147

(הרמאי⁴⁰) היה מוכרח להצטדק בתירוץ ש"לא יעשה כן במקומינו..."⁴¹.

לפי זה מובן מדוע נשא יעקב את רחל⁴², למרות האיסור של "ואשה אל אחותה לא תקח", כי לפני כן הבטיח יעקב לשאת את רחל, ואף נתן לה סימנים⁴³, ואילו לא היה מקיים את הבטחתו, היתה זו רמיה, ובמיוחד כאשר כתוצאה מכך היה חשש שהיא תיפול בגורלו של עשו, דבר שהיה גורם לה לצער עצום⁴⁴. לכן מובן, שהחומרה של שמירת הלאו "ואשה אל אחותה לא תקח", אשר עליו עדיין לא נצטוו, אינה יכולה לדחות את איסור הרמיה⁴⁵.

ז. הידורים – לא על

חשבון אחרים!

אחת ההוראות הנלמדות מכך בפשטות לכל יהודי היא: כאשר הוא חפץ להחמיר על עצמו ולהדר, עליו לוודא בראש ובראשונה שלא יהא זה על חשבון אחרים.

אדרבה: אנו מוצאים, שחיבתו של הקדוש־ברוך־הוא לאברהם אבינו – "ידעתיו", מלשון חיבה⁴⁶ – היא בעיקר "למען אשר (על כך שהוא) יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"⁴⁶ – לאו דוקא על כך שהוא קיים את כל התורה כולה לפני שניתנה, אלא על כך שבני אברהם לדורותיהם יעשו צדקה זה עם זה, באופן של "משפט", כפי שמוסבר בתורת החסידות⁴⁷, שיהודי צריך "לשפוט" את עצמו מה מגיע לו, והרי "ידע איניש בנפשי'", ואת היתר עליו לתת לזולתו.

וכשם שהדבר בגשמיות, כך גם ברוחניות: כאשר יש יהודי שאינו קרוב ליהדות וצריך לתת לו צדקה ברוחניות, ללמדו ולהנחותו בדרך ליהדות וכדומה, אין ליהודי אחר, המסוגל לעשות זאת, שום הצדקה לטעון, שעדיף לו לנצל את זמנו לקידום עצמו בתורה ובעבודת ה', אלא עליו לשפוט את עצמו: במה הוא חשוב ונעלה יותר מזולתו, שהוא זקוק להידורים למיניהם ברוחניות על חשבון מניעת ענינים נחוצים ביותר מיהודי אחר?

ח. מבצע תפלין – צדקה ברוחניות ובגשמיות

מסופר בפרשתנו על עבודתו של יעקב ב"מקלות", אשר היתה בדומה