שיחה א

132שיחה א

ויצא

א. "ואלקי יצחק"

על הפסוק "אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק"¹, נאמר במדרש², ורש"י מביא זאת בפירושו על התורה¹, שלמרות שהקדוש־ברוך־הוא אינו מייחד את שמו על הצדיקים בחייהם, כי גם אצלם אין ודאות³ "שלא יטעה אותן היצר הרע", למרות זאת אמר הקדוש־ברוך־הוא "ואלקי יצחק", על אף שהיה זה בחייו, כי "הואיל ונתייסם בעיניו כאילו הוא מת, לפי שהיה גנוז לתוך הבית ויצר הרע פסק ממנו".

בכך אין מובן: אמנם, סומא חשוב כמת, כנאמר בגמרא⁴ "ארבעה חשובין כמת, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים", והסומא אף מושווה יותר למת: כשם שמת פטור מן המצוות, כנאמר "במתים חפשי"⁵, כך גם לגבי סומא, יש דעה הסוברת, שהוא פטור מכל המצוות⁶

– אך כל זאת עדיין אינו הסבר מספיק לדברי המדרש שלעיל, ש"יצר הרע פסק ממנו": והרי רואים במוחש ולמעשה, שלסומא יש תאוות, יצר הרע, והוא עלול לחטוא⁷ וכדומה? וכיצד נאמר במדרש "הואיל ונתייסם בעיניו... יצר הרע פסק ממנו", ושמשום כך ייחד הקדוש־ברוך־הוא את שמו על יצחק אף בחייו?

ב. רב יוסף – יצא מעונש

כרת בגיל ששים?

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את המסופר בגמרא⁸ על רב יוסף – אשר היה⁶ סגי נהור^* – שכאשר מלאו לו ששים שנה הוא עשה "יומא טבא לרבנן" ואמר שהסיבה לכך היא, משום ש"נפקי לי מכרת" (=שיצאתי מאפשרות של עונש כרת). על כך 133שאלו אביי "נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר" (=אם אמנם יצא אדוני מכרת של שנים, אבל וכי יצא אדוני מכרת של ימים? כלומר, מיתה פתאומית הנחשבת כמיתת כרת!) ועל כך השיב לו רב יוסף "נקוט לך מיהא פלגא בידך" (=לפחות חצי בידי, שיצאתי מאופן אחד של מיתת כרת).

בדברי חז"ל אלו יש להבין:

א) כאשר יש אצל יהודי שמחה⁹, הוא עורך סעודה ("יומא טבא") לכל ידידיו. ומדוע מסופר בגמרא שרב יוסף ערך "יומא טבא (דוקא) לרבנן"¹⁰?

ב) בענין של כרת אין, לכאורה, הבדל בין "כרת דשני" לבין "כרת דיומי": כאשר מישהו מת ר"ל ב"מיתה חטופה"¹¹ מפני איסור כרת אשר עבר לאחר גיל ששים, הרי זה, לכאורה, כאדם¹² שמת לפני גיל ששים מפני שנכשל באיסור כרת לפני כן. ואין מובן: כיון שמ"כרת דיומי" לא יצא רב יוסף, ועדיין נותר החשש "שמא ימות מיתה חטופה"¹³, מדוע הוא ערך "יומא טבא" ושמח על יציאתו מ"כרת דשני"?

ג) אילו סבר רב יוסף ש"כרת דשני" ו"כרת דיומי" הם אכן שני ענינים שונים, ואשר משום כך ערך "יומא טבא" על כך שיצא, לפחות, מעונש של "כרת דשני", למרות שמ"כרת דיומי" לא יצא, הוא צריך היה לומר לאביי "נקוט לך מיהא חדא (=אחד משני הענינים) בידך"¹⁴, ולא "נקוט... פלגא (=חצי מהענין) בידך", שהרי הביטוי "פלגא" עצמו מראה, ש"כרת דשני" ו"כרת דיומי" הם שני חצאים של אותו ענין, ושבמלאת לו ששים שנה הוא יצא רק מחצי ענין של כרת?

