שיחה א

הערות

עמוד 150

1. 1. פרשתנו לד, כה.
2. 2. ב"ר פ"פ, יו"ד. ואולי זהו היסוד לפרש"י נזיר (כט, סע"ב): גמירי כו' בני יג' הוו. ובלק"ט ושכ"ט כאן – ע"פ החשבון (ובאופן שונה זמ"ז).
3. 3. רש"י נזיר שם. מפרשי המשנה (ספ"ה דאבות) בן י"ג למצות. מחזור וויטרי שם. וראה מכ' ב' תמוז תש"כ (נדפס בלקו"ש ח"ה ע' 421).
4. 4. קה"ר עה"פ ד, יג.
5. 5. שו"ע אדה"ז מהד"ת סוס"ד.
6. 6. שהרי המצות שמקיים מצד חינוך – (א) זהו מדרבנן, (ב) האב צריך לחנכו בהם אבל הקטן עצמו פטור (הל' ת"ת לאדה"ז בתחלתן. וראה ג"כ שם חאו"ח סשמ"ג. הדיעות בזה: בשד"ח כללים א, ס (ח"א קפה, ד ואילך – הוצאת קה"ת)).
7. *. ראה גם לקמן..... ח"ה ע' 190 ובהערה 41.
8. 7. ברד"ק כאן פסוק כז: "כי רבים ראו כאשר לקחה שכם בחזקה ולא מיחו". וצריך ביאור: אי' מצינו חיוב מיתה בידי אדם בשביל העדר מחאה? באוה"ח כאן: לפי שכל בני העיר רצו להעמיד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם, או לפי שהיו בעזר שכם לגזול את דינה. עיי"ש באריכות. אבל לפ"ז חסר ביאור מה שיעקב כעס עליהם כ"כ, ועד שאמר "כלי חמס מכרותיהם" (ראה לקמן הערה 16).
9. 8. רמב"ם הל' מלכים ספ"ט.
10. 9. רמב"ן בפירושו עה"ת (לד, יג). ר"ן לסנה' נו, ב.
11. 10. ויחי מט, ה. ב"ר פצ"ח, ה. פצ"ט, ז.
12. 11. רש"י כאן (מב"ר פ"פ, יו"ד).

עמוד 151

1. 12. ב"ר פצ"ט, ז. תנחומא ויחי יו"ד.
2. 13. ויחי שם ו.
3. 14. בתנחומא שם: "לפני הקב"ה ולפניהם". וי"ל (בכדי שלא להרבות במחלוקת) דכוונתו דלהיות ש"לפני הקב"ה" נחשבו כאיש אחד, לכן נחשבו כן "לפניהם", כבהערה הבאה. בפרש"י עה"ת שם: "ואינן חשובין כולם אלא כאיש אחד" – וממה שהשמיט התיבות "לפני הקב"ה" משמע לכאורה שכוונתו שהיו חשובין כולם כאיש אחד בנוגע לשמעון ולוי מצד עצמם, מצד גבורתם. אבל ראה לקמן ע' 257 הערה 37.
4. 15. ובדוגמת "כי אהי' עמך (ולכן) והכית את מדין כאיש אחד" (שופטים ו, טז). ולהעיר גם מ"וראית סוס ורכב – בעיני כולם כסוס אחד" (שופטים כ, א. פרש"י שם) – שמכיון ש"תצא למלחמה" הוא ברצון הקב"ה, מה שבעיני הם כסוס אחד, גם וראית כן.
5. 16. פרשתנו לד, ל. היינו שאפשר להיות מזה חילול השם, כדלקמן בפנים (וראה גם רמב"ן ויחי מט, ה). אבל אין לומר שטענת יעקב היתה רק מצד שהעמידו אותו וביתו בסכנה – "ונשמדתי אני וביתי" – כי באם עצם הפעולה היתה כדבעי, לא הי' אומר על הפעולה "כי באפם הרגו איש", ומכ"ש שלא הי' קורא לה "כלי חמס – חמס היא בידכם, מברכת עשו היא". וע"פ מ"ש לעיל תתורץ קושיית הרדב"ז בהל' מלכים שם.
6. 17. ראה ב"ר פ"פ, ח: מה את סבור כו'. וראה בשוה"ג להערה 71.

