכ"מ. וראה אנציקלופדי' תלמודית בערכו. וראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
- 48. באופן ד"עשה האלקים את האדם ישר" (קהלת ז, כט).
- 49. אף שהבחירה נתונה לכל אדם כו', ולכן אמרה תורה דיני גניבה וגזילה וכו'.
- 50. ב"מ כח, ב.
- 51. ראה לקו"ת (דרושים לר"ה נז, ג) "שרוב הגזירות והחומרות והסייגים היו בזמן בית שני". וראה אוה"ת בראשית (כרך ג' תקנא, א ואילך. תקעג, א) בנוגע למאה ברכות שהתקין דוד (במדב"ר פי"ח, כא). ועוד.
- 52. שבת קיב, ב.
משנה תורה, הלכות עדות ג׳ - הטקסט מספריא
אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה כיצד אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פלונית אף על פי שלא כיוונו את החדש ולא את המקום שהלוה בו ולא את המנה אם היה ממטבע פלוני או ממטבע פלוני עדותן קיימת.
במה דברים אמורים בהודאות והלואות מתנות ומכירות וכיוצא בהן אבל בדיני קנסות צריכין דרישה וחקירה ואין צריך לומר במלקות ובגלות וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו צריך דרישה וחקירה.
אע"פשאין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות או בחקירות עדותן בטילה ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות עדותן קיימת כיצד אחד אומר בניסן לוה ממנו והשני אומר לא כי אלא באייר או שאמר האחד בירושלים והשני אומר לא כי אלא בלוד היינו עדותן בטילה וכן אם אמר האחד חבית של יין הלוהו והשני אומר של שמן היתה עדותן בטילה שהרי הכחישו בדרישה אבל אם אמר האחד מנה שחור והשני אומר מנה לבן היה זה אומר בדיוטא העליונה היו כשהלוהו והשני אומר בדיוטא התחתונה היו עדותן קיימת אפילו אמר האחד מנה הלוהו והשני אומר מאתים חייב לשלם מנה שיש בכלל מאתים מנה וכן אם אמר האחד דמי חבית של יין יש לו בידו וזה אומר דמי חבית של שמן משלם בפחות שבדמים וכן כל כיוצא בזה.
דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן.
כל עד שנחקרה עדותו בבית דין בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין יכול לחזור בו כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי כללו של דבר כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכללן ביטול העדות או הוספת תנאי בה אין שומעין לו.
עדים החתומים על השטר הרי זה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ואין יכולין לחזור בהן בד"א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהן כגון שהיו שם עדים שזה כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אם אי אפשר לקיים את השטר אלא מפיהן ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו קרובים היינו מוטעים היינו הרי אלו נאמנים ויבטל השטר.
אמרו פסולי עדות היינו בעבירה או שוחד לקחנו על עדות זו אין נאמנים שאין אדם משים עצמו רשע עד שיעידו עליו עדים שהוא רשע וכן אם אמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים שהמעיד על שטר אמנה כמעיד בשקר.
אמרו העדים שטר מכר זה מודעה נמסרה לנו עליו אע"פשכתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנין.
אמרו על תנאי היה שטר זה אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין ואם אין השטר מתקיים אלא מפיהם נאמנים ואומר לבעלי הדין קיימו התנאי ובואו לדון.
אמר אחד מן העדים על תנאי היו הדברים והשני אומר לא היה שם תנאי הרי כאן עד אחד.
גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין אם היה בעל דין חולה או שהיו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל דין ולא בא הרי אלו מקבלים עדים שלא בפניו במה דברים אמורים בעדות על פה אבל בשטר מקיימין בית דין את עדיו שלא בפני בעל דין ואפילו היה עומד וצווח ואומר שטר מזוייף הוא עדי שקר הן פסולי עדות הן אין משגיחין בו אלא מקיימין את השטר ואם יש לו ראיה לפסול יפסול.
כל מי שיש לו ראיה בעדים מטפל בעדים עד שיביאם לבית דין ואם ידעו בית דין שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מתפחדים מבעל דינו שיבואו ויעידו לו הרי בית דין כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהן לאלם.
