151
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
על הזמן שבו מתחילה חובת קיום המצוות וכו'.
מכך מובן, שבמעשה של "ויקחו... איש חרבו" יש מעלה עצומה, כמפורט לאחר מכן, בסעיף ב', י'.
ב. שמעון ולוי פעלו מתוך קנאות של קדושה
כדי להבין זאת, יש להקדים ולבאר את דברי המדרש12 על המלים "כי באפם הרגו איש"13: "וכי איש אחד הרגו, והרי כתיב ויהרגו כל זכר, אלא שלא היו כולם לפני הקדוש־ברוך־הוא14 אלא כאיש אחד".
לכאורה, יש לשאול: לפי הסבר המדרש, מתאים היה הביטוי "הרגו איש" רק כאשר פעולתם של שמעון ולוי – "ויהרגו כל זכר" – היתה לפי רצונו של הקדוש־ברוך־הוא, וכיון ש"לפני הקדוש־ברוך־הוא" הם רק "כאיש אחד", הם נחשבים כך גם לגבי שמעון ולוי המקיימים את רצונו של הקדוש־ברוך־הוא, ומקבלים ממנו את כוחו15.
אך אנו רואים, שיעקב אבינו הוכיחם על אשר "באפם הרגו", בסוברו שזהו מעשה בלתי רצוי, עד כדי כך שהוא התבטא לגבי המעשה (כאמור בסעיף א), שזוהי תכונה הנובעת מעשו, ואם כך, כיצד ייתכן שנאמר על מעשה זה של "הרגו" הביטוי "איש", משום ש"לפני הקדוש־ברוך־ הוא" הם נחשבים כולם "כאיש אחד"?
הכרחי לומר: יעקב אבינו סבר שאופן ענישתם את אנשי שכם לא היה כראוי (למרות שאכן הגיע להם עונש מיתה, כדלעיל בסעיף א), כי הוא גרם ל"עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ"16,
ואת הסיבה לדעתו של יעקב, ניתן לבאר בשתי דרכים:
א) כיון שהאפשרות הטבעית היחידה ליישם עונש זה של אנשי שכם היתה אז רק על ידי שימוש באמצעות מעשה הנראה17 כ"מרמה" – לשכנעם תחילה שיסכימו למול את עצמם ולהבטיחם
הערות
- 12. ב"ר פצ"ט, ז. תנחומא ויחי יו"ד.
- 13. ויחי שם ו.
- 14. בתנחומא שם: "לפני הקב"ה ולפניהם". וי"ל (בכדי שלא להרבות במחלוקת) דכוונתו דלהיות ש"לפני הקב"ה" נחשבו כאיש אחד, לכן נחשבו כן "לפניהם", כבהערה הבאה. בפרש"י עה"ת שם: "ואינן חשובין כולם אלא כאיש אחד" – וממה שהשמיט התיבות "לפני הקב"ה" משמע לכאורה שכוונתו שהיו חשובין כולם כאיש אחד בנוגע לשמעון ולוי מצד עצמם, מצד גבורתם. אבל ראה לקמן ע' 257 הערה 37.
- 15. ובדוגמת "כי אהי' עמך (ולכן) והכית את מדין כאיש אחד" (שופטים ו, טז). ולהעיר גם מ"וראית סוס ורכב – בעיני כולם כסוס אחד" (שופטים כ, א. פרש"י שם) – שמכיון ש"תצא למלחמה" הוא ברצון הקב"ה, מה שבעיני הם כסוס אחד, גם וראית כן.
- 16. פרשתנו לד, ל. היינו שאפשר להיות מזה חילול השם, כדלקמן בפנים (וראה גם רמב"ן ויחי מט, ה). אבל אין לומר שטענת יעקב היתה רק מצד שהעמידו אותו וביתו בסכנה – "ונשמדתי אני וביתי" – כי באם עצם הפעולה היתה כדבעי, לא הי' אומר על הפעולה "כי באפם הרגו איש", ומכ"ש שלא הי' קורא לה "כלי חמס – חמס היא בידכם, מברכת עשו היא". וע"פ מ"ש לעיל תתורץ קושיית הרדב"ז בהל' מלכים שם.
- 17. ראה ב"ר פ"פ, ח: מה את סבור כו'. וראה בשוה"ג להערה 71.
