שיחה ב

הערות

עמוד 141

1. 1. תולדות כח, ה. וראה לעיל ע' 1 הערה 2, ובהנסמן בשוה"ג שם.
2. 2. רש"י פרשתנו לא, נ.
3. 3. וישלח לב, ה.
4. 4. אחרי יח, יח.
5. 5. לכאורה הי' אפשר לתרץ, שד' האמהות היו אחיות רק מן האב ולא מן האם, ובמילא לא היו אחיות כלל עפ"י דין, כי "אין אבות לב"נ" (רש"י וירא כ, יב), ולכן אי"ז שייך ל"תרי"ג מצות שמרתי", כי מה שקיימו האבות כה"ת עד שלא ניתנה הוא דוקא בנוגע לציוויים (שמציאות כזו שלאחרי מ"ת היתה אסורה, נמנעו מזה האבות אף שלא נצטוו), משא"כ בנדו"ד, שכל המציאות דאחיות מן האב נתחדשה לאחרי מ"ת ומקודם מ"ת לא היו אחיות כלל (במציאות תורנית), לא הוצרך יעקב להחמיר ע"ע בזה. אבל – אינו. כי א) מכיון ש(ע"פ דרך הפשט) טעם האיסור דשתי אחיות הוא בכדי שלא לסתור אהבה הטבעית כדלהלן סעיף ג', מסתבר שאיסור זה באחיות מן האב הוא גם בב"נ, מכיון שגם בהם ישנו טבע האהבה. וראה להלן הערה 21. ב) מפרש"י (תולדות כו, ה) "שניות לעריות" מוכרח שנזהרו גם בעריות שמצד קורבה דאב, שהרי כל השניות (לבד מאם אמו) הם בקורבה דאב (יבמות כא, סע"א)*. ובהכרח לומר, אשר (א) מה
6. . ואף שבע' ב' שם: אשת אחי האם מן האם [ולפי מסקנת הגמרא גזרו עלי' לא מצד אשת אחי האם מן האב, כ"א לפי "דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו אשתו שקיימו כה"ת עד שלא ניתנה הוא גם כשה"מציאות" נתחדשה לאחרי מ"ת. או (ב) לפי שאבהות היא מציאות תורנית גם בב"נ בנוגע לדינים אחרים עכ"פ, כמו כיבוד אב (רש"י ס"פ נח); ירושה (כדמוכח בפשטות מכו"כ עניני ירושה שקודם מ"ת); יחס (ראה רש"י בהר כה, מה). (וראה רמב"ן יבמות צח, א). [אבל מש"כ ברש"י וירא (יט, לג. לז. כ, א) – אינו אלא ענין של "גנות" – כמפורש ברש"י שם. וכ"מ מפשטות הכתובים שאין זה חטא מות. וראה ג"כ רמב"ן שם יט, לב]. ג) ועיקר: החילוק הנ"ל (האם נתחדש במ"ת רק הציווי, או – גם המציאות (תורנית) והשייכות) אינו פשוט כ"כ עד שבן ה' למקרא יבינו מעצמו מבלי כל רמז ע"ז בפרש"י.

עמוד 142

1. 6. תולדות שם. משום שני'" (וראה תוס' שם (ד"ה לא) "דטעם גמור הוא ולא סימנא בעלמא". וצע"ק בלשון הרמב"ם הל' אישות פ"א ה"ו)], ושם (כב, א) "שלישי שבבת אשתו" [שהכוונה היא גם לבת בת בתה (כברמב"ם שם. ואין לומר שלפי פרש"י שם ד"ה ושבבתו, הכוונה היא רק לבת בן בתה – כי אין סברא לחלק ביניהם)], "רביעי שבחמותו" וברש"י שם: "אם אם חמותו" (ולפי מ"ש בתוס' (כא, ב. ד"ה אשת) גם אחות אם אמו) – מ"מ פשוט שכוונת רש"י (בפ' תולדות) היא שאברהם שמר (לא רק אחדים מאיסורי השניות, כ"א) כל השניות. ומ"ש בפנים ההערה "לבד מאם אמו" – הוא ע"פ הברייתא (כא, א). והרי מובן שעיקר השניות הם אלו שנמנו בהברייתא, כדמוכח מפשטות הלשון: מה הם שניות כו'. והשאר הן רק "שיור", וכלשון הגמרא שם (כא, ב) "תנא ושייר", שלשון זה מוכיח – כמו שנתבאר מכבר – שזהו שיור ולא עיקר. – ועד"ז: בכ"מ שהובא לשון זה צריך לפרש כן. ורק עפ"ז מובן למה דוקא אלו דשייר לא הוזכרו בפירוש (שבודאי אינו דרך מקרה). יעקב לישא את לאה. וכן בנוגע לבלהה וזלפה, כדלהלן בפנים.
2. 3.
3. 7.
4. 8.
5. 9.

