132
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
ויצא
א. "ואלקי יצחק"
על הפסוק "אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק"1, נאמר במדרש2, ורש"י מביא זאת בפירושו על התורה1, שלמרות שהקדוש־ברוך־הוא אינו מייחד את שמו על הצדיקים בחייהם, כי גם אצלם אין ודאות3 "שלא יטעה אותן היצר הרע", למרות זאת אמר הקדוש־ברוך־הוא "ואלקי יצחק", על אף שהיה זה בחייו, כי "הואיל ונתייסם בעיניו כאילו הוא מת, לפי שהיה גנוז לתוך הבית ויצר הרע פסק ממנו".
בכך אין מובן: אמנם, סומא חשוב כמת, כנאמר בגמרא4 "ארבעה חשובין כמת, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים", והסומא אף מושווה יותר למת: כשם שמת פטור מן המצוות, כנאמר "במתים חפשי"5, כך גם לגבי סומא, יש דעה הסוברת, שהוא פטור מכל המצוות6
– אך כל זאת עדיין אינו הסבר מספיק לדברי המדרש שלעיל, ש"יצר הרע פסק ממנו": והרי רואים במוחש ולמעשה, שלסומא יש תאוות, יצר הרע, והוא עלול לחטוא7 וכדומה? וכיצד נאמר במדרש "הואיל ונתייסם בעיניו... יצר הרע פסק ממנו", ושמשום כך ייחד הקדוש־ברוך־הוא את שמו על יצחק אף בחייו?
ב. רב יוסף – יצא מעונש
כרת בגיל ששים?
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את המסופר בגמרא8 על רב יוסף – אשר היה6 סגי נהור* – שכאשר מלאו לו ששים שנה הוא עשה "יומא טבא לרבנן" ואמר שהסיבה לכך היא, משום ש"נפקי לי מכרת" (=שיצאתי מאפשרות של עונש כרת). על כך
הערות
- 1. פרשתנו כח, יג.
- 2. תנחומא תולדות ז.
- 3. ואף ש"הקב"ה יודע כל מה שיהי' וקודם שיהי' יודע שזה יהי' צדיק כו'" (לשון הרמב"ם הל' תשובה ספ"ה. ועיי"ש הטעם מה שאין ידיעתו מכריחה כו'), בכ"ז אינו מייחד שמו על הצדיקים בחייהם בדבור (לומר "אלקיפלוני"),כיכאשרהידיעהשלמע'באה בגילוי (בדיבור), מכריחה היא את האדם. וכידוע בענין צדיק ורשע לא קאמר (ראה תו"ח תולדות יג, ג ואילך. ובכ"מ). ועפ"ז יובן מה שהקשה הרמב"ם שם ספ"ו "והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם... וקם העם הזה וזנה כו'" – אף שכבר כתב לפנ"ז (ספ"ה) שאין ידיעתו מכרחת כי אין ידיעתו כידיעתנו (וכמו שהקשה בלח"מ שם) – כי מה ש"אין (ידיעת) הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו", הוא דוקא כשהידיעה אינה באה בדיבור, אבל "ועבדום וענו אותם" וכן "וקם העם הזה וזנה גו'" – שזהו דיבורו של הקב"ה, ה"ז מכריח את האדם. ובלשון הרמב"ם – "הרי גזר כו'".
- 4. נדרים סד, ב. וש"נ. ב"ר פע"א, ו. וש"נ.
- 5. תהלים פח, ו. שבת ל, א.
- 6. קידושין לא, א. ב"ק פז, א.
- 7. ולהעיר מסנה' צא, ריש ע"ב. שד"ח פאת השדה כללים א, קמט (כרך ז' ע' 3084 – הוצאת קה"ת).
- 8. מו"ק כח, א.
- *. הטעם מה שהסומא נקרא בשם "סגי נהור" שפירושו ריבוי אור – אף שלכאורה הוא היפך ענין הסומא, שהרי הסומא אינו רואה כלל – נתבאר בד"ה מן המיצר תש"ה פ"ד. עיי"ש.
מדרש תנחומא, תולדות ז׳ - הטקסט מספריא
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, סוּמָא מַהוּ שֶׁיַּעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה לְהוֹצִיא אֶת הַצִּבּוּר? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: סוּמָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם אֲבָל אֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵינוֹ קוֹרֵא בַתּוֹרָה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו, לֹא יִפְרֹס עַל שְׁמַע, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר, שֶׁהוּא אוֹמֵר, בָּרוּךְ יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, וְהוּא לֹא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו.