בראשית רבה צ״ט:ז׳ - הטקסט מספריא
הִתְחִיל קוֹרֵא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, אַחִים דִּפְחָתָא, אָמַר לָהֶם אַחִים הֱיִיתֶם בְּדִינָה, דִּכְתִיב (בראשית לד, כה): וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וְלֹא אַחִים לְיוֹסֵף שֶׁמְּכַרְתֶּם אוֹתוֹ. אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי בִּרְאוּבֵן כְּתִיב (בראשית לז, כב): לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו, הֲרֵי רְאוּבֵן לֹא הָיָה בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְאַף יְהוּדָה אוֹמֵר לָהֶן (בראשית לז, כו): מַה בֶּצַע, הַלָּלוּ הֵם הַגְּדוֹלִים נִמְצֵאתָ שֶׁשְּׁנֵיהֶם מָכְרוּ אוֹתוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם לֹא לָקַח מֵאִתָּם אֶלָּא שִׁמְעוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מב, כד): וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, לְכָךְ קָרָא לִשְׁנֵיהֶם כְּאֶחָת. כְּלֵי חָמָס, מַהוּ כְּלֵי חָמָס, אָמַר לָהֶם גְּזוּלִים הֵם בְּיֶדְכֶם אֵינָן שֶׁלָּכֶם, שֶׁל עֵשָׂו הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית כז, מ): וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, כֵּלָיו שֶׁל חָמָס הֵן וְאֵין חָמָס אֶלָּא עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, י): מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב. מְכֵרֹתֵיהֶם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא, מָכִירִין [פרוש קורין לחרבות מכירין]. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מְכוּרוֹתֵיהֶן, מְגוּרוֹתֵיהֶם, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל טז, ג): מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדוֹתַיִּךְ. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, כְּשֶׁיַּעֲמֹד זִמְרִי וְיַעֲשֶׂה אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה בְּכָזְבִּי, אַל יִזָּכֵר שְׁמִי שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה, יד): וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה וגו'. בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כְּשֶׁיַּקְהִיל קֹרַח אֶת עֲדָתוֹ לַחְלֹק, לֹא יִתְיַחֵד שְׁמִי עֲלֵיהֶם, אֶלָּא (במדבר טז, א): וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְלֹא אָמַר בֶּן יַעֲקֹב. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וְכִי אִישׁ אֶחָד הָרְגוּ וַהֲרֵי כְּתִיב (בראשית לד, כה): וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר, אֶלָּא שֶׁלֹא הָיוּ כֻּלָּם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא כְּאִישׁ אֶחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה מ, טו): הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְלִי וגו', וּמַהוּ הֵן, לְשׁוֹן יְוָנִי הֵן אֶחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שופטים ו, טז): וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד, כַּיּוֹצֵא בּוֹ (שמות טו, א): סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָּה בַיָּם, כְּסוּס אֶחָד וְרוֹכְבוֹ. אָרוּר אַפָּם, לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, וְכֵן בִּלְעָם הָרָשָׁע אוֹמֵר (במדבר כג, ח): מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אִם בִּשְׁעַת הַכַּעַס לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, וַאֲנִי בָּא לְקַלְּלָן. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, כֵּיצַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף נָפְלוּ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בְּזִמְרִי, וְהָיוּ אַלְמְנוֹתָיו עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף, וְנֶחְלְקוּ שְׁנֵי אֲלָפִים לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲחַלְקֵם בְּיַעֲקֹב, וְכָל מִי שֶׁמְסַבֵּב עַל הַפְּתָחִים, מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף לֵוִי יְהֵא מְסַבֵּב, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶאֱכִילוֹ פַּרְנָסָתוֹ בִּנְקִיּוּת וְנִתְקַיְּמָה גְּזֵרַת יַעֲקֹב, גִּדְּלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָתַן לוֹ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה וְהוּא מְסַבֵּב וְאוֹמֵר תְּנוּ לִי חֶלְקִי, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֲחַלְקֵם בְּיַעֲקֹב.
מדרש תנחומא, ויחי י׳ - הטקסט מספריא
בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי. כְּשֶׁיַּעֲמֹד זִמְרִי וְיִזְנֶה עִם כָּזְבִּי, אַל יִזָּכֵר נַפְשִׁי בָהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה זִמְרִי בֶּן סָלוּא (במדבר כה, יד). כִּנָּה שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, וּבְכָל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ שֵׁמוֹת אֵלּוּ.
בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כְּשֶׁיַּקְהֵל קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה לַחֲלֹק עַל מֹשֶׁה, אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, אַל תִּתְיַחֵד כְּבוֹדִי עִמָּהֶן, אֶלָּא וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי (במדבר טז, א), וְלֹא אָמַר בֶּן יַעֲקֹב. וְהֵיכָן יִזָּכֵר שְׁמִי, עַל הַדּוּכָן, דִּכְתִיב: וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם הֵימָן, בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל (דה״א ו, יח-כג).
כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ. וְכִי אִישׁ אֶחָד הָרְגוּ. וַהֲלֹא כְתִיב, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר (בראשית לד, כו). אֶלָּא שֶׁנֶּחְשְׁבוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִפְנֵיהֶם כְּאִישׁ אֶחָד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד (שופטים ו, טז). כַּיּוֹצֵא בוֹ, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (שמות טו, א).
אָרוּר אַפָּם, לֹא קִלֵּל אֶלָּא לְאַפָּם. הוּא שֶׁאָמַר בִּלְעָם, מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל (במדבר כג, ח), וּבְעֵת הַכַּעַס לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, וְהֵיאַךְ אֲנִי אוּכַל לְקַלְּלָם.
אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף נָפְלוּ מִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן עַל מַעֲשֵׂה זִמְרִי, וְאַלְמְנוֹתֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף, וְחִלְּקָם שְׁנֵי אֲלָפִים לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב. וְכָל מִי שֶׁמְּסַבֵּב עַל הַפְּתָחִים, הוּא מִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף לֵוִי יְהֵא מְסַבֵּב. מֶה עָשָׂה. הֶאֱכִילוֹ פְרוּסָתוֹ בִּנְקִיּוּת. וְנִתְקַיְּמָה נְבוּאַת יַעֲקֹב, שֶׁנָּתַן לוֹ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, וְהוּא מְסַבֵּב עַל הַגְּרָנוֹת וְאוֹמֵר תְּנוּ חֶלְקִי. לְפִיכָךְ אָמַר, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב. הֲרֵי שִׁמְעוֹן וְלֵוִי יָצְאוּ פְּנֵיהֶם מְכֻרְכָּמוֹת.
הִתְחִיל קוֹרֵא, יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. אָמַר לוֹ: אַתָּה הוֹדֵיתָ בְּמַעֲשֵׂה תָמָר, יוֹדוּךָ אַחֶיךָ לִהְיוֹת עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ.
יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, זֶה דָוִד שֶׁעָמַד מִמֶּנּוּ, וְאֹיְבַי תַּתָּה לִי עֹרֶף (ש״ב כב, מא).
יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. וְיִצְחָק אָמַר לְיַעֲקֹב, בְּנֵי אִמֶּךָ, שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת אֶלָּא רִבְקָה. יַעֲקֹב שֶׁהָיוּ לוֹ נָשִׁים הַרְבֵּה, אָמַר לִיהוּדָה, בְּנֵי אָבִיךָ.
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, שֶׁאָמַרְתָּ מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג (בראשית לו, כו).
מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, מִטֶּרֶף תָּמָר הִצַּלְתָּ נְפָשׁוֹת אַרְבַּע מִן הַמִּיתָה, תָּמָר וּשְׁנֵי בָנֶיהָ וְעַצְמֶךָ.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה הִצַּלְתָּ אַרְבַּע נְפָשׁוֹת מִן הַשְּׂרֵפָה וּמִן הַמִּיתָה, שֶׁכָּךְ פָּסַקְתָּ הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף, אֲנִי אַצִּיל מִבָּנֶיךָ אַרְבָּעָה, דָּנִיּאֵל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִן הַכִּבְשָׁן וּמִגֹּב הָאֲרָיוֹת. קָרָא לִיהוּדָה אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת, גּוּר, אַרְיֵה, כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא.
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט, זֶה כִּסֵּא מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ (תהלים מה, ז).
וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, כְּשֶׁיָּבֹא אוֹתוֹ מֶלֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם (ישעיה כח, ג).
עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, שֶׁהַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ.
וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים, יַקְהֶה שִׁנֵּי עַמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה וְאָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה (מיכה ז, טז).
דָּבָר אַחֵר, וְלוֹ יִקְּהַת, יִקְּהַת מִי שֶׁעָתִיד מִתְקַהֲלִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ (ישעיה יא, י).
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, גֶּפֶן אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ (תהלים פ, ח), יֶאְסֹר לְעִירֹה עִיר הַקֹּדֶשׁ. וְלַשּׂרֵקָה אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק (ירמיה ב, כא). בְּנִי אֲתֹנוֹ, יִבְנוּ שַׁעַר הָאִיתוֹן (יחזקאל מ, ט).