עמוד 143

1. 10. פרשתנו ל, ד. שם, ט.
2. 11. ראה בארוכה פ"ד שם דרוש הנ"ל. בית האוצר אות א'.
3. 12. פ"ד שם בשם מהר"ש יפה. וראה גם גו"א ויגש שם.
4. 13. יבמות כב, א. וש"נ.
5. 14. ואדרבה הפכו משמע מהנאמר לאברהם ואתה תבוא אל אבותיך (לך טו, טו). ואין לומר שתרח התגייר, שהרי מפורש שם ברש"י: אביו עע"ז (שזהו מז' מצות ב"נ – ראה פרש"י ד, כו. יא, כח)... עשה תשובה. ותו לא.
6. 15. ראה פרש"י בראשית (כו, ה. כז, ג. לב, ה. וראה ג"כ יט, ג).
7. 16. וארא ו, כ.
8. *. ואין סתירה לזה ממ"ש רש"י (לך יב, ה) "אברם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים" – כי [נוסף לזה שאי"ז פשוטו ממש, שהרי לאח"ז כותב רש"י "ופשוטו של מקרא"] כוונתו ב"מגייר" ו"מגיירת" היא לא שינוי המציאות שלהם – שלא נמצא זה קודם מ"ת. ולהעיר מהל' "ערב" (בא יב, לח) ופרש"י שם ובתשא (לב, ז) – כ"א למה "שהכניסן תחת כנפי השכינה", שגם זה נקרא בשם גירות (אבל לא לגירות ממש – כי קודם מ"ת לא הי' שייך – ע"פ דרך הפשט – ענין הגירות, כבפנים). ועפ"ז מובן מה שבתחלת פירושו [כשמפרש כללות הענין ד"אשר עשו"] כותב "שהכניסן תחת כנפי השכינה" – ולא "שגיירן" (כבב"ר פל"ט, יד: "אלו הגרים שגיירו"). ורק לאח"ז כשמפרש בזה פרטים – "אברהם... את האנשים, ושרה... את הנשים" – כותב "מגייר" ו"מגיירת", כי לאחרי שהדגיש כבר בכללות הענין "שהכניסן תחת כנפי השכינה", אינו צריך להדגיש עוד פעם בהפרטים, שאין כוונתו לגירות ממש. (ולהעיר גם ממה שבתרגום אונקלוס [שהוא קרוב יותר לפשוטו של מקרא (משא"כ תיב"ע וירושלמי)]מתרגם"דישעבידולאורייתא",ולא"די גיירו" או "דגיירון" כבתיב"ע וירושלמי).

