199
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הרי בלשון החסידות הוא נעשה בצוותא וחיבור עם השם מצווה המצוות ("מצוה" מלשון "צוותא"44), הוא ממשיך אור בנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף, עד שהוא מזכך את הגוף עצמו45, שיהיה כלי לאלוקות.
מכך מובן גם בנוגע ל"מצות התשובה": העובדה שהמבוקש בה ותכליתה הוא "כפרה" – הוא (בעיקר) הכפרה הנעשית בנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף ובגוף עצמו46; אך לא הכפרה הנעשית כתוצאה מכך ש"מיתה ממרקת" (למרות שגם ענין זה, שתהיה כפרה על־ידי מיתה, נעשה על־ידי תשובה).
זהו איפוא החידוש של ר' אלעזר בן עזריה האומר "שלשה הן": ר' מתיא בן חרש מדבר אודות עניני כפרה בתור כפרה. ולכן מונה ארבעה חלוקי כפרה, גם חילול השם, כי גם במקרה זה ישנה כפרה עבור הנשמה, על כל פנים לאחר צאתה מן הגוף;
אך רבי אלעזר בן עזריה47 מדבר אודות ענין הכפרה הקשור למצות תשובה* (או יתרה מזו: הוא מדבר ביחס לענין התשובה עצמה, כיצד על־ידי תשובה נעשה "ונקה" – "מנקה הוא לשבין"48), ולכן מונה רק שלשה חלוקי כפרה – אלה מהם שכפרתם מחיים, לפי שרק כפרה זו היא ביטוי לפעולה (העיקרית) של מצות התשובה49 (ושל המצוות בכלל), כנ"ל.
הערות
- 44. לקו"ת בחוקותי מה, ג. ד"ה רבי אומר ה'ש"ת ספ"א ואילך. ועוד.
- 45. עיין תניא פל"ז.
- 46. ונפק"מ גם באופן התשובה – שצ"ל באופן ששיך להגוף* ותשובת ראב"ד ש"געה בבכי' עד שיצתה נשמתו" (ע"ז יז, סע"א) הייתה ע"ד הוראת שעה (ראה תניא ספמ"ג, מאמרי אדה"ז תקס"ב (ע' ז**, יג)). וראה המשך תער"ב פש"ב: וגם לא ע"י סיגופים ותעניות ששוברים הגוף (ראה תורת הבעש"ט – היום יום ע' כג). ואולי י"ל שזהו טעם הפנימי למ"ש אדה"ז הענין ד"אסור לו להרבות בתעניות כו'" באגרת התשובה (פ"ג). וי"ל דמ"ש שם (בנוגע למספר הצומות העודפים על רנ"ב וכו') "יפדה בצדקה" הוא בדוקא (ולא שיכול לפדותם בצדקה). ואכ"מ. *) להעיר מד"ה אחרי מות, תרמ"ט (קה"ת, תשכ"ב) בפי' בקרבתם גו' רצוא בלי שוב. וראה אוה"ח ריש פרשתנו. **) ומש"כ בל"ת ובס' הליקוטים להאריז"ל תהלים לב – הוא לתרץ במה בא לעוה"ב ובמה יתכסה.
- 47. להעיר אשר הי כהן, איש החסד ונשיא ועשיר בבהמות (שבת נד, ב), משא"כ רמב"ח שמוזכר בתור ראש ישיבה (סנה' לב, ב. – ולהעיר מתנחומא – באבער – הוספה לפ' חוקת). *47) שלכן מדגיש "ותשובה עם כל אחד".
- *.
- 48. יומא שם. ואת"ל ש"שאל רמב"ח כו'" הוא המשך הברייתא "מנקה הוא לשבין כו'" (כדמשמע קצת ג"כ בע"י שם. ס' המוסר (לר"י כלץ) פ"ב) – יומתק ביותר מה שאדה"ז מפרש דראב"ע בבבלי מפרש הג' חלוקי כפרה בשייכות לתשובה (כבפנים), כי הוא המשך הברייתא ד"מנקה הוא לשבין כו'": משא"כ בירושלמי שלא הובאה שם התחלת הברייתא, חלוקי הכפרה אינם בשייכות לענין התשובה, ולכן גם ראב"ע מודה שחילול השם הוא בכלל חלוקי כפרה. [ומה שראב"ע מונה רק ג' חלוקי כפרה (ולא ד', כרמב"ח) – יש לומר, שמונה רק החלוקות שהכפרה בהן היא חידוש, מכיון שבאה מלמעלה (משא"כ בכפרה שמצד תשובה, אין בה חידוש (כ"כ), מכיון שהאדם שב ותיקן עונותיו. ע"ד מש"כ בצפע"נ (להרימ"ט) רלג, ב). ועוד י"ל. ואכ"מ].
