150
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
וישלח
א. "ויקחו שני בני יעקב..." – המקור לענין בר־מצוה
על הפסוק1 "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו..." – שבו נקראים שמעון ולוי בתואר "איש" כיון שהיו אז בני שלש עשרה שנה2 – לומדים3 שבגיל שלש עשרה נעשים ל"איש" ומתחייבים בכל המצוות.
בתורה הכל מדוייק לחלוטין. ויש להבין: כיצד ייתכן שענין כה מהותי ביהדות – הזמן שבו נכנס היצר הטוב ליהודי4, שהוא גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם5, שאז מתחילה לחול עליו חובת קיום כל המצוות6 – יילמד מהפסוק "ויקחו שני בני יעקב... איש חרבו", המספר, לכאורה, על התנהגות בלתי־רצויה?
אמנם, גם בפשטות מובן, שבמעשה זה, אשר "ויהרגו כל זכר" לא עברו שמעון ולוי על שום איסור ח"ו, שהרי אנשי שכם היו חייבים מיתה*, על אשר7 לא העמידו את שכם למשפט על דבריו8, או על חטאם שלהם אשר חטאו אף לפני מעשה דינה9,
אך בכל זאת אנו רואים שמעשה זה של שמעון ולוי לא מצא חן בעיני יעקב אבינו, עד כדי כך שהוא החשיב אותו כ"כלי חמס", ש"אומנות זו של רציחה", למרות שהיה לה בסיס לפי הדין, הגיעה אליהם מעשו10.
התייחסות זו נרמזת גם בפסוק עצמו "ויקחו שני בני יעקב...", שהרי כבר ידוע ששמעון ולוי הם בני יעקב, ואין צורך לציין זאת, אלא בהדגשה זו הכוונה לציין, שלמרות שהם היו "בני יעקב", הם התנהגו "כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו"11.
אם כך, יוצא, לכאורה, שפסוק זה מבטא ההיפך משבח, ולמרות זאת בחרה התורה דוקא בענין ובפסוק זה כדי ללמד
הערות
- 1. פרשתנו לד, כה.
- 2. ב"ר פ"פ, יו"ד. ואולי זהו היסוד לפרש"י נזיר (כט, סע"ב): גמירי כו' בני יג' הוו. ובלק"ט ושכ"ט כאן – ע"פ החשבון (ובאופן שונה זמ"ז).
- 3. רש"י נזיר שם. מפרשי המשנה (ספ"ה דאבות) בן י"ג למצות. מחזור וויטרי שם. וראה מכ' ב' תמוז תש"כ (נדפס בלקו"ש ח"ה ע' 421).
- 4. קה"ר עה"פ ד, יג.
- 5. שו"ע אדה"ז מהד"ת סוס"ד.
- 6. שהרי המצות שמקיים מצד חינוך – (א) זהו מדרבנן, (ב) האב צריך לחנכו בהם אבל הקטן עצמו פטור (הל' ת"ת לאדה"ז בתחלתן. וראה ג"כ שם חאו"ח סשמ"ג. הדיעות בזה: בשד"ח כללים א, ס (ח"א קפה, ד ואילך – הוצאת קה"ת)).
- *. ראה גם לקמן..... ח"ה ע' 190 ובהערה 41.
- 7. ברד"ק כאן פסוק כז: "כי רבים ראו כאשר לקחה שכם בחזקה ולא מיחו". וצריך ביאור: אי' מצינו חיוב מיתה בידי אדם בשביל העדר מחאה? באוה"ח כאן: לפי שכל בני העיר רצו להעמיד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם, או לפי שהיו בעזר שכם לגזול את דינה. עיי"ש באריכות. אבל לפ"ז חסר ביאור מה שיעקב כעס עליהם כ"כ, ועד שאמר "כלי חמס מכרותיהם" (ראה לקמן הערה 16).
- 8. רמב"ם הל' מלכים ספ"ט.
- 9. רמב"ן בפירושו עה"ת (לד, יג). ר"ן לסנה' נו, ב.
- 10. ויחי מט, ה. ב"ר פצ"ח, ה. פצ"ט, ז.
- 11. רש"י כאן (מב"ר פ"פ, יו"ד).
בראשית רבה פ׳:י׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְּחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי (בראשית לד, כה), מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, יָדַעְנוּ שֶׁבְּנֵי יַעֲקֹב הֵם, אֶלָּא בְּנֵי יַעֲקֹב שֶׁלֹא נָטְלוּ עֵצָה מִיַּעֲקֹב. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, שֶׁלֹא שֶׁנָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. אֲחֵי דִינָה, וְכִי אֲחוֹת שְׁנֵיהֶם הָיְתָה וַהֲלוֹא אֲחוֹת כָּל הַשְּׁבָטִים הָיְתָה, אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנוּ אֵלּוּ נַפְשָׁם עָלֶיהָ נִקְרֵאת עַל שְׁמָם, וְדִכְוָתָהּ (שמות טו, כ): וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, וְכִי אֲחוֹת אַהֲרֹן הָיְתָה וַהֲלוֹא אֲחוֹת שְׁנֵיהֶם הָיְתָה, אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן אַהֲרֹן נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ לְפִיכָךְ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, וְדִכְוָתָהּ (במדבר כה, יח): וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם, וְכִי אֲחוֹתָם הָיְתָה וַהֲלוֹא בַּת אֻמָּתָן הָיְתָה, אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנָה נַפְשָׁהּ עַל אֻמָּתָהּ נִקְרֵאת אֻמָּתָהּ לִשְׁמָהּ. (בראשית לד, כה): אִישׁ חַרְבּוֹ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיוּ. שְׁמוּאֵל שָׁאַל לְלֵוִי בַּר סִיסִי אָמַר לוֹ מַהוּ דֵין דִּכְתִיב (בראשית לד, כה): וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, אָמַר לוֹ בְּטוּחִים הָיוּ עַל כֹּחוֹ שֶׁל זָקֵן, וְלֹא הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ בָנָיו אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ בָנָיו אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אָמַר מָה אֲנִי מַנִּיחַ אֶת בָּנַי לִפֹּל בְּיַד אֻמּוֹת הָעוֹלָם, מֶה עָשָׂה נָטַל חַרְבּוֹ וְקַשְׁתּוֹ וְעָמַד לוֹ עַל פִּתְחָהּ שֶׁל שְׁכֶם וְאָמַר אִם יָבוֹאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם לְבָנַי אֲנִי נִלְחַם כְּנֶגְדָן, הוּא דְּהוּא אוֹמֵר לוֹ לְיוֹסֵף (בראשית מח, כב): וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ וגו', וְהֵיכָן מָצִינוּ שֶׁנָּטַל אָבִינוּ יַעֲקֹב חַרְבּוֹ וְקַשְׁתּוֹ בִּשְׁכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מח, כב): אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי. (בראשית לד, כו): וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ט׳ - הטקסט מספריא
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון:על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב והוא שיעבוד כדרכה וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה ואף על פי שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי.