עמוד 152

1. 18. פרשתנו לד, טז.
2. 19. גיטין מו, א. וראה גם יבמות עט, א.
3. 20. ועפ"ז יובן מה שאמר יעקב "כי באפם הרגו איש" – (דלכאורה: מה נוגע להתוכחה, שלא היו אלא כאיש אחד) – כי* זהו הטעם ע"ז ש"הרגו" (באופן שעשו הם) הוא כלי חמס גו' – כי צריך הי' להרגם בלי מרמה, כבפנים.
4. 21. ומה ששמעון ולוי עשו זה במרמה – יש לומר*: א) שמצד ענותנותם, חשבו שאינם ראוים לנס** [ואף שבטוחים היו על כחו של זקן (ב"ר פ"פ, יו"ד. פרש"י לד, כה) – הרי זהו דוקא "בהיותם כואבים", כי אז מלובש זה בטבע]. ב) לפי שהיו בכעס, ולכן באו לכלל טעות (ראה פסחים סו, ב. ספרי ורש"י מטות לא, כא). ועפ"ז יומתק מה שהדגיש יעקב "כי באפם הרגו איש גו' ארור אפם גו'".
5. 22. ומה שאמר להם "עכרתם אותי גו'" הוא לפני ששמע את המענה "הכזונה יעשה את אחותינו". ומה שגם לאח"ז הוכיחם על "כי באפם הרגו איש" – ראה לקמן הערה 71.
6. 23. לד, לא.
7. 24. פדר"א פל"ח.
8. 25. סנה' פב, ב. ובפרש"י שם: שקינא במעשה דינה דכתיב הכזונה יעשה את אחותינו.
9. 26. שה"ש ח, ו.
10. 27. וכמש"נ ותקנא רחל גו' ותאמר גו' מתה אנכי (ויצא ל, א. ולהעיר מאוה"ת שם).
11. 28. ראה זכרי' א, יד. שם ח, ב.
12. 29. ועפ"ז מתורצת קושיית אוה"ח (לד, לא). ולהעיר שגם המס"נ ד"קנאין פוגעין" שהיתה בפנחס [קנאי בן קנאי – ראה לעיל] היא למעלה מהמדידה דתורה (ראה לקו"ש ח"ח ע' 158 ובהערה 65).
13. . ראה לקמן ע' 256 ובהערה 31.
14. . הביאור ע"ז בפנימיות הענינים – ראה בשוה"ג להערה 71.
15. . ואולי י"ל, שזה תלוי בחילוקי הלשונות שבב"ר ותנחומא: לפי הב"ר "לפני הקב"ה" – כבפנים ההערה. משא"כ לפי התנחומא "לפני הקב"ה ולפניהם".