עמוד 144

1. 17. וכן מוכרח גם עפ"י דרך ההלכה – לפי פירוש רש"י [דבי' עסקינן] "שניות לעריות" (תולדות שם) – שהרי "לא גזרו שניות בגרים" (יבמות שם).
2. *. בש"ח לך יב, ה מפרש שמ"ש רש"י "כאילו עשאום" הוא לפי שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. אבל [נוסף על שהוא היפך המוחש, ובמילא – היפך דרך הפשט כדלהלן בפנים] כוונת רש"י שם ב"מגייר" ו"מגיירת" היא רק שהכניסום תחת כנפי השכינה (כנ"ל הערה *16) – והרי אפילו ע"פ דרך ההלכה, כשב"נ מקבל עליו ז' מצות וכיו"ב (אבל לא נתגייר) אינו כקטן שנולד. ומזה מוכרח שכוונת רש"י שם ב"כאילו עשאום" הוא בעיקר בנוגע לאברהם ושרה, וכלשון רש"י "מעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום", אבל לא בנוגע ל"את הנפש אשר עשו", כי אינם כקטן שנולד (אף שי"ל בדוחק שפירוש "עשו" כאן הוא רק (כמו) תיקון (וכיו"ב) – ע"ד פרש"י בראשית א, ז). ועפ"ז יומתק מה שרש"י מפרש את פירושו על "אשר עשו בחרן", ואינו מעתיק "את הנפש", כבסנה' צט, ב ובב"ר פל"ט, יד.
3. 18. לך טו, טו. וראה לעיל הערה 14.
4. 19. אין להוכיח שאין באברהם הענין דגר שנתגייר כקטן כו' ממה שהוזקק אברהם לומר לאבימלך "אך לא בת אמי" (וירא כ, יב) – כי יש לומר שאבימלך לא הי' מתקבל אצלו אשר גר שנתגייר הוא כקטן שנולד. וכן אין להוכיח מפרש"י ס"פ נח "שלא כו' יאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו" וכנ"ל בנוגע לאבימלך.
5. 20. וכמפורש בקרא (אחרי יח, יח) שהטעם ד"לא תקח" הוא "לצרור". וראה רמב"ן, טור הארוך וספורנו שם (וראה גם חינוך מצוה רו), שמטעם זה האיסור הוא רק "בחיי'". (וראה לקמן ע' 9־188, שעפ"י דרך הפשט – כ"ה גם בכל העריות (לבד מאשת אחיו)).
6. 21. ואולי יש לומר, שמטעם זה האיסור דאחות אשתו – בדרך הפשט (ולהעיר שלפי הרמ"ה (סנה' נח, א) כן הדין גם עפ"י דרך ההלכה למ"ד שעריות בב"נ ילפינן מ"איש איש") – הוא גם בב"נ.
7. 22. להעיר מפירש"י וישלח לב, ז. יב.
8. 23. אלא שעפ"ז גם עתה בגרים – צ"ל האיסור דשתי אחיות! ולא מצאתי זה בשו"מ לע"ע.

עמוד 145

1. 24. גם יש לומר (וכן מוכרח, באם נאמר כנ"ל הערה 21), שמכיון שהטעם דאשה אל אחותה לא תקח הוא "לצרור" – בנדו"ד (גבי לאה ורחל), מכיון שרחל מסרה הסימנים ללאה (רש"י פרשתנו כט, כה) וא"כ הרי בודאי שלא תהי' צרה לה* – ליכא האיסור דאחות אשתו (ע"ד הפשט).
2. 25. תולדות כו, ה ובפרש"י שם.
3. 26. בפנימיות הענינים – ראה תו"א ס"פ לך. וראה גם לעיל ע' 91 ובהנסמן שם.
4. 6.
5. 27. התירוץ הידוע (ריב"א עה"ת ס"פ לך), שמכיון שקיום מצות מילה שייך רק פעם אחת, לכן לא מל א"ע עד שנצטווה על זה, כי "גדול מצווה ועושה כו'" (קדושין לא, א. וש"נ) – אין לאומרו לפרש"י עה"ת כי (א) בפשטות הכתובים ובפירש"י לא נזכר זה דגדול מצווה כו'. (ואין לומר שזה דבר פשוט כ"כ שה"בן חמש (למקרא)" מבין זאת מעצמו – שהרי אפילו רב יוסף הי' סבור מקודם אשר אינו מצווה ועושה גדול יותר (קדושין שם)). (ב) לפי"ז נמצא, ש"וישמור משמרתי גו'" הי' במיעוט שנותיו – רק באותם השנים לאחרי שמל עצמו ולא לפנ"ז, שהרי סוכ"ס לא שמר מצוה זו ופשיטא שלא הי' זה עק"ב שנה (נדרים לב, סע"א) (להביאור שבהשיחה – ראה להלן הערה 45).
6. 28. נח ט, ה. ברמב"ן שם, שפירוש "דמכם לנפשותיכם" הוא הדם שהוא לנפש ולא דם האברים שאין הנשמה תלוי' בהם. אבל בפירש"י שם: א) "דם עצמו" – סתם. ב) "לנפשותיכם – אף החונק עצמו", ולא קאי א"דמכם".
7. 29. וכן מוכח ממ"ש רש"י "לנפשותיכם – אף החונק עצמו אעפ"י שלא יצא ממנו דם". ובאם נאמר שהאיסור בשופך דם עצמו הוא דוקא כשבא עי"ז לידי מיתה – לא הוצרך הכתוב לומר "דמכם", שהרי זה נכלל כבר ב"לנפשותיכם". (ועפי"ז מתורץ בפשטות קושיית הגו"א – נח שם). ויש לומר שהוכחת רש"י לפרש כן, הוא מזה גופא שפרט הכתוב "דמכם".
8. . ואין סתירה לזה מפרש"י וישלח (לה, כב) "אחות אמי היתה צרה לאמי" – כי הכוונה שם הוא (א) למה שמטתו היתה נתונה תדיר באהל רחל (ובדוגמת "שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי" שהוא מצד שנתן יעקב את מטתו באהל בלהה. וכמובן מזה שע"י "בלבל משכבו" רצה לפעול שלא תהא צרה כו'), (ב) וגם בזה, הכוונה ב"צרה" אינו שהיא מצירה לה ושונאה (כענין "לצרור" – ראה מקומות שנסמנו בהערה 20), ורק בשם המושאל (כי פשוט שיעקב לא גרם ששתי אחיות יהיו צרות זו לזו, גם ע"י נתינת מטתו תדיר באהל רחל – אף שי"ל שאין בזה איסור, כי האיסור ד"לעשות את זו צרה לזו" הוא דוקא "לא תקח", והרי ע"י לקיחתו אותן לא נעשו צרות, כבפנים ההערה).