דָּבָר אַחֵר, בְּנִי אֲתֹנוֹ, עַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, מֵרֹב יָיִן.
וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה, אֵין סוּתֹה אֶלָּא טָעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ (דברים יג, ז), אִם יִטְעוּ בַּהֲלָכָה, תְּהֵא מִתְכַּבֶּסֶת בִּתְחוּמוֹ.
אֵין יַיִן אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן (שה״ש א, ב), הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן (שה״ש ב, ד).
חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהַתּוֹרָה הַרְבֵּה אֶצְלוֹ, חֵיךְ לִי לִי מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה. וּלְבֶן שִׁנַּיִם, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א, יח).
רש"י על דברים כ׳:א׳ - הטקסט מספריא
כי תצא למלחמה. סָמַךְ הַכָּתוּב יְצִיאַת מִלְחָמָה לְכָאן, לוֹמַר לְךָ שֶׁאֵין מְחֻסַּר אֵבֶר יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה (עי' ספרי); דָּבָר אַחֵר, לוֹמַר לְךָ אִם עָשִׂיתָ מִשְׁפַּט צֶדֶק, אַתָּה מֻבְטָח שֶׁאִם תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה אַתָּה נוֹצֵחַ, וְכֵן דָוִד הוּא אוֹמֵר (תהילים קי"ט) עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעוֹשְׁקָי (תנחומא):
על איבך. יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּאוֹיְבִים, אַל תְּרַחֵם עֲלֵיהֶם כִּי לֹא יְרַחֲמוּ עָלֶיךָ:
סוס ורכב. בְּעֵינַי כֻּלָּם כְּסוּס אֶחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שופטים ו') וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות ט"ו) כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה (עי' ספרי):
עם רב ממך. בְּעֵינֶיךָ הוּא רַב, אֲבָל בְּעֵינַי אֵינוֹ רַב (שם):
כי תצא למלחמה WHEN THOU GOEST OUT TO WAR — Scripture places the going out to war in juxtaposition to this section here (to עין בעין וכו׳) in order to tell you that no person lacking a limb goes out to war (cf. Sifrei Devarim 190:17). Another explanation of why these two sections are put in juxtaposition to each other: it is to tell you that if you execute just judgment you may be confident that if you go to war you will be victorious. Similarly does David say, (Psalms 119:121) “I have done judgement and justice; Thou wilt not leave me to my oppressors” (Midrash Tanchuma, Shoftim 15).
על איבך AGAINST THINE ENEMIES — Let them be in thine eyes as enemies: have no pity upon them, for they will have no pity upon thee (Midrash Tanchuma, Shoftim 15).
סוס ורכב [WHEN THOU GOEST TO WAR ... AND SEEST] HORSES AND CHARIOTS (lit., horse and chariot) — in Mine eyes they are all as only one horse (i.e. they do not count). Similarly it states, (Judges 6:16) “[Surely “I” will be with thee,] and thou shalt smite the Midianites as one man”. And similarly it states, (Exodus 15:19) “For the horse (not the horses) of Pharaoh came [into the sea]” (Midrash Tanchuma, Shoftim 16; cf. Sifrei Devarim 190:21).
עם רב ממך [WHEN THOU GOEST OUT TO WAR … AND SEEST] PEOPLE MORE THAN THOU (or, as it may be translated: PEOPLE, NUMEROUS FROM THY POINT OF VIEW) — in thine eyes they may appear to be numerous but in Mine eyes they are not numerous (Midrash Tanchuma, Shoftim 16).
בראשית רבה פ׳:ח׳ - הטקסט מספריא
וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וגו' (בראשית לד, יג), מָה אַתְּ סָבוּר רַמְיוּת דְּבָרִים יֵשׁ כָּאן, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת (בראשית לד, יג): אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם וגו'. (בראשית לד, יד): וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה, רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁנִּקְרֵאת עָרְלָה חֶרְפָּה, מִן הָכָא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חֶרְפָּה הִוא. (בראשית לד, כג): מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם, סְבָרוּן לְמֶחֱפַת וְאִתְחַפְּתוּן. (בראשית לד, כד): וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ וגו', הֲוָה חַד מִנְּהוֹן נִכְנַס לָעִיר טְעִין מוֹבְלִיתֵיהּ וְאָמְרִין לֵיהּ תָּא גְּזוֹר, וְהוּא אָמַר שְׁכֶם נָסֵיב וּמַגְבַּאי קָטַע.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.