- 49. וי"ל שנפק"מ גם בפועל. כי לפי ראב"ע [שהכפרה שהיא תכלית התשובה היא מחיים דוקא], וע"פ הכלל דאין לך דבר שעומד בפני התשובה [שהכוונה בזה לא רק שנעשה צדיק, כ"א שיכול לתקן החטא, כפרה, כדמוכח באגה"ת רפ"ד וספ"ט] – צריך לומר, שגם בחילול השם אפ"ל כפרה מחיים (ע"י אופנים שונים – כמבואר בשע"ת לר"י שער א' עיקר הי"ז (סמ"ז). שער ד' ס"ה. שם סט"ז. וראה זח"ג קכ, סע"ב ואילך. ועוד]. ואולי י"ל דזה שחילול השם – שפירושו "מחטיא אחרים" (רש"י ד"ה חה"ש יומא שם) – אין לו כפרה מחיים הוא ע"ד מ"ש רש"י (ד"ה השתא יבמות כב, ב – לענין העון דהוליד ממזר שאינו יכול לתקון) ד"עונו גלוי ונזכר (כל זמן שממזר קיים)": וא"כ י"ל, שעי"ז שמחזיר בתשובה אותם שהחטיא ומקדש ש"ש בהם, שעי"ז שוב אין "עונו גלוי ונזכר", יש לו כפרה*. ועדמ"ש בשע"ת לאדהאמ"צ (ח"ב מב, סע"ד. וראה גם ח"א נד, סע"ד) ה"מעשה שהי' בבע"ת א' .. ומתו פתאום .. כל ממזרים הנולדים מעונו כו'". *) ומה שמיתה ממרקת – אף שהעון עדיין "גלוי ונזכר" – כי ע"י מיתה בטלה (וראה עקידה – הובא בהערה 26) מציאות החוטא, במכש"כ מהנ"ל בהערה 39. ולהעיר שבכלל אין להעניש הנשמה (או הגוף) בפ"ע, כמשל ה"חיגר" ו"סומא" כו' (סנהדרין צא, סע"א ואילך). [ולהעיר מההסברה בזה דהאשה קונה א"ע במיתת הבעל (משנה ריש קידושין) – שהוא (מפני דין – שהמיתה מתירה, או) מפני מציאות טבעי – שבטלה מציאות הבעל – צפע"נ מהד"ת סא, א־ב]. [ולכאורה צ"ע: עפ"ז גם בבא על הערוה והוליד ממזר (או קודם השבת הגזילה – אף שיצאה מרשותו) צ"ל מיתה ממרקת (שהרי בטלה מציאות החוטא), ומרש"י וכו' משמע שאא"פ לו להתכפר "כל זמן שממזר קיים"? ואולי י"ל שקיים חלק השותפות שלו בהולד שהוליד (וכח העשי' שלו בהגזילה). – ולהעיר מזח"ג מד, ב שלכאורה משמע שהפסוק "יכופר העון הזה לכם עד תמותון" קאי גם על הוליד ממזר (אלא שמוסיף שם שצריך גם גיהנם)].
תניא, ליקוטי אמרים מ״ג - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה עַל יִרְאָה תַּתָּאָה זוֹ, שֶׁהִיא לְקִיּוּם מִצְוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב״, אָמְרוּ: ״אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה״.
וְיֵשׁ בָּהּ בְּחִינַת קַטְנוּת וּבְחִינַת גַּדְלוּת. דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁנִּמְשֶׁכֶת בְּחִינַת יִרְאָה זוֹ מֵהַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה׳, דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, וּ״מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלָךְ תּ״ק שָׁנָה וְכוּ׳, וּבֵין רָקִיעַ לְרָקִיעַ כוּ׳, רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן וְכוּ׳״, וְכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת לְמַעְלָה מַּעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת – אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִקְרֵא יִרְאָה זוֹ יִרְאָה חִיצוֹנִית וְתַתָּאָה, מֵאַחַר שֶׁנִּמְשֶׁכֶת מֵהָעוֹלָמוֹת, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר מִסְתַּתֵּר וּמִתְעַלֵּם וּמִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְכוּ׳, רַק שֶׁהִיא הַשַּׁעַר וְהַפֶּתַח לְקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת.
אַךְ הַיִּרְאָה עִילָּאָה, יְרֵא בֹּשֶׁת וְיִרְאָה פְנִימִית, שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת מִפְּנִימִית הָאֱלֹהוּת שֶׁבְּתוֹךְ הָעוֹלָמוֹת, עָלֶיהָ אָמְרוּ: ״אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה״, דְּחָכְמָה, הִיא כֹּ״חַ מָ״ה – ״וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״, וְ״אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁרוֹאֶה כָּל דָּבָר אֵיךְ נוֹלָד וְנִתְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ, בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״.
וְאֵי לָזֹאת, הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו, וּכְלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי וְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹר וְזִיו הַשֶּׁמֶשׁ – בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ, וְאַל יוֹצִיא אָדָם עַצְמוֹ מֵהַכְּלָל, שֶׁגַּם גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת בִּדְבַר ה׳, וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ מְיוּחָד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כוּ׳, וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל [פְּרָקִים כ׳ וכ״א] בַּאֲרִיכוּת בְּדֶרֶךְ מָשָׁל מִנֶּפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁדִּבּוּר אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ – כְּלָא מַמָּשׁ כוּ׳. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה״.