עמוד 153

1. 30. רש"י ס"פ נח. וראה גם ב"ר פל"ט, ז. ואין לומר שזהו מצד שקיים א"א כה"ת עד שלא ניתנה (קדושין פב, א. יומא כח, ב) – כי [נוסף שלדעת הרמב"ן (תולדות כו, ה) "שמירתו אותה היתה בארץ בלבד" – והרי כש"הניחו (לאביו) זקן כו'", הי אז בחרן (ודוחק גדול לומר שהטענה היא על מה שלא חזר לאביו אחרי שבא לארץ ישראל)] אין שייך שאוה"ע יתבעו ממנו זאת.
2. 31. שמזה מוכח שהי' מחוייב בזה – ולהעיר מפרשת דרכים דרוש ג' שלמ"ד שהאבות לא יצאו מכלל ב"נ, לא נענשו כ"א על ז' המצות דב"נ.
3. 32. מגילה יז, א. רש"י (ישן) ס"פ תולדות. וישב לז, לד. בדוחק אפשר לומר, שמה שלא הי' ליעקב כיבוד אב מיוסף* כ"ב שנה הוא [לא בדרך עונש, מכיון שלא נצטוו אז על כיבוד אב ועאכו"כ – על העדר קיומו, כ"א] בדרך סיבה ומסובב – מדה כנגד מדה (לשון רש"י ס"פ תולדות. וראה גם מגילה שם: יוסף שפירש כו' כשם שפירש יעקב). והיינו, דלהיות שחסרה אצל יעקב העבודה דכיבוד אב במשך כ"ב שנה, לכן לא הי' אצלו גם המסובב ממנה [ועפ"ז יובן מה שאמרו (שם טז, סע"ב) "גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם שכל אותן שנים שהי' יעקב אבינו בבית עבר לא נענש" – אף שלכאורה גם באם ת"ת הי' שוה לכיבוד או"א לא הי' נענש (כמו שהקשה בחדא"ג מהרש"א שם) – כי באם ת"ת הי' רק שוה לכיבוד או"א, מכיון שגם בהשנים שהי' בבית עבר חסרה אצלו העבודה דכיבוד אב, הי' צ"ל נחסר גם המסובב מזה] אבל מלשון הגמרא שם "לא נענש" (טז, סע"ב); "דלא מיענש" (יז, א) משמע שהי' מצווה בכיבוד אב, שלכן שייך עונש על זה.
4. . עיקר "תולדות יעקב" (ראה ב"ר פפ"ד, ה. רש"י וישב לז, ב). ועפ"ז מתורץ – הרי גם במשך כ"ב שנה אלו הי' ליעקב כיבוד אב משאר השבטים.