בן נח שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב מה שאין כן בישראל.
בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל.
שש עריות אסורות על בני נח:האם ואשת האב ואשת איש ואחותו מאמו וזכור ובהמה שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו ואת אמו כמשמעה ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכור והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה.
בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה והוא נהרג לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל.
אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה שנאמר והיא בעולת בעל במה דברים אמורים בבן נח שבא על בת נח אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה כדיני ישראל בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק כדיני ישראל אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הרי זה כמי שבא על אשת עכו"ם חבירו ויהרג בסייף.
בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.
בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן מה שאין כן בישראל וכן חייב על פחות משוה פרוטה ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו שניהן נהרגין עליה.
וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד ומותר הוא בדם מן החי.
אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו.
השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי.
כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שבני נח חייבין ולא ישראל שבני נח אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי.
וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
בראשית רבה צ״ח:ה׳ - הטקסט מספריא
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים (בראשית מט, ה), אַחִים לְדִינָה וְלֹא לְיוֹסֵף. (בראשית מט, ה): כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, אָמַר לָהֶם הַכֵּלִים הַלָּלוּ שֶׁבְּיֶדְכֶן גְּזוּלִים הֵם בְּיֶדְכֶם, לְמִי הֵם רְאוּיִים לִמְכֵרוֹתֵיהֶן, לְעֵשָׂו שֶׁמָּכַר אֶת הַבְּכוֹרָה. (בראשית מט, ו): בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בְּשָׁעָה שֶׁהֵן בָּאִים לִטֹּל עֵצָה בַּשִּׁטִים. (בראשית מט, ו): בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, בְּשָׁעָה שֶׁהֵם נִקְהָלִין עַל משֶׁה בַּעֲדַת קֹרַח, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, אֲבָל לַדּוּכָן יִזָּכֵר שְׁמִי, כְּשֶׁבָּנָיו עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ו, יח): וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וגו' וּבְנֵיהֶם הֵימָן וגו', רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי פִּינְחָס תְּלָתֵיהוֹן אָמְרֵי (דברי הימים א ו, כג): בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל. (בראשית מט, ו): כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, זֶה חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם. עִקְּרוּ שׁוֹר, עֲקַרְתּוּן שׁוּרָן שֶׁל גֵּרִים. רַבִּי חוּנְיָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֲחִיָא בַּר אַבָּא דִּכְתִיב: וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר, בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן יִצְרְכֶם עֲקַרְתֶּם שׁוּרָן שֶׁל גֵּרִים. עִקְּרוּ אֵבוּס, זֶה אֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. (בראשית מט, ז): אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, רַבִּי חוּנְיָא וְרַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן רִבָּה בָּהֶן בּוֹהַקְנִין מַעֲלֶה חֵמָה, הֲדָא אָמְרָה עַל מִי שֶׁהוּא בַּהֲקָן שֶׁהוּא מַעֲלֶה חֵמָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, וְצָפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהַנָּחָשׁ עָתִיד לִשֹּׁךְ אֶת בְּנוֹ, אָמַר יְהִי לִיט חִוְיָא דְּבָעֵי לְמִכַּת יַת בְּרִי. כָּךְ בָּא לְקַלְּלָן וְקִלֵּל אֶת אַפָּם, אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, וַעֲבֵרָתָם כִּי קָשָׁתָה. (בראשית מט, ז): אֲחַלְקֵם בְּיַעֲקֹב, זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי (במדבר יח, ע): אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ. וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל, זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, הֲדָא אָמְרָה רֻבָּן שֶׁל עֲנִיִּים מִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן הָיוּ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אַף עַל גַּב דְּאָנוּ מְפָרְשִׁין וְאָמְרִין (במדבר לה, ח): וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁשָּׁה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶם, כֻּלָּן מִשֶּׁל שִׁמְעוֹן הָיוּ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ שֶׁהוּא מְקַנְטְרָן הִתְחִילוּ מִסְתַּלְּקִין לַזָּוִיּוֹת, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁהֵן מִסְתַּלְּקִין לַזָּוִיּוֹת הִתְחִיל קוֹרֵא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך ל ‹ הוספות ‹ וישלח ‹ 288 לקו"ש ח"ה ע' 150
תורת מנחם 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.