משנה תורה, הלכות קידוש החודש ב׳:ח׳ - הטקסט מספריא
ואחר כך אחר שתתקיים העדות ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש ואין מקדשין את החדש אלא בשלשה. ואין מחשבין אלא בשלשה. ואין מקדשין אלא חדש שנראה בזמנו. ואין מקדשין אלא ביום ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש. ואפילו ראוהו בית דין וכל ישראל ולא אמרו בית דין מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים. או שנחקרו העדים ולא הספיקו בית דין לומר מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים. אין מקדשין אותו ויהיה החדש מעובר ולא יהיה ראש חדש אלא יום אחד ושלשים אע"פ שנראית בליל שלשים. שאין הראייה קובעת אלא בית דין שאמרו מקודש הם שקובעין.
משנה תורה, הלכות גירושין י׳:י״ט - הטקסט מספריא
הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט. חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה. ויש מי שהורה שודאי שחררה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכל הדברים האלה רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהן. שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי אשתו היא ובאשתו היא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי הוא בועל. אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש כי הוא לשם קדושין. ואין צריך לומר בשפחה או כותית שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל. והרי הבן מהן בחזקת כותי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה.
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
במדבר רבה י״ח:כ״א - הטקסט מספריא
מנצפ"ך הָאוֹתִיּוֹת כְּפוּלוֹת, צוֹפִים אֲמָרוּם, כ"ך נִרְמַז לְאַבְרָהָם (בראשית יב, א): לֶךְ לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה יוֹלִיד. מ"ם לְיִצְחָק (בראשית כו, טז): כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד, רְמָזוֹ שֶׁהוּא וְזַרְעוֹ עֲצוּמִים בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. נ"ן לְיַעֲקֹב (בראשית לב, יב): הַצִּילֵנִי נָא, מַצִּיל בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. פ"ף לְיִשְרָאֵל לְמשֶׁה (שמות ג, טז): פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם. צ"ץ (זכריה ו, יב): הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וגו', זֶה מָשִׁיחַ, וְאוֹמֵר (ירמיה כג, ה): וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. (ישעיה ג, ג): שַׂר חֲמִשִׁים, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים, הוֹסֵף עֲלֵיהֶם אַחַד עָשָׂר מִן תְּרֵי עֲשַׂר, חוּץ מִן יוֹנָה שֶׁהוּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְשִׁשָּׁה סְדָרִים, וְתִשְׁעָה פְּרָקִים דְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, הֲרֵי חֲמִשִּׁים. (שיר השירים ו, ח): שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, שִׁשִּׁים מַסֶּכְתּוֹת, (שיר השירים ו, ח): וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים, שְׁמוֹנִים בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁהָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, כְּנֶגֶד פְּתָחֶיהָ. (שיר השירים ו, ח): וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר, מִשְׁנָה הַחִיצוֹנָה. (שיר השירים ג, ז): הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, שִׁשִּׁים אוֹתִיּוֹת שֶׁבְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. (בראשית יד, יד): שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת, הוּא אֱלִיעֶזֶר. (בראשית כו, ה): עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּירוֹ. הַשָֹּׂטָן בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְאַרְבָּעָה, מִנְּיַן יְמוֹת הַחַמָּה שַׁלִּיט לְהַלְשִׁין בְּכֻלָּן חוּץ מִיּוֹם כִּפּוּר. אָמַר רַב אַמֵּי בֵּי רַבִּי אַבָּא אַבְרָהָם עַד שֶׁלֹא נִמּוֹל