עמוד 154

1. 33. סנה' נו, ב.
2. 34. אבל ממה שאמרו (קידושין לא, א) "ומה מי שאינו מצווה כו'" (וכן מנזיר סא, א) אין ראי' כ"כ לעניננו – כי א) י"ל (בדוחק עכ"פ) שלפני מ"ת היו מצווים בה ורק שאח"כ ניטלה מהם. ואף ש"כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה" (סנה' נט, א) – הרי כלל זה איננו כשישנו חידוש כשנשנה בסיני (ראה שם, ע"ב), והרי בכיבוד אב נאמר "למען יאריכון ימיך". ב) י"ל שאינו מצווה – כמצוה בפ"ע (ובמילא גם תקפה ושכרה גדול ביותר וכו') – אבל מצווה בתור (ישובו של עולם ו)דינין, ראה לקמן בפנים סעיף ט'.
3. 35. שלכן מקשה בסנה' שם "דינין בני נח איפקוד".
4. 36. ב"ר פל"ו, ו. פרדר"א פכ"ג. פרש"י נח ט, כג.
5. 37. פרש"י חיי שרה כד, נ.
6. 38. ועפ"ז יובן בפשטות מה שהגר אסור לבזות את אביו, כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה כו' (רמב"ם הל' ממרים פ"ה הי"א. טור ושו"ע יו"ד סו"ס רמא) – כי גם ב"נ אסורים בבזיון אב (וראה בחידושי רעק"א ליו"ד שם ולכאורה דוחק הוא).
7. 39. גם י"ל, שהמקור לזה הוא מזה עצמו שחם נענש על מה שביזה את אביו, וכמו המקור לג"ע – לתנא דבי מנשה (ראה סנה' נז, רע"א. תוס' שם).
8. 40. משלי ל, יז. ומפשטות הכתוב משמע שזהו ענין טבעי.
9. 41. כן הי' מוסיף (בלחש) כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע כשהי' מביא מרז"ל זה.
10. 42. עירובין ק, סע"ב. וראה רש"י שם ד"ה בהמות: שנתן כו' להורות כו'.
11. 43. ועפ"ז יובן (א) מה שלאחרי שמביא הרמב"ם (שם ספ"ה) ראי' "שכל המבזה אביו כו' ואפילו ברמיזה ה"ז ארור מפי הגבורה" ממה "שנאמר ארור מקלה אביו ואמו" – מוסיף: "והרי הוא אומר עין תלעג כו'" – דלכאורה, למה הוצרך להביא גם מן הכתובים, כקושיית הרדב"ז שם* – וע"פ הנ"ל י"ל: "ארור מקלה גו'", רק בבנ"י נאמר. ולכן מוסיף "וה"ה אומר עין כו'" – בכל המבזה כו' גם בב"נ. (ב) מה שבטושו"ע (שם סעיף ו') – שהוא לשון הרמב"ם – אף שהעתיק "אפילו ברמיזה" והעתיק הכתוב דמקלה וגם סיום דברי הרמב"ם "ויש לב"ד כו'" – דילג והשמיט מה שביניהם "וה"ה אומר עין תלעג כו'" – כי אין דיני ב"נ בטושו"ע.
12. . ומה שתירץ "דקרא דכתובים מייתי לי' למה שאמר אפילו ברמיזה, דקרא דמקלה אביו ואמו משמע לי' דמקלל בפירוש" – לא זכיתי להבין, דא"כ מנ"ל להרמב"ם דאפילו ברמיזה ארור מפי הגבורה, והול"ל "ואפילו ברמיזה" בסוף דבריו. ודוחק גדול לומר דמ"עין תלעג" שבכתובים ידעינן דמקלה שבחומש פירושו גם ברמיזה. והטעם לשינוי לשון הכתוב (איכה ד, ו) "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום" – אף שגם ב"נ (סדום) מחוייבים בצדקה (ופירוש "ויגדל" הוא שהיו "רעים יותר מסדום" (פרש"י לסנה' שם. וראה גם בחדא"ג שם בפירוש השני)) – יש לומר, דמכיון שבב"נ, צדקה אינה מצוה בפ"ע ורק בתור (ישובו של עולם ו)דינין (כדלקמן סעיף ז־ח) אין בה תוקף כ"כ (ראה לעיל הערה 34), ולכן ביחס "עון בת עמי",

עמוד 155

1. 44.
2. *.
3. 45.
4. **. בפרשת דרכים דרוש יח, שהשייכות ד"לא החזיקה" ל"ואסיר אתהן" הוא [לא שנענשו בשביל עון זה, כ"א – שהעונש הי' מצד ענינים אחרים, אלא] שבאם היו מחזיקים יד עני ואביון, היתה מדה זו מכפרת עליהם כמו שכיפרה על ירושלים. אבל מלשון הכתוב "זה הי' עון סדום" (ובפרט שב"ותעשינה תועבה" אינו מפרש מהי התועבה, כבהערה (בשוה"ג) הקודמת) מוכח שהעונש "ואסיר אתהן" בא בשביל העון ד"לא החזיקה" – שלכן מוכיח הר"ן (סנה' נו, ב) בפשיטות שב"נ מחוייבים בצדקה מעונש סדום. היא "ותעשינה תועבה" שאינו שייך ל"יד עני ואביון לא החזיקה" – הרי ממה ש"יד עני גו'" קורא הכתוב "עון סדום" (עכ"פ, גם באם "ואסיר אתהן" הי' מטעם אחר), מוכח שהיו מחוייבים בהחזקת יד עני ואביון.
5. . ומ"ש (שם, נ) "ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני" – מדלא פירש מהי התועבה, מוכח שאי"ז ענין אחר, כ"א האופן ד"לא החזיקה" (שכתוב לפנ"ז), כדלקמן בפנים בנוגע ל"עסקי ריבה". וראה לקמן הערה 50, שבאם לא הי' אצלם שלילת הצדקה באופן קיצוני ("ותעשינה תועבה") – לא היו נענשים ב"כלה" ("ואסיר אתהן"). ובפרט לפי המבואר לקמן סו"ס ח' (לדעת הרמב"ם) שמה ש"לא החזיקה" נחשב להם ל"עון" היינו רק לפי שזה הי' אצלם באופן קיצוני.

