24
כתוצאה מבחירה חפשית לגמרי, בלי סיבה מבחוץ50 (משא"כ בשאר המצות, שענין הבחירה נוגע רק לענין שכר ועונש51), וכמשנ"ת במ"א52].
ה. אעפ"כ שיטת הרמב"ם (ואדה"ז) להלכה היא שתשובה היא מצוה, ועוד זאת — שהיא מצוה פרטית הנמנית במנין המצוות34 (שהיא חלק ממצות וידוי, אלא שזו במחשבה וזו בדיבור, כנ"ל).
ויש לומר הביאור בזה:
מבואר בכמה מקומות53 בפירוש לשון חז"ל "תשובה ומעשים טובים" — שע"י התשובה נעשים מעשי האדם "מעשים טובים ומאירים", כי התשובה מכניסה חיות בקיום התורה והמצוות. ואין זה דבר נוסף בענין התשובה, אלא זוהי התכלית והמטרה של תשובה — להביא את האדם לתוספת חיות בעבודתו בקיום התורה והמצוות.
כלומר54: תכונת התשובה היא, שיכולה להביא את האדם לידי רצון "לברוח" מעולם הזה (שרובו ככולו רע והרשעים גוברים בו55). דלאחרי שהאדם נכשל בהרע שבעולם ומרגיש גודל פחיתותו, הרי בעשיית תשובה מתעורר בו הרצון לברוח מן העולם שהוא מות ורע ולשוב אל ה' כפשוטו, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"56. וכדמצינו בתשובת ר' אלעזר בן דורדייא57, ש"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי' עד שיצתה נשמתו", שהתחרט כ"כ על מעשי הרע שלו, ונתעוררה בו התשוקה להפרד מהרע שבעוה"ז, עד ש"יצתה נשמתו".
ולכן הדגישו חז"ל שתשובה צ"ל באופן שמכניסה "אור וחיות" במעשים טובים, כי תשובת ר"א בן דורדייא היתה רק הוראת שעה58, אבל דרך התשובה צ"ל באופן שלא תביא את האדם לידי יציאת נשמתו מן העולם, אלא אדרבה, תשובה צריכה לעורר באדם תשוקה וחפץ להוסיף בתורה ומעשים טובים בהיותו נשמה בגוף דוקא59.
[וגם בנוגע לתשובת ר' אלעזר בן דורדייא, ידוע מ"ש האריז"ל60 "וקשה אחר שלא סיגל מעשים טובים האיך בא לעולם הבא. . במה יתכסה שאין אדם יכול ליכנס שמה אם לא יהי' לו לבוש הנעשה ממעשים טובים. . אלא זהו גלגול יוחנן כהן גדול ששימש פ' שנה בכה"ג ולבסוף נעשה צדוקי. . הלבוש שעשה יוחנן כ"ג בכל המע"ט אשר סיגל פ' שנים לקחו ר' אלעזר" — הרי שרגש התשובה לבד אין בכחו להכניס את
הערות
- 50. משא"כ כשהיא באה ע"י יסורים כו'. — אבל גם בזה י"ל שהיסורים רק "מבטלים" אונס היצר, והתשובה היא גילוי העצם — רצונו האמיתי, וכברמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
- 51. ראה רמב"ם (הל' תשובה) שם ה"ד ואילך.
- 52. לקו"ש ח"ל ע' 199 ואילך. ע"ש בארוכה.
- 34. ובסהמ"צ להצ"צ מצות וידוי ותשובה משמע לכאורה שגם התשובה נמנה במנין המצות. ע"ש. וברשימת מנין המצות להצ"צ שנדפסה בסו"ס פסקי דינים שלו (קה"ת תשל"ב ושלאח"ז) מצוה 45 — "תשובה". ולהעיר ממאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"א ע' שלה.
- 53. לקו"ת שמע"צ פה, א. שה"ש יז, ג.
- 54. בהבא לקמן ראה המשך תער"ב פרק שאשב.
- 55. תניא פ"ז (יא, ריש ע"ב). שם פ"ו (י, סע"ב).
- 56. קהלת יב, ז.
- 57. ע"ז יז, א.
- 58. ראה תניא ספמ"ג. מאמרי אדה"ז תקס"ב (ע' ז. יג). — ובסה"מ תרמ"ו (ע' יט) "ואפ"ל שאין הכוונה שיצא נשמתו בפו"מ דוקא. . כשבא לתשובה אמיתיות ונשאר הנפש בגוף יש מעלה מה שהוא מקיים תומ"צ אח"כ". ע"ש.
- 59. ראה גם לקו"ש חי"ז ע' 199 (ובהערה 46 שם).
- 60. ל"ת וס' הלקוטים להאריז"ל תהלים מזמור לב.
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
תניא, ליקוטי אמרים ז׳ - הטקסט מספריא
אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמּוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִיסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשַּׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִילוּ הוּא צוֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּונָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת ה׳ בְּגוּפוֹ – לָא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ, וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבִּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא קְלִיפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת ״קְלִיפַּת נוֹגַהּ״, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא ״עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה״, רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ רָע, רַק מְעַט טוֹב מְעוֹרָב בְּתוֹכָהּ [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל].