וְלֹא הוֹלִיד הָיָה חָסֵר ה', נִתּוֹסַף ה' וְנַעֲשָׂה שָׁלֵם וְהוֹלִיד לְמִנְיַן אוֹתִיּוֹתָיו. (משלי יב, ד): אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ, זוֹ שָׂרָה, שָׂרַי הָיְתָה שְׁמָהּ. פְּלִיגֵי בָּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי, חַד אָמַר נֶחְלַק הַיו"ד לִשְׁנַיִם, ה' לְאַבְרָהָם ה' לְשָׂרָה. וְחַד אָמַר יו"ד שֶׁנִּטַּל מִן שָׂרָה קָרָא תִּגָר, עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ וְהוֹסִיף לוֹ משֶׁה י', יָ"הּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת הַמְרַגְּלִים. י' מִיִּצְחָק מוּל עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת. צ', לְתִשְׁעִים שָׁנָה לְשָׂרָה נוֹלַד. ח', לִשְׁמוֹנָה יָמִים נִמּוֹל. ק', מֵאָה שָׁנִים הָיוּ לְאַבְרָהָם. וְיַעֲקֹב עַל שְׁמוֹ נִקְרָא, יו"ד, מוּל הָעֲשִׂירִי, חֲשֹׁב מִבִּנְיָמִין עַד לֵוִי הוּא עֲשִׂירִי. ע', בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ. ק', כְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת הַבְּרָכָה וְיִתֶּן לְךָ. נִשְׁתַּיְירוּ ב', כְּנֶגֶד שְׁנֵי מַלְאָכִים עוֹלִים. הַלּוּחוֹת הָיוּ בָּהֶן תרי"ג מִצְווֹת כְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת מִן (שמות כ, ב): אָנֹכִי, עַד (שמות כ, יד): אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, וְכֻלָּן נִתְּנוּ לְמשֶׁה בְּסִינַי, שֶׁבָּהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים תּוֹרָה וּמִשְׁנָה תַּלְמוּד וְאַגָּדָה. (ישעיה לג, ו): יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ, אֵין בְּכָל הַמִּדּוֹת גָּדוֹל מִיִּרְאָה וַעֲנָוָה, (דברים י, יב): וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. יִרְאַת, בְּגִימַטְרִיָּא תרי"א, וְתוֹרָה תרי"א, וְיִרְאָה וְתוֹרָה עִמָּם הֲרֵי תרי"ג. צִיצִית, תָּנוּ רַבָּנָן ח' גְּרוּרִין וְה' קְשׁוּרִין, הֲרֵי תרי"ג, שְׁנַיִם לְמַעְלָה וּשְׁלשָׁה לְמַטָּה. יְמֵי אַבְרָהָם מֵאָה שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, יִצְחָק מֵאָה וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה, יַעֲקֹב מֵאָה אַרְבָּעִים וְשֶׁבַע שָׁנָה, כְּשֶׁאַתָּה כּוֹלְלָן נִמְצָא חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁתֵּי שָׁנִים, וְכֵן מַהֲלַךְ שָׁמַיִם לָאָרֶץ (דברים יא, כא): כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. (שמואל ב כג, א): הֻקַם עָל, כְּנֶגֶד מֵאָה בְּרָכוֹת, שֶׁבְּכָל יוֹם הָיוּ מֵתִים מִיִּשְׂרָאֵל מֵאָה אֲנָשִׁים בָּא דָּוִד וְתִקֵּן לָהֶם מֵאָה בְּרָכוֹת, כֵּיוָן שֶׁתִּקְנָם נִתְעַצְּרָה הַמַּגֵּפָה. עָל עֻלָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְעֻלָּהּ שֶׁל קְצָרָה. (הושע יד, ג): כָּל תִּשָֹּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בִּזְּמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיִינוּ מַקְרִיבִים קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר, וְעַכְשָׁו אֵין בְּיָדֵנוּ אֶלָּא תְּפִלָּה, טוֹ"ב בְּגִימַטְרִיָּה שְׁבַע עֶשְׂרֵה, תְּפִלָּה תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, הוֹצֵא מִשָּׁם בִּרְכַּת הַמִּינִין שֶׁתִּקְנוּהָ בְּיַבְנֶה, וְאֶת צֶמַח דָּוִד שֶׁתִּקְנוּ אַחֲרָיו עַל שׁוּם (תהלים כו, ב): בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי. וְרַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר קַח טוֹב בְּגִימַטְרִיָּה נֶפֶ"שׁ, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיִינוּ מַקְטִירִים חֲלָבִים וְאֵמוּרִין וּמִתְכַּפְּרִין, וְעַכְשָׁו הֲרֵי חֶלְבֵּנוּ וְדָמֵנוּ וְנַפְשׁוֹתֵינוּ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתְּהֵא כַּפָּרָה עָלֵינוּ, וּנְשַׁלְמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. (רות