שיחת ש"פ חוקת, ז' תמוז, ה'תשכ"ג

הערות

1. 520. פסוק מקאַפּיטל סב – המתאים למספר שנות כ"ק אדמו"ר שליט"א בשנה זו ( המו"ל ).
2. 521. ראה לקו"ד ח"ד תשע, ב ואילך. ועוד.
3. 522. קהלת ט, יו"ד.
4. 523. לקו"ת שה"ש כה, סע"א. ובכ"מ.
5. 524. תמיד בסופה.
6. 525. ראה שער הכולל פי"א סכ"ד ואילך. וש"נ.
7. 526. ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. מהרי"ל – הובא ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. מנהגים ישנים מדורא ע' 153. שו"ע אדה"ז או"ח סוסק"פ. סתל"ב סי"א. סתנ"ב ס"ד. סתצ"ד סט"ז. ועוד.
8. 527. סנהדרין לט, א.
9. 528. ביום ראשון ושני (בדר"ח וב' תמוז) הגיעו שתי קבוצות אורחים ממדינת אנגליא כדי להשתתף בשמחת נישואין של בת הרה"ח ר' זלמן יפה עם הרה"ת ר' שמואל לו ביום א' ט"ו תמוז – יש לציין שהיתה זו החתונה האחרונה שסידור הקידושין נערך ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ( המו"ל ).
10. 529. ראה לקו"ת שה"ש לט, סע"ד ואילך. ובכ"מ.
11. 530. ראה כתר שם טוב בהוספות סקע"ט ואילך. וש"נ.
12. 531. סה"ש תש"ב ע' 29 (נעתק ב"היום יום" ב חשון).
13. 532. פרש"י ריש פרשתנו (בפעם הב' – לאחרי פסוק כב).
14. 533. מתרומת הלשכה (רמב"ם הל' פרה אדומה), שהיא מקופה כללית (דאף שכל יחיד מנדב מממונו, הרי זה נעשה ממון ציבור (ראה ר"ה ז, סע"א. וש"נ)) – כמו כל הקרבנות, ויתירה מזה, שכל הקרבנות נעשים בפנים, ופרה אדומה נעשית בחוץ* (פרשתנו יט, ג), היינו, שגם "בחוץ" ששם שייך ענין של מיתה, ממשיכים ענין הציבור שאין בו מיתה. * ) וגם אפר הפרה אדומה מקומו בחיל (פרש"י פרשתנו יט , ט) , ולא בפנים .
15. 534. הוריות ו, א. וש"נ.
16. 535. ולהעיר מיומא ט, א: "מאי דכתיב (משלי יו"ד, כז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה, יראת ה' תוסיף ימים – זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים, ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים, ושנות רשעים תקצרנה – זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים כו'".
17. 536. וזה חשבונם: ל"ט שנה שהיו בנ"י במדבר (שהרי עשיית הפרה היתה בעת הקמת המשכן), ת"פ שנה עד בנין הבית, ת"י שנה דבית ראשון, וע' שנה דגלות בבל.
18. 537. ואין לומר שזהו לפי שרבו הרצחנין* – דכיון שסוף כל אדם למות, הרי תמיד זקוקים לטהרה מטומאת מת, ללא נפק"מ מהי סיבת המיתה – "בחלל חרב" או מצד "עטיו של נחש" (שבת נה, ב. וש"נ).
19. 538. כמו משה רבינו**, שאמר "ונחנו מה" (בשלח טז, ז-ח), ושכינה היתה מדברת מתוך גרונו (נסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1087), והיינו, שאף שנשאר גרונו של משה, הי' בתכלית הביטול, כמו "מרכבה" שישנה במציאות אלא שבטלה לרוכב, כך, שכאשר השכינה רצתה לדבר, הנה תיכף ומיד ובדרך ממילא הי' הדיבור ע"י גרונו של משה, כמו שנשמת האדם מדברת מתוך גרונו (ראה גם לקו"ת פקודי ו, א. במדבר ז, ג. ובכ"מ). * ) נוסף לכך שרק בסוף בית שני רבו הרצחנין (ראה ע"ז ח , סע"ב) . * *) והרי ענינו של משה רבינו ישנו בכל אחד מישראל , כמבואר בתניא (רפמ"ב) ש " כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה (ניצוץ) מבחי' משה רבינו ע"ה ".
20. 539. ולא רק כפי שהקריבו חטאת בימי עזרא על ע"ז שעשו בימי צדקיהו, כיון שעדיין היו בחיים מן העובדים ע"ז בימי צדקיהו (הוריות ו, ב. תמורה טו, ב), אלא גם כאשר לא נשאר אף א' מהדור הקודם.
21. 540. נוסף על הענין ד"אחכה לו בכל יום שיבוא" (עיקר הי"ב מי"ג עיקרים).
22. 541. ראה גם לקו"ש ח"ט ע' 105 הערה 74.
23. 542. סנהדרין פ"א מ"ג.
24. 543. פי"ד הי"ב.
25. 544. ראה בארוכה התוועדויות תשמ"ה ח"א ע' 466 ואילך.
26. 545. ואין לתרץ שהסנהדרין הסמוכים יקומו בתחיית המתים – שהרי תחיית המתים תהי' משך זמן לאחרי ביאת המשיח (כדאיתא בזהר (ח"א קלט, א. וראה גם שם קלד, א)), ומוכח גם מדברי הרמב"ם שתחה"מ תהי' תקופה שני' בימות המשיח (ראה לקו"ש חכ"ז ע' 198 ואילך. ועוד).