עמוד 156

1. 46. וירא יח, כ. ובפרש"י עה"ת הובא זה על "הכצעקתה" (שם, כא).
2. 47. סנהדרין קט, ב.
3. 48. כדמוכח מהמשך הכתובים שם: זעקת גו' רבה גו' הכצעקתה גו' כלה.
4. 49. ובזה מובן מה שב"עסקי ריבה" מסופר בסנה' שם "דהוות קא מפקא ריפתא לעניא", וכן ברש"י עה"ת שם "על שנתנה מזון לעני" – כי עיקר החטא (שבשבילו נענשו) הי' כמפורש ביחזקאל "יד עני ואביון לא החזיקה". וראה הערה הבאה.
5. 50. אלא שבאם מניעת הצדקה לא היתה אצלם באופן קיצוני, לא היו נענשים בעונש חמור כזה – "כלה", ורק שלפי שהעדר הצדקה אצלם הי' עד כדי כך, "שהרגוה במיתה משונה על שנתנה מזון לעני", נענשו (וג"כ במיתה משונה – מדה כנגד מדה) בכלי'.
6. 51. כי שלילת ומניעת דבר שאין בו חיוב כלל, גם כשהשלילה באופן קיצוני, אין לחשבה לעון, ומכ"ש שאינה עון חמור כזה שיתחייבו עבורה כלי'. ומה שחם נענש על בזיון אביו (אף שב"נ אין מצווים בכיבוד אב), הרי: א) בזיון (אינו רק העדר הכיבוד, כ"א) הוא ענין בפ"ע (היפך הכיבוד). ב) גם ב"נ אסורים לבזות אב, כנ"ל סעיף ד'.
7. 52. וירא יח, יט.
8. 53. סנה' נז, ב.

עמוד 157

1. 53.
2. 54. חידושי הר"ן לסנה' נו, ב. וראה גם יד רמ"ה שם נז, ב.
3. 55. סנה' נח, סע"ב.
4. 56. שם נו, ב ד"ה בפירש"י.
5. 57. סנה' שם ד"ה דיני קנסות.
6. 58. הל' מלכים פ"י ה"י. ועפ"ז צ"ל שמ"ש בהל' רוצח ספי"ב "שיעשה דבר מצוה... ליתן צדקה" – כוונתו היא למצוה שאינו מצווה ועושה.
7. 59. סנה' נו, סע"א ואילך.
8. 8.
9. 60. בפירושו עה"ת (פרשתנו לד, יג). ועפ"ז צריך עיון למה נצטוו על גזל בפ"ע. הקשה כן גם בתו"ת עה"פ (בראשית ב, טז), אבל תירוצו דחוק).