וְהִיא בְּחִינָה מְמוּצַּעַת בֵּין שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וּבֵין בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה.
וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה.
כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.
וְכֵן הָאוֹמֵר מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה רָבָא לְתַלְמִידָיו שֶׁאָמַר לִפְנֵיהֶם מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא תְּחִלָּה וּבָדְחֵי רַבָּנָן.
אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן, לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה. עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזוֹר לַעֲבוֹדַת ה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶיתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה׳, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן ״הֶיתֵּר״ וּ״מוּתָּר״, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת לַה׳.
רַק שֶׁהָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר בַּגּוּף, וְעַל כֵּן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְכֵן הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּתַאֲוָה בַּהֲמִית, שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁהֵן מִשָּׁלשׁ קְּלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי – הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִים מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹמָם וִיבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״; אוֹ, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה׳ כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ בְּתַכְלִית, וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים כוּ׳״.
וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁ״זְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת״, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ.
אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, וַה׳ יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִיפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ, שֶׁיְּבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.
אַךְ הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ לְבַטָּלָה, אַף שֶׁיָּרְדָה וְנִכְלְלָה בְּשָׁלשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת – הֲרֵי זוֹ עוֹלָה מִשָּׁם בִּתְשׁוּבָה נְכוֹנָה, וּבְכַוָּונָה עֲצוּמָה בִּקְרִיאַת־שְׁמַע־שֶׁעַל־הַמִּטָּה, כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמְרוּמָּז בַּגְּמָרָא: ״כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת כוּ׳״, לַהֲרוֹג גּוּפוֹת הַחִיצוֹנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְבוּשׁ לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, וְעוֹלָה הַחַיּוּת מֵהֶם, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן.
וְלָכֵן לֹא הוּזְכַּר עֲוֹן זֶרַע לְבַטָּלָה בַּתּוֹרָה בִּכְלַל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, אַף שֶׁחָמוּר מֵהֶן, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ בִּבְחִינַת הַגַּדְלוּת וְרִבּוּי הַטּוּמְאָה וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁמּוֹלִיד וּמַרְבֶּה בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה, יוֹתֵר מִבִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. רַק, שֶׁבְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת מוֹסִיף כֹּחַ וְחַיּוּת בִּקְלִיפָּה טְמֵאָה בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הַחַיּוּת בִּתְשׁוּבָה,
הגהה
מִפְּנֵי שֶׁנִּקְלְטָה בִּיסוֹד דְּנוּקְבָא דִקְלִיפָּה הַמְקַבֶּלֶת וְקוֹלֶטֶת הַחַיּוּת מֵהַקְּדוּשָּׁה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נוּקְבָא דִקְלִיפָּה, רַק שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ וְחַיְילוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, כַּיָּדוּﬠַ לְיוֹדְﬠֵי חֵן:
אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵיזֶהוּ מְעֻוָּות שֶׁלֹּא יוּכַל לִתְקוֹן – זֶה שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר״, שֶׁאָז, גַּם אִם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹת הַחַיּוּת לִקְדוּשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם:
תניא, ליקוטי אמרים מ״ג - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה עַל יִרְאָה תַּתָּאָה זוֹ, שֶׁהִיא לְקִיּוּם מִצְוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב״, אָמְרוּ: ״אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה״.
וְיֵשׁ בָּהּ בְּחִינַת קַטְנוּת וּבְחִינַת גַּדְלוּת. דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁנִּמְשֶׁכֶת בְּחִינַת יִרְאָה זוֹ מֵהַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה׳, דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, וּ״מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלָךְ תּ״ק שָׁנָה וְכוּ׳, וּבֵין רָקִיעַ לְרָקִיעַ כוּ׳, רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן וְכוּ׳״, וְכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת לְמַעְלָה מַּעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת – אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִקְרֵא יִרְאָה זוֹ יִרְאָה חִיצוֹנִית וְתַתָּאָה, מֵאַחַר שֶׁנִּמְשֶׁכֶת מֵהָעוֹלָמוֹת, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר מִסְתַּתֵּר וּמִתְעַלֵּם וּמִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְכוּ׳, רַק שֶׁהִיא הַשַּׁעַר וְהַפֶּתַח לְקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת.
אַךְ הַיִּרְאָה עִילָּאָה, יְרֵא בֹּשֶׁת וְיִרְאָה פְנִימִית, שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת מִפְּנִימִית הָאֱלֹהוּת שֶׁבְּתוֹךְ הָעוֹלָמוֹת, עָלֶיהָ אָמְרוּ: ״אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה״, דְּחָכְמָה, הִיא כֹּ״חַ מָ״ה – ״וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״, וְ״אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁרוֹאֶה כָּל דָּבָר אֵיךְ נוֹלָד וְנִתְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ, בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״.