ג. השאלות על עריכת "יומא טבא" בגיל ששים

בנוסף לשאלות אלו על הסיפור עצמו, אין מובן:

א) מדוע אין מובא בשולחן ערוך וכדומה שבמלאת לאדם ששים שנה עליו לערוך "יומא טבא"?

ויש ללמוד זאת בקל וחומר: אם לגבי סיום מסכת, שעל כך אמר אביי "תיתי לי" (=יינתן לי שכרי) שאז "עבידנא יומא טבא לרבנן"¹⁵, שהביטוי "תיתי לי" מצביע על ענין 134הנעשה רק מצד מדת חסידות¹⁶, ובכל זאת נפסק כך ברמ"א¹⁷, על סמך דברי הגמרא הללו, "כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה". הרי על־אחת־כמה־וכמה צריך היה לפסוק כך להלכה, או כמנהג, לגבי "שיתין שנין", שיערכו "יומא טבא" – כי את זאת מספרת הגמרא בפשטות, ולא כענין של "תיתי לי", ש"רב יוסף כי הוה בר שיתין עביד להו יומא טבא לרבנן", ואף־על־פי־כן אין ענין זה מוזכר כלל בדברי הפוסקים¹⁸. ומדוע?

ב) רב יוסף היה בדור השלישי של האמוראים¹⁹. לפניו היו אמוראים רבים במשך מספר דורות, ולפניהם – תנאים רבים במשך דורות רבים. ומובן, שבין התנאים והאמוראים הרבים הללו שהיו לפני רב יוסף, הגיעו רבים מהם לגיל ששים²⁰. ומתעוררת השאלה: מדוע אין אנו מוצאים אצל אף אחד מתנאים ואמוראים אלו שמסופר עליו שערך "יומא טבא" בהגיעו לגיל ששים?

ד. עקב עבירה "נכרת ונפסק חבל

ההמשכה..."

ההסבר לכל האמור לעיל הוא:

אדמו"ר הזקן מבאר באגרת התשובה²¹ את הסיבה לכך שבזמן הבית, כאשר יהודי היה עובר ר"ל על איסור כרת, הוא היה נפטר לפני גיל חמישים, וכאשר הוא היה עובר על איסור מיתה בידי שמים, הוא היה נפטר לפני גיל ששים²² (אשר עונש 135זה, ככל הענשים הבאים מלמעלה²³, מגיע כתוצאה טבעית של העבירה עצמה²⁴) – שזאת מפני שעקב העבירה על איסורים אלו "נכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ברוך הוא". וכיון שאצל היהודי גם חיות הגוף היא מהנפש האלקית – המקבלת את השפע משם הוי' ברוך הוא, לכן, כאשר "חבל" זה "נכרת ונפסק", נפסקת ממילא חיות הגוף. (והענין שגם חייבי כריתות ומיתה בידי שמים יכולים לחיות עד גיל חמישים או ששים, הוא משום שעד אז עדיין נשאר אצלם ה"רשימו" של הנפש האלקית²¹).

בכך מיישב אדמו"ר הזקן²⁵ את הענין, שבכל דור יש "כמה וכמה חייבי כריתות ומיתות והאריכו ימיהם כללים מע' ב' אות צ' (כרך א' ע' 138). שם כללי הפוסקים סי' ב' (כרך ט' ע' א'תתז)) שבמקום שישנן דיעות בבבלי ולא נפסקה הלכה – סמכינן אהירושלמי.

23) משא"כ עונשי ב"ד (ראה הערה הב' להערה 27).

24) בשל"ה בית אחרון (יב, א־ב) מובאות שתי דיעות בזה. וממ"ש אדה"ז (תניא ר"פ לז) "הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה", מסתבר שס"ל ושנותיהם בנעימים"²⁶ – כי בזמן הגלות השפעת השכינה מלובשת בעשר הספירות של "נוגה". ולכן²⁷

26) לשון אדה"ז באגה"ת פ"ד.

