196

התשובה: "תניא בסוף יומא שלשה חלוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד", ומביא אחר כך את שלושת הפיסקאות – "עבר על מצות־עשה כו' עבר על מצות לא־תעשה כו' עבר על כריתות ומיתות בית־דין כו'" – ומסיים "עד כאן לשון הברייתא" – ולא מביא כלל את הפיסקא אודות חילול השם (ואפילו לא מרמזה על־ידי הוספת "וכו'" לאחר הפיסקא "עבר על כריתות ומיתות בית־דין").

מזה מובן, שאדמו"ר הזקן לומד, שבדברי ר' אלעזר בן עזריה "שלשה הן" – כוונתו לשלול (לא "עבר על מצות עשה כו'", כפירוש המהרש"א, אלא) חילול השם (כפירוש העקידה).

לכאורה: מה נוגע ב"אגרת התשובה" – בה מבאר אדמו"ר הזקן את "מצות התשובה" ועבודת התשובה על פי נגלה ועל פי הסוד כו' – להקדים אשר רק "שלשה חלוקי כפרה הם" ובהדגשה אשר חילול השם אינו בכלל?

ניתן לומר, כי היא הנותנת: בכך שמביא את "חלוקי כפרה" מיד בתחילת אגרת התשובה מדגיש אדמו"ר הזקן, ששלימות התשובה היא מה שמביאה כפרה [שלכן מביא באגרת התשובה²⁸ גם עניני תעניות וכו' הנדרשים לגמר כפרה – לפי שכל זה נכלל בתכלית ושלימות התשובה], וכדלקמן סעיף ז'.

ובזה שמדגיש, שישנם רק "שלשה חלוקי כפרה, וחילול השם אינו בכללם – כוונתו להסביר, כי ענין הכפרה המהוה חלק מ(שלימות) מצות התשובה (שלכן יש לבארו ב"אגרת התשובה") – כלומר כפרה כתכלית התשובה – הוא רק בכפרה זו הנעשית מחיים (ולא כפרה על חילול השם הבאה לאחר מיתה), לפי שאחד מעיקרי מצות התשובה הוא – שעניינה הוא מחיים דוקא, כדלקמן סעיף ח'.

ה. "עצם התשובה"– עזיבת החטא

והביאור בכל זה:

מיד לאחר שמביא את הברייתא של סוף יומא, אומר אדמו"ר הזקן (באגרת התשובה): והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד .. שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה כו' ולא יעבור עוד מצות המלך כו'.

מדיוק הלשון "מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד" מובן בפשטות, שאדמו"ר הזקן שולל בזה את כל שאר הענינים (חוץ מ"עזיבת החטא") – גם חרטה ווידוי.

– בספר "חובת הלבבות"²⁹ נאמר אמנם, כי גם החרטה והוידוי, בנוסף לעזיבת החטא (וקבלה על להבא), הנם מגדרי התשובה; וכ"תנאי גדרי התשובה" מונה שם³⁰ עשרים ענינים