וְאֵי לָזֹאת, הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו, וּכְלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי וְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹר וְזִיו הַשֶּׁמֶשׁ – בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ, וְאַל יוֹצִיא אָדָם עַצְמוֹ מֵהַכְּלָל, שֶׁגַּם גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת בִּדְבַר ה׳, וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ מְיוּחָד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כוּ׳, וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל [פְּרָקִים כ׳ וכ״א] בַּאֲרִיכוּת בְּדֶרֶךְ מָשָׁל מִנֶּפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁדִּבּוּר אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ – כְּלָא מַמָּשׁ כוּ׳. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה״.
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג לְיִרְאָה וְחָכְמָה זוֹ, אֶלָּא בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, עַל־יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה הַחִיצוֹנִית, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ ״אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה״.
וְהִנֵּה, בְּאַהֲבָה יֵשׁ גַּם כֵּן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת: ״אַהֲבָה רַבָּה״ וְ״אַהֲבַת עוֹלָם״, ״אַהֲבָה רַבָּה״ – הִיא ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, וְהִיא שַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, וּבָאָה מִלְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַתָּנָה לְמִי שֶׁהוּא שָׁלֵם בְּיִרְאָה, כַּנּוֹדָע עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר אַחַר אִשָּׁה״, שֶׁאַהֲבָה נִקְרֵאת ״אִישׁ״ וְ״זָכָר״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״זָכַר חַסְדּוֹ״, וְ״אִשָּׁה – יִרְאַת ה׳״, כַּנּוֹדָע; וּבְלִי קְדִימַת הַיִּרְאָה, אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ, כִּי אַהֲבָה זוֹ הִיא מִבְּחִינַת אֲצִילוּת, דְּלֵית תַּמָּן קִיצּוּץ וּפֵירוּד חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ ״אַהֲבַת עוֹלָם״ הִיא הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב, וּכְבִיטּוּל דִּבּוּר אֶחָד בַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּעוֹדוֹ בְּמַחֲשַׁבְתָּהּ אוֹ בְּחֶמְדַּת הַלֵּב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֲשֶׁר עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ, מִמֵּילָא תִּתְפַּשֵּׁט מִדַּת הָאַהֲבָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ מִלְּבוּשֶׁיהָ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא תִתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דְּבַר הֲנָאָה וְתַעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי לְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְלֹא לַחְפּוֹץ כְּלָל שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם, בִּלְתִּי ה׳ לְבַדּוֹ – מְקוֹר הַחַיִּים שֶׁל כָּל הַתַּעֲנוּגִים, שֶׁכּוּלָּם בְּטֵילִים בִּמְצִיאוּת וּכְלָא מַמָּשׁ קַמֵּיהּ חֲשִׁיבֵי, וְאֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּינֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאֵין עֲרוֹךְ לְאַיִן וָאֶפֶס הַמּוּחְלָט לְגַבֵּי חַיִּים נִצְחִיִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מִי לִי בַשָּׁמָיִם, וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ, כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי, צוּר לְבָבִי וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְגַם מִי שֶׁאֵין מִדַּת אַהֲבָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ מְלוּבֶּשֶׁת כְּלָל בְּשׁוּם תַּעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי – יָכוֹל לְהַלְהִיב נַפְשׁוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה, עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ, פְּעָמִים שֶׁקּוֹדֶמֶת לְיִרְאָה, כְּפִי בְּחִינַת הַדַּעַת הַמּוֹלִידָהּ, כַּנּוֹדָע [שֶׁהַדַּעַת כּוֹלֵל חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת, שֶׁהֵם אַהֲבָה וְיִרְאָה, וּפְעָמִים שֶׁהַחֲסָדִים קוֹדְמִים לֵירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת], וְלָכֵן אֶפְשָׁר לְרָשָׁע וּבַעַל עֲבֵירוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה הַנּוֹלְדָה בְּלִבּוֹ, בְּזָכְרוֹ אֶת ה׳ אֱלֹהָיו.
וּמִכָּל מָקוֹם, הַיִּרְאָה גַּם כֵּן כְּלוּלָה בָּהּ מִמֵּילָא, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת קַטְנוּת וְהֶעְלֵם, דְּהַיְנוּ, יִרְאַת חֵטְא, לִמְרֹד בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם, וְהָאַהֲבָה – הִיא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמֹחוֹ. אַךְ זֶהוּ דֶּרֶךְ מִקְרֶה וְהוֹרָאַת שָׁעָה, בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית מֵאֵת ה׳, לְצוֹרֶךְ שָׁעָה, כְּמַעֲשֵׂה דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדַיָּיא.
אֲבָל סֵדֶר הָעֲבוֹדָה הַקְּבוּעָה וּתְלוּיָה בִּבְחִירַת הָאָדָם – צָרִיךְ לְהַקְדִּים תְּחִלָּה קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת עַל יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה בִּבְחִינַת קַטְנוּת עַל כָּל פָּנִים, בְּ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב״, לְהָאִיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּאוֹר הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ, יָאִיר עָלֶיהָ אוֹר הָאַהֲבָה [כִּי ״וְאָהַבְתָּ״ בְּגִימַטְרִיָּא ב׳ פְּעָמִים ״אוֹר״, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן]:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.