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג לְיִרְאָה וְחָכְמָה זוֹ, אֶלָּא בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, עַל־יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה הַחִיצוֹנִית, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ ״אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה״.
וְהִנֵּה, בְּאַהֲבָה יֵשׁ גַּם כֵּן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת: ״אַהֲבָה רַבָּה״ וְ״אַהֲבַת עוֹלָם״, ״אַהֲבָה רַבָּה״ – הִיא ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, וְהִיא שַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, וּבָאָה מִלְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַתָּנָה לְמִי שֶׁהוּא שָׁלֵם בְּיִרְאָה, כַּנּוֹדָע עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר אַחַר אִשָּׁה״, שֶׁאַהֲבָה נִקְרֵאת ״אִישׁ״ וְ״זָכָר״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״זָכַר חַסְדּוֹ״, וְ״אִשָּׁה – יִרְאַת ה׳״, כַּנּוֹדָע; וּבְלִי קְדִימַת הַיִּרְאָה, אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ, כִּי אַהֲבָה זוֹ הִיא מִבְּחִינַת אֲצִילוּת, דְּלֵית תַּמָּן קִיצּוּץ וּפֵירוּד חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ ״אַהֲבַת עוֹלָם״ הִיא הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב, וּכְבִיטּוּל דִּבּוּר אֶחָד בַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּעוֹדוֹ בְּמַחֲשַׁבְתָּהּ אוֹ בְּחֶמְדַּת הַלֵּב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֲשֶׁר עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ, מִמֵּילָא תִּתְפַּשֵּׁט מִדַּת הָאַהֲבָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ מִלְּבוּשֶׁיהָ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא תִתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דְּבַר הֲנָאָה וְתַעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי לְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְלֹא לַחְפּוֹץ כְּלָל שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם, בִּלְתִּי ה׳ לְבַדּוֹ – מְקוֹר הַחַיִּים שֶׁל כָּל הַתַּעֲנוּגִים, שֶׁכּוּלָּם בְּטֵילִים בִּמְצִיאוּת וּכְלָא מַמָּשׁ קַמֵּיהּ חֲשִׁיבֵי, וְאֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּינֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאֵין עֲרוֹךְ לְאַיִן וָאֶפֶס הַמּוּחְלָט לְגַבֵּי חַיִּים נִצְחִיִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מִי לִי בַשָּׁמָיִם, וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ, כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי, צוּר לְבָבִי וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְגַם מִי שֶׁאֵין מִדַּת אַהֲבָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ מְלוּבֶּשֶׁת כְּלָל בְּשׁוּם תַּעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי – יָכוֹל לְהַלְהִיב נַפְשׁוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה, עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ, פְּעָמִים שֶׁקּוֹדֶמֶת לְיִרְאָה, כְּפִי בְּחִינַת הַדַּעַת הַמּוֹלִידָהּ, כַּנּוֹדָע [שֶׁהַדַּעַת כּוֹלֵל חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת, שֶׁהֵם אַהֲבָה וְיִרְאָה, וּפְעָמִים שֶׁהַחֲסָדִים קוֹדְמִים לֵירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת], וְלָכֵן אֶפְשָׁר לְרָשָׁע וּבַעַל עֲבֵירוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה הַנּוֹלְדָה בְּלִבּוֹ, בְּזָכְרוֹ אֶת ה׳ אֱלֹהָיו.
וּמִכָּל מָקוֹם, הַיִּרְאָה גַּם כֵּן כְּלוּלָה בָּהּ מִמֵּילָא, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת קַטְנוּת וְהֶעְלֵם, דְּהַיְנוּ, יִרְאַת חֵטְא, לִמְרֹד בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם, וְהָאַהֲבָה – הִיא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמֹחוֹ. אַךְ זֶהוּ דֶּרֶךְ מִקְרֶה וְהוֹרָאַת שָׁעָה, בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית מֵאֵת ה׳, לְצוֹרֶךְ שָׁעָה, כְּמַעֲשֵׂה דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדַיָּיא.
אֲבָל סֵדֶר הָעֲבוֹדָה הַקְּבוּעָה וּתְלוּיָה בִּבְחִירַת הָאָדָם – צָרִיךְ לְהַקְדִּים תְּחִלָּה קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת עַל יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה בִּבְחִינַת קַטְנוּת עַל כָּל פָּנִים, בְּ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב״, לְהָאִיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּאוֹר הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ, יָאִיר עָלֶיהָ אוֹר הָאַהֲבָה [כִּי ״וְאָהַבְתָּ״ בְּגִימַטְרִיָּא ב׳ פְּעָמִים ״אוֹר״, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן]:
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לח ‹ נשא ‹ שיחה א ‹ 24 לקו"ש חי"ז ע' 199
תורת מנחם 1
- נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ שיחת ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ט לקו"ש חי"ז ע' 199
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.