עמוד 158

1. 61. ואף שלדעת הרמב"ן שם אין ב"נ נהרג על ביטול מ"ע – היינו מיתה בדיני אדם, משא"כ בדיני שמים. וכמו עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנה' נח, סע"ב*) – אף שאין בזה עשי'. ואולי יתרה מזה י"ל שמכיון שהאופן ד"לא החזיקה" הי' (גם) ע"י עשי' (כמובא לעיל ס"ה) – חייבין ע"ז גם בידי אדם.
2. 50.
3. 62. דרשת רז"ל עה"פ בראשית – תנחומא (באבער) פיסקא ג' וה'. לק"ט. רש"י. וראה גם ב"ר רפ"א. ויק"ר פל"ו, ד.
4. 63. ישעי' מה, יח. וגם לב"נ נאמר זה – אף שמצות פו"ר ניטלה מהם (סנה' נט, ריש ע"ב. אבל ראה שאילתות קסה ובנ"כ שם. מל"מ הל' מלכים פ"י ה"ז. מנחת סולת על ס' החינוך מצוה א סק"ה. ועוד) – כמ"ש התוס' (גיטין מא, ב ד"ה לא תהו בתירוץ הב', וש"נ) לענין עבד, ומכיון שהכתוב (לשבת יצרה) מבאר כוונת ברה"ע, אין סברא לחלק בזה בין עבד לב"נ. (משא"כ לדעת האומרים דפו"ר ושבת קשורים זב"ז). וראה בכורות מז, א: "והא עבד להו שבת" [ולשון הש"ס (יבמות סב, א) "בני פו"ר נינהו" י"ל, שהכוונה היא ל"שבת" – וכמו "פרי' ורבי' (שמפרשת המשנה מיד) שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה". ולהעיר מתוס' יבמות ובכורות שם. טורי אבן ר"ה כח, א ד"ה אלימא]. וראה העמק שאלה (להנצי"ב) על השאלתות שאלתא קסה סעי' ב' בתחלתו.
5. *. כי דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחרי ריעיו וחבריו ונוהג* כמנהג אנשי מדינתו (רמב"ם הל' דעות רפ"ו).
6. . וברמב"ם הל' מלכים פ"י ה"ט: "מודיעין אותו שהוא חייב מיתה ע"ז אבל אינו נהרג". אלא שטעמו של הרמב"ם על זה שאינו נהרג הוא, לפי ש"אינו נהרג אלא על שבע מצות" (כס"מ שם), משא"כ להרמב"ן – אפילו אם הי' "לא ישבותו" מז' מצות ב"נ, ג"כ לא הי' נהרג ע"ז בדיני אדם, כמו שאין נהרגין על מה שאין מושיבין דיינים. וראה שו"ת חת"ס ליקוטים סי"ד, שגם לדעת הרמב"ם אין ב"נ נהרגים על ביטול מ"ע, גם בז' מצות ב"נ. עיי"ש.
7. . כן הוא בדפה"ר: ונוהג.

עמוד 159

1. 64. בידי אדם או (עכ"פ) בידי שמים (ראה לעיל הערה 61).
2. 65. ובמכש"כ מהא דבטל העיקר בטלה הטפלה (כלים ספי"ט).
3. 66. גם י"ל (בדוחק עכ"פ), שמ"ש הרמב"ם שב"נ אינן מחוייבים בצדקה הוא רק עכשיו. אבל קודם מ"ת היו מחוייבים בצדקה* (ראה לעיל הערה 34 בענין כיבוד אב), ולכן בסדום – "יד עני ואביון לא החזיקה" נחשב ל"עון".
4. 67. ראה ירוש' פאה פ"א ה"א (וראה גם חינוך מצוה לג): "דבר שהוא פריעת חוב" – והרי פריעת חוב נוגע לישובו של עולם עוד יותר מצדקה. וראה ג"כ פיה"מ פאה שם. ועפ"ז יומתק גם הל' (ב"ר פל"ט, ז. ועד"ז ברש"י ס"פ נח) "והלך לו לעת זקנתו" – כי עיקר הפריעת חוב בזה הוא כשאביו זקן.
5. 68. ועפ"ז יומתק דיוק לשון רש"י כו"כ פעמים (במס' מגילה טז, סע"ב ואילך. וכן בפירושו עה"ת – נסמן לעיל הערה 30; 32) "כיבוד אביו" – ולא "מצות כיבוד אביו" (כל' המורגל בכ"מ) – כי אז עדיין לא היתה כיבוד אב כמצוה (בפ"ע) כ"א נכללת ב"דינין". ומה שבפדר"א פכ"ג נאמר "ולא שם על לבו מצות כיבוד אב" – י"ל: א) שהוא שיגרא דלישנא. ב) מכיון שזה נכלל במצות דינין, שייך גם ע"ז הל' "מצוה". ולהעיר מחולין צב, סע"א: שלשים מצות כו' – ובס' עשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"ג פכ"א) שהם פרטים בז' מצות ב"נ. (אלא שצע"ק לפי המבואר בפנים: למה לא נמנה כיבוד אב בחולין שם?).
6. . וי"ל, שלפי שיטת הרמב"ם כל הענינים ד"ישובו של עולם" (וצדקה בכללם) נכללים ב"פרו ורבו", שענינה – ישובו של עולם, כי "לא נברא העולם אלא לפרי' ורבי' שנאמר כו' לשבת יצרה" (גיטין מא, ריש ע"ב), ולכן לאחרי מ"ת שניטלה מהם מצות פו"ר (סנה' נט, ריש ע"ב) – פטורים הם מצדקה, משא"כ לפני מ"ת. והוא דלא כנ"ל בהערה 63.

