18

שיחה א

א. כתב הרמב"ם בסהמ"צ (עשה עג): "שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה¹, וזהו הוידוי כו' והוא אמרו כו' והתודו¹ את חטאתם אשר חטאו".

וידועה השאלה — למה לא מנה הרמב"ם במנין המצות אלא מצות הוידוי, ולא מנה מצות התשובה.

ומצינו בזה ג' ביאורים:

א) שיטת המנ"ח² "דתשובה אינה מצוה. . מ"ע זו [דוידוי] הוי כהרבה מצות מהתרי"ג. . שאינה מצוה לעשות או שלא לעשות רק העשי' על תואר כך וכך נחשב מצוה, כמו גירושין וטוען ונטען. . דדיני המצוה אם יעשה כך יהי' כך הוי מצוה, ה"נ דהתורה אמרה אם יעשה תשובה יהי' על תואר כך להתודות כו' ובכך תשובתו מקובלת. . אבל אינו מבטל שום מצוה אם אינו עושה תשובה. . כי זה אינו מצוה כלל רק כמו גירושין והדומה שהתורה כתבה דיני המצוה אם ירצה שעונו יכופר יעשה תשובה על תואר כך וכך".

ומדייק כן גם מלשון הרמב"ם³ בריש הל' תשובה שכ' "כל מצות שבתורה כו' כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא. . וידוי זה מ"ע כו'", ד"מבואר בדבריו דאין התשובה מ"ע⁴, דלא כתב מ"ע שיעשה תשובה רק אם בא לעשות, מ"ע שיתוודה בפיו".

ב) גם להרמב"ם יש מצוה וחיוב לעשות תשובה⁵ [ויש לומר שהציווי בתורה על מצות התשובה נכלל בכתוב⁶ "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד", שפירושו — ציווי למול את הלב ולהסיר את קשיות העורף שישנם כבר⁷], אלא שמצוה זו אינה נמנית במנין תרי"ג מצות, לפי שהיא מה"ציוויים הכוללים התורה כולה" (שאינם במנין תרי"ג מצות, כמו שביאר הרמב"ם בסהמ"צ שלו, שרש רביעי). דהרי עיקר התשובה הוא, כמ"ש הרמב"ם⁸, "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד", ובלשון רבינו הזקן באגרת התשובה⁹ "מצות התשובה מן התורה