עמוד 146

1. 30. שם ט, ד.
2. 31. ראה רש"י ר"פ וירא: לבקר את החולה.
3. 32. שלכן מחללין עליו את השבת (שבת קלד, ב). ובתנחומא (לך טז): מילה סכנת נפש היא לפיכך כו'. ועפ"ז יש לתרץ ברמב"ם (הל' מילה סוף פ"א): א) שכותב (ומסיים) במיוחד במילה "שסכנת נפשות דוחה את הכל", אף שכבר אמרה (בהל' יסוה"ת רפ"ה) "כל מצות האמורות בתורה... וחי בהם ולא שימות בהם", וזהו גם בספק (יומא פה, ב) (ולהעיר מהל' שבת רפ"ב). ב) שאינו מסתפק בזה ומוסיף "ואפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל לעולם".
4. *. ומה שאמר יוסף למצרים שימולו (פרש"י מקץ מא, נה) – נתבאר בלקו"ש ח"י ע' 138 ואילך.
5. 33. וישלח לד, ז.
6. 34. ס"פ נח.
7. 35. רש"י משפטים כד, ג. ואתחנן ה, טז. (וכ"ה בסנהדרין נו, ב).
8. 36. ראה נח ט, כג ובפרש"י שם.
9. 37. וכמו שמצינו שנענש יעקב על שלא קיים כבוד אב ואם (רש"י (ישן) ס"פ תולדות. וישב לז, לד) – אף שלא נצטווה ע"ז.
10. 38. ראה מפרשים בענין הריגת אנשי שכם. להלן ע' 190.
11. 39. פרשתנו כט, כה.

עמוד 147

1. 40. ראה רש"י כט, יח.
2. 41. פרשתנו כט, כו.
3. 42. בנוגע לבלהה וזלפה – ראה לקמן ע' 230 ואילך.
4. 43. רש"י כט, כה.
5. 44. ראה רש"י פרשתנו ל, כב.
6. 45. ואין להקשות על מ"ש רש"י "ותרי"ג מצות שמרתי" וכן על מ"ש "וישמור משמרתי וגו'" (שהכוונה הוא לכל המצוות), והרי סוכ"ס לא קיים (אברהם) מצות מילה ו(יעקב) מצות איסור אחות אשתו – כי רש"י משנה ומדייק "ותרי"ג מצות שמרתי" (ולא "קיימתי" כביומא (כח, ב) "קיים", או "עשיתי" כבקדושין (פב, א) "עשה"), והיפך השמירה הוא דוקא כשעובר על ל"ת או מבטל מ"ע באיסור, ולא כשעובר מצד ציווי התורה, ואדרבא זוהי שמירת המצות. ובדוגמת עשה דוחה ל"ת, פקו"נ דוחה כו', ועוד – שמקיים ציווי התורה ע"י שאינו מקיים המצוה. וכדלעיל בפנים.
7. 46. וירא יח, יט ובפרש"י שם.
8. 47. ראה תו"א סג, ב. ד"ה נ"ח תרמ"ג סעיף ג'. אשר ברא תרפ"ט (סה"מ קונט' ח"א) ס"ד. ובכ"מ.