עמוד 160

1. 69. לשון הכתוב (לד, ז).
2. 70. ומה שבפשטות, מה ש"לא נטלו עצה הימנו" הוא היפך השבח – מובן ע"פ המבואר בהערה הבאה.
3. 71. ולכן, כשענו ליעקב "הכזונה יעשה את אחותינו" קיבל את המענה (ראה לעיל ס"ב. הערה
4. 22. . אלא שמ"מ, הוכיח אותם (לאחר זמן) ע"ז – כי לאחרי שראה ש"ברצונם עקרו שור" (אף שבזה, אינו שייך הטעם שבפנים) הי' זה אצלו הוכחה שיש אצלם נטי' לזה (גם) מצד טבעם, ושגם במעשה שכם (אף שהי' בעיקר מצד "הכזונה יעשה גו'") הי' איזה תערובות גם מטבע זה שלהם (וע"ד המבואר בתו"א יט, סע"ב ואילך). ועפ"ז יומתק מה שבתחלת תוכחתו אמר "שמעון ולוי אחים – אחים לדינה ולא אחים ליוסף" (ב"ר פצ"ח, ה. פצ"ט, ז) – דלכאורה: הרי התוכחה היתה לא רק על "ברצונם עקרו שור" אלא גם על "באפם הרגו איש", ומה נוגע לזה מה שהיו "אחים לדינה" – כי מה שהיו "אחים לדינה ולא אחים ליוסף" מוכיח, שגם ב"הרגו איש" הי' תערובות מ"כלי חמס מכרותיהם"*.
5. . ע"פ המבואר לעיל ע' 64 שבצדיקים ה"חטאים" הם רק חסרון האור במדריגת הקדושה גופא, ובשביל העלי' הבאה לאח"ז – י"ל, שהענין ד"כלי חמס מברכת עשו" הוא ענין בירור הניצוצות (שלפי שעה ירידה היא, מכיון שהמברר צריך להתלבש בלבושי המתברר). ועד"ז הוא גם בנוגע ל"ויענו גו' במרמה" – שהוא ע"ד המבואר בכ"מ (ד"ה פדה בשלום תש"ג פ"ב ועוד) בענין בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. וראה ד"ה לא תחרוש תרכ"ז פ"ד.

עמוד 161

1. 72. שלח טו, לט.
2. 73. ראה לקו"ת קרח נג, ג. (משיחת ש"פ וישלח תשכ"ה)
3. 74. וע"פ המבואר בהמכתב דב' תמוז תש"כ (נדפס בלקו"ש ח"ה ע' 421) ש"איש" מורה על הגדלות דשכל וכו' – יש לומר, שמה שהדין דבן שלש עשרה למצות נלמד מויקחו איש חרבו, מרמז, שגם בהעבודה שע"פ טו"ד צריך להיות הארת כח המס"נ שלמעלה מטו"ד. – וראה לקו"ש חט"ו ע' 290 ואילך.