הטעם למה שמוסיף "בנעימים" – כי בלאו הכי הי' אפשר לפרש (בדוחק עכ"פ) שנתקיים ע"י עונש עוני וכו' שנק' "מתו" בל' "הכתוב" (שמות ד, יט) וב"דברי רז"ל" (נסמן בהערה 4 – הובא בפרש"י עה"ת שמות שם).

136יכול אף החייב בכרת ובמיתה בידי שמים להאריך ימים, ואפילו "בנעימים", יותר מחמישים או מששים שנה, למרות שכבר "נכרת ונפסק (אצלו) חבל ההמשכה משם הוי' ברוך הוא" – כי אז הוא מקבל חיות מהיכלות הסטרא אחרא ר"ל. ואז, בזמן הגלות, אפשר לחיות גם על ידי חיות זו.

ה. בגיל ששים אין יוצאים לגמרי מדין כרת

לפי זה מובן בפשטות מדוע אין מובא בשולחן ערוך שכאשר מגיעים לגיל ששים יש לערוך "יומא טבא", כי בנוסף לכך שעדיין לא יצאו לגמרי מעונש "כרת דיומי"²⁸, הרי גם כאשר מגיעים לגיל ששים, אין זו לגבי אנשים רבים הוכחה לכך ש"נפק מכרת דשני", כי בתקופת הגלות יכול להאריך ימים יותר מששים שנה, אף מי ש"חבל ההמשכה" אכן נכרת ונפסק.

בכך מובן מדוע אין מסופר לגבי תנאים אחרים, אשר היו לאחר חורבן בית המקדש²⁹, ולגבי האמוראים, אשר היו לפני רב יוסף, על עריכת "יומא טבא" בהגיעם לגיל ששים, כי מפני ענוותנותם הרבה הם חששו – כביטוי הידוע "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי"³⁰, ולפיכך יש מקום ר"ל לספק, שאולי חיותם אינה נובעת מהיכלות הקדושה.

ואילו רב יוסף אכן ערך "יומא טבא"³¹, כי לגביו היתה הוכחה ברורה שחיותו היא רק מהיכלות הקדושה, כפי שיוסבר להלן.

ו. רב יוסף – חיות מהקדושה בגלוי

אודות רב יוסף מסופר בגמרא³², שהוא הוגדר בתואר "סיני" – "שהיו משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן 137מהר סיני"³³, ורבה היה "עוקר הרים" – "חריף ומפולפל בתורה"³³. כאשר היה צורך למנות ראש ישיבה והתלבטו את מי מבין שניהם למנות, שלחו שליח לארץ ישראל לשאול "איזה מהם קודם", והתשובה היתה, ש"סיני עדיף.. הכל צריכין למרי חטיא" (=לבעל החטים, שבידיו הבקיאות).

ומסופר בגמרא, שבכל זאת לא רצה רב יוסף לקבל את המינוי, ורבה מונה לראש ישיבה. ומסיימת הגמרא: "וכל שני דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתי' לא חליף" (=אפילו לא להזמין את ה"אומן" אל ביתו לצורך ריפוי). ומבאר הרמ"ה³⁴, שמשום שרב יוסף השפיל את עצמו, ולא חפץ לנהוג ב"שררה" לפני רבה, הגנה זכות ענוה זו עליו ועל בני ביתו, שבמשך כל השנים הללו – עשרים ושתים שנה, אשר "מלך" רבה – לא חלה אף אחד מבני ביתו, כך שלא נזקקו כלל ל"אומן" לצורך הקזת דם.

והרי זוהי הנהגה שמעל הטבע: ההלכה קובעת³⁵, שאסור לתלמיד חכם לדור בעיר שאין בה "אומן" (מקיז דם). כי לפי הטבע שקבע הקדוש־ברוך־הוא בגוף האדם, הכרחי להזדקק להקזת דם. וכיצד ייתכן שבמשך כל עשרים ושתים השנים לא נזקקו לכך רבי יוסף ובני ביתו?