עמוד 148

1. 48. זח"א קסב, א.
2. 49. ברכות ו, א. וראה בארוכה לקו"ש ח"ו ע' 271 ואילך.
3. 50. ראה הל' קטנות להרא"ש, הל' תפלין סט"ו וז"ל: מפני קיום מצות תפלין (שמניחין על הזרוע והקדקד) ותיקונן יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקד (ראה לקו"ש ח"ט ע' 11 הערה 57, בחיי ס"פ מטות (הובא בשוה"ג שם)).
4. 51. ראה רמב"ם (הל' מלכים ספי"א) פס"ד ברור בזה וז"ל: יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות... ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה'... עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל כו'. (וידוע אשר מדייק הרמב"ם גם בסדר דבריו. וראה ג"כ התחלת הפרק שם). ואין שום פוסק חולק בזה. וידוע הכלל (ראה משל"מ הל' כלאים פ"ט, הי"א ובס' שנסמנו בשד"ח כללי הפוסקים ס"ו סק"א) שבמקום שנ"כ הרמב"ם לא השיגו עליו ה"ז הוכחה שמסכימים לדבריו. ובנדו"ד ה"ז הראב"ד, הכסף משנה (הב"י, מרן המחבר), הרדב"ז וכו'. והרי פס"ד הלכה למעשה הוא דוקא בספרי הפוסקים ולא במדרשי חז"ל ואפילו לא בסוגיות חמורות שבש"ס. ובודאי ובודאי שידע הרמב"ם מחז"ל בסנהדרין ובירושלמי ריש ברכות וכו'. ותמיהני שימצא מי שהוא שיאמר שדוקא הוא הוא (משיחת ש"פ מקץ תשכ"ח) המבין מחז"ל בסנה' וכו' – והוא הוא החולק על פס"ד מפורש דהרמב"ם והראב"ד ומרן המחבר וכו'. נוסף על הבלבול והטשטוש והחילוף והתמורה וכו' דגאולה של יחיד או של יחידים וקבוצות רבות מן המיצר והשבי' [אף דשם גאולה עלי' – רש"י ד"ה אתחלתא (מגילה יז, ב)] – בגאולה מן הגלות, שמפני חטאינו גלינו כו' וע"י משיח צדקנו נגאל, ונוסף על הבלבול וכו' דאתחלתא דגאולה המדוברות בכ"מ בחז"ל שהם ע"ד ההתחלה שהייתה ברגע הראשון שלאחרי חורבן ביהמ"ק וכמפורש באיכ"ר (פ"א, נא) שגעתה פרתו פעם שני' אמר נולד מושיען וגואלן של ישראל, ומפרט שמו ועירו וכו' (וראה חדא"ג מהרש"א סנהדרין צח, ב), אגדה שהובאה גם בנוגע להלכה למעשה, שהרי היא מהטעמים (ברכ"י או"ח סתקנ"ט וזכור לאברהם ח"א אות ט' (בשם הרח"ו)) שאומרים נחם במנחת יום החורבן (ט' באב) ומקדשין הלבנה במוצאי היום (פע"ח ומ"ח במקומו), ומי שלא קיים פו"ר ויש חשש שיתבטל השידוך – עושה הנישואין במוצאי ת"ב (שד"ח מע' ביהמ"צ בסופה), ולאחרי אתחלתא זו – התחיל מר הגלות ר"ל – וע"ד מאמר הידוע דרבנו הזקן (הובא בפלח הרמון שמות ז, א) "שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל" והרי ערק רשב"י והי' במערה י"ג שנה מפני גזירת רומי וכו' – – באתחלתא דגאולה מן הגלות, גאולה שתשים קץ לגלות ושאין אחרי' גלות וכו'. וראה מגילה (יז, ב) בששית קולות בשביעית... אתחלתא דגאולה ובפירש"י ע"ז בסנה' (צז, א). ויה"ר אשר תתחזק האמונה והצפי' לגאולה האמיתית ע"י משיח צדקנו, אשר זה עצמו יקרב (ראה בארוכה שיחת אחש"פ תרצ"ט) וימהר את ביאתו.