27. 546. יא, טז. וראה גם ויק"ר פ"ב, ב. מדרש שמואל פי"ט.
28. 547. אף שבפועל ובגלוי ישנו ענין המיתה, שזהו לפי שהעבודה צריכה להיות באופן שיוכל להיות ענין הבחירה, כפי שמצינו בכמה ענינים כיו"ב (ראה סה"מ תרנ"ו ס"ע שיט. לקו"ש ח"ח ע' 155 הערה 45. ועוד).
29. 548. ראה שו"ת צפע"נ (ווארשא) ח"ב סקמ"ג אות ב. נעתק בצפע"נ עה"ת בהעלותך שם.
30. 549. ראה תורה שלמה (כרך יג) מילואים לפ' בא פ"ב. וש"נ.
31. 550. ב"ק פד, ב. גיטין פח, ב. רמב"ם הל' סנהדרין פ"ה ה"ח. טור חו"מ ס"א.
32. 551. ברכות לד, ב (במשנה). וש"נ. וראה לקו"ת ויקרא א, ג.
33. 552. ולהעיר מהידוע (ראה תו"מ חכ"ב ע' 205. וש"נ) שיש ג' האופנים בענין השליחות: (א) השליח עושה את המעשה עבור המשלח, (ב) העשי' עצמה היא עשיית המשלח (כי פעולת השליח היא בכח המשלח), (ג) כל מציאות השליח אינה אלא מציאותו של המשלח (להיותו בתכלית הביטול) – שזהו הפירוש ד"כמותו ממש".
34. 553. לע"ע לא הגיע לידינו ( המו"ל ).
35. 554. שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ד ע' 1224 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
36. 555. שער היחוד והאמונה פ"י (פז, ב).
37. 556. שם פ"א (עו, ב).
38. 557. ראה גם לקו"ש ח"ל ע' 2 ואילך. וש"נ.
39. 558. ראה פרדס שער ב. ועוד. וראה ג"כ ראב"ע לשמות ג, טו.
40. 559. ערכין יג, ב.
41. 560. וגם יהי' אז הגמר, מספר העשירי – של כמה ענינים, כמו פרה העשירית (רמב"ם הל' פרה ספ"ג), שירה העשירית (ראה רשימות הצ"צ על שה"ש בתחלתן ובהנסמן שם).
42. 561. תניא רפי"ז. שם קו"א ס"ה (קס, א).
43. 562. משנה ו.
44. 563. שיחת ש"פ בהו"ב ס"י ואילך (תו"מ חל"ו ס"ע 362 ואילך).
45. 564. זח"ג צד, ריש ע"ב. שו"ת הרשב"א סתכ"ג.
46. 565. כמרז"ל (רש"י מגילה ט, א ד"ה ויכל. רש"י בראשית ב, ב. תוד"ה חצבה סנהדרין לח, א) "מה הי' העולם חסר מנוחה, באתה שבת באתה מנוחה".
47. 566. ראה רמב"ן ובחיי לבראשית ב, ג. סד"ה וכל העם ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ע' 118).
48. 567. בראשית א, לא.
49. 568. ראה סידור (עם דא"ח) סדר סעודות שבת (קעד, ב) בפירוש "וירא גו' את כל אשר עשה והנה טוב מאד", כי המשכת התענוג באה רק כשנשלמה כל הבריאה, וקודם גמר ההתהוות לא הי' תענוג גם בהדברים שנבראו כבר. – וי"ל שזהו גם אחד הטעמים מה שיום הששי לבריאה נק' בשם תחלת מעשיך , כי חשיבות ושלימות הבריאה (גם של נבראים הקודמים) הוא בגמר הבריאה דוקא.
50. 569. וכדוגמת הרגלים שהם דוקא מעמידים את הגוף והראש (לקו"ת ר"פ נצבים). ועד"ז הוא גם בכל תקופה ותקופה, שיש יתרון בתקופה המאוחרת על שלפני' (אף שבכללות, דור המאוחר בזמן מאוחר הוא גם במעלה ומדריגה). וכן בכללות ההשתלשלות יש יתרון בהתחתון על העליון ממנו, וכמשל השלשלת (השתלשלות מלשון שלשלת) העשוי' מריבוי טבעות, שראשה של טבעת התחתונה הוא למעלה מסופה של טבעת העליונה ממנה. ועד"ז בסדר הדורות, התחלת דור השני הוא לפני (בזמן, המורה גם על המעלה) סיום דור שלפניו, כמאמר רז"ל (יומא לח, ב): "עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל". ודבר זה נרמז גם בסדר הענינים שבמספר עשרה שבאבות: תחילת ענין השני שבמספר עשרה – אדם הראשון – כלול בעשרה מאמרות (כי מאמר האחרון הוא בנוגע לאדה"ר. ראה לעיל שיחת ש"פ בהו"ב ס"ט (תו"מ חל"ו ע' 361 ואילך) ובהנסמן שם); תחילת ענין השלישי – נח – הוא סיומו של ענין השני, וכו'. וכן הוא גם בנוגע מדבר וביהמ"ק, אשר הענינים דביהמ"ק – ארון וקרבנות – הותחלו (והיו כלולים) במדבר.
51. 570. איכ"ר פ"א, נא. – וגם בזה, ענין הגאולה העתידה כלולה בזמן שביהמ"ק הי' קיים, כי מכיון שברגע החורבן נולד מושיען של ישראל, הרי מוכרח שהי' תחילה בעיבור ונגמרו (אפילו) שעריו כו'.