בכך רואים, שחיות הגוף אצלו היתה באופן שמעל הטבע: חיותו היתה בגלוי מצד ענוותנותו והתבטלותו, בדומה למלאכים, אשר חיותם היא מצד יראת ה' והתבטלות³⁶.

לפי זה מובן מדוע אמר רב יוסף בפשטות "נפקי לי מכרת", למרות שבזמן הגלות יכול גם מי שחייב כרת ר"ל להאריך ימים יותר מששים שנה – בקבלו את חיותו מהיכלות הטומאה – כי אצל רב יוסף ראו בגלוי, לעיני בשר, שחיי גופו "אינם חיים בשריים^* כי אם חיים רוחניים"³⁷ – "יראת³⁸ ה' לחיים".

אך בכל זאת, לפני מלאת לו ששים שנה, הוא חשש שאולי היה אצלו ענין של איסור כרת – כי גם מי שחייב כרת יכול לקבל את חיותו מצד הקדושה עד גיל חמישים או ששים, כי עד אז עדיין נשאר אצלו ה"רשימו", של נפשו האלקית, כמובא לעיל, בסעיף ד', מאגרת התשובה.

ז. ביטול היצר הרע גורם ליציאה מדין כרת

אך עדיין יש להבין:

מובן, שלכל יהודי יש בחירה חפשית, ולכן אף מי שיודע בוודאות שחייו אינם "חיים בשרים" אלא "חיים 138רוחניים" עלול, עקב בחירתו החפשית, לעבור עבירות. ומשום כך מורה התורה³⁹ לכל יהודי "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך". ואם כך, נשארת השאלה: מה היתה שמחתו של רב יוסף בהגיעו לגיל ששים, כאשר עדיין לא יצא מדין "כרת דיומי"?

ההסבר לכך הוא:

מובא בדברי הראשונים⁴⁰ (מ"אגדה"), שרב יוסף לא יכול היה להגיע לידי המנעות מהסתכלות מחוץ לארבע אמותיו, וזה הביאו להיות סגי נהור "סמי נפשיה" (=גרם לעצמו להתעוור). וכיון שגרם לעצמו לשלילת "העין רואה" הגורמת⁴¹ ל"והלב חומד", אשר מכך נובעים כל⁴¹ הענינים השליליים, לכן מובן, שעל ידי כך שרצונו להימנע מהסתכלות מחוץ לארבע אמותיו השפיע אף על גופו עד כדי ביטול האפשרות לראות – הרי בכך הוא עקר מעצמו גם את "הלב חומד" שעלול להיגרם שלא על ידי ראיית העין, ולכן הוא היה מוגן גם מ"כרת דיומי".

אך בכל זאת אמר רב יוסף לאביי "נקוט לך מיהא פלגא בידך", כי מפני ענוותנותו העצומה הוא לא היה בטוח בכך, שהרי למרות הכל "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". אך מצד שני, בראותו שמ"כרת דשני" הוא יצא בודאי, כדלעיל בסעיף ו', הוא התחזק בבטחון שלא יחול עליו גם "כרת דיומי". ומשום כך הוא ערך "יומא טבא".

זהו ההסבר לדברי רב יוסף "נקוט לך מיהא פלגא בידך", ולא "חדא", אשר הביטוי "פלגא" מצביע, כדלעיל בסוף סעיף ב', על כך, שיציאתו מ"כרת דשני" אינה ענין בפני עצמו בלבד, אלא זוהי מחצית מן היציאה מכרת בכלל, כולל יציאה מ"כרת דיומי",

כי יציאתו מ"כרת דשני" היא שחזקה את בטחונו, שלא יחול עליו ח"ו גם "כרת דיומי".

כלומר, שני הענינים – יציאתו מ"כרת דשני" ובטחונו שלא יהא אצלו "כרת דיומי" – נובעים מאותו גורם: ביטול היצר הרע.