ד, יג): וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן, בְּגִימַטְרִיָּה מָאתַיִם שִׁבְעִים וְאֶחָד. שִׁעוּר מֵי מִקְוֶה אַרְבָּעִים סְאָה, כָּל מֵי בְאֵר שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְכַמָּה בֵּיצִים בְּמִקְוֶה חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים, כָּל סְאָה מֵאָה אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע בֵּיצִים. חַלָּה אַרְבָּעִים וְשָׁלשׁ בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ. וּמִנַיִן לְמִקְוֶה שֶׁצָּרִיךְ אַרְבָּעִים סְאָה, (ישעיה ח, ו): מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט, בְּגִימַטְרִיָּא אַרְבָּעִים. וּמַפְרִישׁ חַלָּה צָרִיךְ שֶׁיַּפְרִישׁ אַחַת מֵאַרְבָּעִים וְשָׁלשׁ וְחֹמֶשׁ מִן הַתּוֹרָה לְמִנְיַן חַלָּה. אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, דִּכְתִיב (שמות לה, א): אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֵלֶּה, שְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ, דְּבָרִים שְׁתַּיִם, הַדְּבָרִים שָׁלשׁ, הֲרֵי אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. (דברים כה, ג): אַרְבָּעִים יַכֶּנוּ לֹא יֹסִיף, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים קְלָלוֹת שֶׁנִּתְקַלְּלוּ נָחָשׁ וְחַוָּה וְאָדָם וַאֲדָמָה. וּפִחֲתוּ חֲכָמִים אֶחָת מִשּׁוּם לֹא יֹסִיף, רַבּוּ זְכֻיּוֹת מְלִיצֵי טוֹבוֹת וּפָחֲתוּ עֲוֹנוֹת, מוּטָב שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנַיִם וְיִדְחוּ אֶחָד. (ירמיה כה, כו, נא, מא): שֵׁשַׁךְ בְּא"ת ב"שׁ, בָּבֶל. (ישעיה ז, ו): טָבְאַל בְּאלב"ם, רמלא. (ויקרא טז, ג): בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה, בְּזֹאת רֶמֶז לְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן שֶׁיַּעֲמֹד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנָה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 24 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך יט דברים שיחה ג מאותו ספר ב"מ כח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בהר, ט"ו אייר, ה'תשי"ט ב"מ כח, ב
- לקוטי שיחות כרך לד תבא שיחה ג מאותו ספר סנהדרין ג, א
- לקוטי שיחות כרך יז קדושים שיחה א מאותו ספר סנהדרין ג, א
- מאמרי אדה"ז תקע"ב ארדה נא ואראה סנהדרין ג, ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק שלישי סנהדרין ג, א
- תורת מנחם יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ג סנהדרין ג, ב
- אגרות קודש כרך כח י'תתמז סנהדרין ב, א
- לקוטי שיחות כרך ד הוספות - שיחות ומכתבים שיחה מ מאותו ספר סנהדרין ב, א
- לקוטי שיחות כרך יח קרח שיחה ג מאותו ספר סנהדרין ב, א
- לקוטי שיחות כרך יט שופטים שיחה ד מאותו ספר סנהדרין ב, סע"ב ואילך
- תורת מנחם ש"פ מטות, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ד סנהדרין ב, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תש"כ סנהדרין ב, סע"א
- תורת מנחם שיחת ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ה סנהדרין ב, א
- מאמרים מלוקטים חלק א יום ה', וא"ו תשרי ה'תשל"ז סנהדרין ב, סע"ב
- תורת שמואל תרמ"א לה"ע וכו' זאת תהי' סנהדרין ב, סע"א
- תורת שמואל תרמ"א והי' אמונת עתיך סנהדרין ב, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ברכות השחר נה דיני קדיש ב סנהדרין ב, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק רביעי י סנהדרין ב, א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם דיני נזקי גוף ונפש ודיניהם טו סנהדרין ב, א
- אגרות קודש כרך טז ה'תתקעג סנהדרין ב, א
- שארית יהודה שו"ת יורה דעה סימן לח סנהדרין ב, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות ברכות השחר וקריאת שמע הלכות ברכות השחר נג דין הראוי לירד לפני התיבה סנהדרין ב, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות ברכות השחר וקריאת שמע הלכות ברכות השחר נה דיני קדיש סנהדרין ב, א