ח. "יומא טבא" דוקא "לרבנן"

לפי האמור לעיל יובן מדוע ערך רב יוסף "יומא טבא" דוקא ל"רבנן":

נאמר בגמרא⁴²: "אפילו לא קרא אדם אלא קריית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש. ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ" – כי עם הארץ עלול לקבל דברים אלו כפשוטם בכל המקרים, מפני אי־הכרתו את פרטי הדין.

ולכאורה, מדוע אסור לומר דין זה "בפני עם הארץ", והרי אפשר להסביר לו זאת באופן ברור⁴³, ואז לא ייגרם 139על ידי כך שום כשלון?

ההסבר לכך הוא: באופן טבעי, כאשר אדם שומע ענין מסויים שנעים לו לשמוע, הוא קולט זאת היטב. אך אם זהו ענין שאין ברצונו לשמוע, הרי אין הוא נקלט אצלו, אלא על ידי מאמץ מיוחד וכדומה.

זוהי הסיבה לכך ש"דבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ"⁴⁴, אף אם מיד לאחר מכן יסבירו את פרטי דין זה (שאין די בקריאת שמע בשחרית ובערבית בלבד וכדומה), כי העיקר שנקלט ונחקק אצלו הוא שגם על ידי קריאת שמע בלבד מקיימים את הציווי "לא ימוש".

כך בעניננו: אילו היה רב יוסף מזמין לסעודה שערך במלאת לו ששים שנה אף את עמי הארץ, שאינם "רבנן", והיו מסבירים להם שזאת מפני שרב יוסף עקר מעצמו לחלוטין את "הלב חומד", ואפילו אצלו זוהי ודאות אשר אינה שוללת את "אל תאמין בעצמך עד יום מותך",

היו עמי הארץ עלולים להבין מכך, שכל אחד המגיע לגיל ששים, כבר אינו צריך להתגבר על היצר הרע. לכן ערך רב יוסף את הסעודה רק "לרבנן".

ט. יצחק – "יצר הרע פסק ממנו"

לפי כל האמור לעיל יובנו דברי המדרש על יצחק "הואיל ונתייסם בעיניו... ויצר הרע פסק ממנו":

על הפסוק "ותכהין עיניו מראות"⁴⁵, אומר רש"י בפירושו הראשון "בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לעבודה זרה⁴⁶)". ולכאורה: אמנם, עשן מזיק לעיניים (כנאמר⁴⁷ "כעשן לעיניים"), אך הכרחי לומר, שהעשן שנשי עשו עשנו והקטירו לא היה חזק עד כדי גרימת עוורון לכל אחד, שהרי אם כן, היו בראש ובראשונה נשי עשו עצמן (ועשו עצמו), מתעוורות. ואם כך, מדוע אכן הזיק העשן ליצחק?

ההסבר לכך הוא, ש"ותכהין עיניו מראות" אצל יצחק לא נגרם על ידי העשן עצמו בלבד, אלא מפני שהעשן היה "לעבודה זרה": יצחק היה "טהור עיניים מראות ברע"⁴⁸, ומשום כך לא היה יכול לסבול עבודה זרה, עד כדי כך ש"ותכהין – נתייסם בעיניו".

כסיפור הידוע⁴⁹ על רבי נחום מצ'רנוביל, אשר פעם אחת הגישו לו בטעות חלב עכו"ם, והוא לא ראה חלב זה. לאחר מכן הסביר זאת רבי נחום באמצעות המשנה⁵⁰ "חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו", שפירוש המשפט "אין ישראל רואהו" הוא, 140שיהודי אינו רואה זאת. כי⁵¹ הוא אינו רואה מה שאינו צריך לראות.

וכיון שעוורונו של יצחק נבע מפני שלא יכול היה לסבול כלל עבודה זרה, לכן על ידי ש"נתייסם בעיניו" ניטלה ממנו כל מציאותו של הרע⁵² – "יצר הרע פסק ממנו". ומשום כך ייחד הקדוש־ברוך־הוא עליו את שמו אף בחייו, ואמר "ואלקי יצחק".