אַתָּה מוֹצֵא כָּל מִי שֶׁנִּתְיַסֵּם בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ הוּא מֵת. כֵּיצַד? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עַל הַצַּדִּיקִים בְּחַיֵּיהֶן אֶלָּא לְאַחַר מִיתָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: לִקְדֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְגוֹ' (תהלים טז, ג). אֵימָתַי הֵן קְדוֹשִׁים? כְּשֶׁהֵן קְבוּרִים בָּאָרֶץ. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵן חַיִּין, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עֲלֵיהֶן, כָּל כָּךְ לָמָּה שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲמִין בָּהֶן, שֶׁלֹּא יַטְעֶה אוֹתָן הַיֵּצֶר הָרָע. וְכֵיוָן שֶׁמֵּתִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עֲלֵיהֶן. וַהֲרֵי מָצִינוּ שֶׁיִּחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עַל יִצְחָק הַצַּדִּיק בְּחַיָּיו, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר לְיַעֲקֹב, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק (בראשית כח, יג). רַבִּי בְּרַכְיָה וְרַבָּנָן. רַבָּנָן אָמְרֵי, רוֹאֶה אֶת אֶפְרוֹ כְּאִלּוּ הוּא צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְרַבִּי בְּרַכְיָה אָמַר, הוֹאִיל וְנִתְיַסֵּם בְּעֵינָיו, כְּאִלּוּ הוּא מֵת, לְפִי שֶׁהָיָה גָנוּז לְתוֹךְ הַבַּיִת וְיֵצֶר הָרַע פָּסַק הֵימֶנּוּ. לְכָךְ כְּתִיב: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק.
משנה תורה, הלכות תשובה ה׳ - הטקסט מספריא
רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו.הוא שכתוב בתורה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא "פן ישלח ידו".
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע - אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.הוא שירמיהו אמר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: "מה יתאונן אדם חי" וגו' וחזר ואמר: הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" וגו'.
ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה - בין טובים בין רעים.ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם", כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.
אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים - היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים "עשה כך ואל תעשה כך", "הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם", והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"? דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו! כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.לפיכך דנין אותו לפי מעשין: אם עשה טובה - מטיבין לו, ואם עשה רעה - מריעין לו. הוא שהנביא אומר: "מידכם היתה זאת" לכם, "גם המה בחרו בדרכיהם" ובענין זה אמר שלמה: "שמח בחור בילדותך... ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", כלומר דע שיש בידך כח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין.
שמא תאמר: והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה. ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק - אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע - הרי לא ידע הדבר על בוריו?דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי", אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.
נדרים ס״ד ב - הטקסט מספריא
וְרָבָא אָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם.
תְּנַן: וּמוֹדִין חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁפּוֹתְחִים לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי דְּאָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִיתָּרִין, הָכָא כֵּיוָן דְּאִיחֲצַף לֵיהּ — הָא אִיחֲצַף לֵיהּ.
אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם, הָכָא אַמַּאי פּוֹתְחִין? אָמְרִי: כֵּיוָן דְּכֹל נִדְרֵי לָא סַגִּיא לְהוֹן דְּלָאו חָכָם — הָכָא נָמֵי פּוֹתְחִין.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד כּוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אָמַר רַב חִסְדָּא: דְּאָמַר קְרָא ״כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״ — וְהָא מִיתָה דְּנוֹלָד הוּא, מִכָּאן שֶׁפּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד.
וְרַבָּנַן מַאי טַעְמַיְיהוּ? קָסָבְרִי: הָנְהוּ מִי מָיְיתִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נִצִּים״ וְ״נִצָּבִים״, אֵינָן אֶלָּא דָּתָן וַאֲבִירָם. אֶלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶן.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים — חָשׁוּב כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״. וְתַנְיָא, אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִין מֵת: עָנִי, וּמְצוֹרָע, וְסוֹמֵא, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים. עָנִי — דִּכְתִיב: ״כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״. מְצוֹרָע — דִּכְתִיב: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״. וְסוֹמֵא — דִּכְתִיב: ״בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם״. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים — דִּכְתִיב: ״הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״.
And Rava said: It means: If so, there are no requests for the dissolution of vows to a halakhic authority. Since this type of extenuation applies to all vows, people will therefore assume that their vows are automatically dissolved, and will not take the required steps to dissolve them.
The Gemara analyzes the dispute between Abaye and Rava: We learned in the mishna: And the Rabbis concede to Rabbi Eliezer with regard to a vow concerning a matter that is between him and his father and mother, that they may broach dissolution with him by raising the issue of the honor of his father and mother. Granted, according to Abaye, who said: If so, vows are not dissolved properly, here, since he was impudent toward him by stating a vow that subjects his parent to a prohibition, he was impudent toward him and has demonstrated that he is not concerned for their honor. In such a case, there is no concern that he would pretend to regret his vow due to his parents’ honor. This is why the Rabbis concede to Rabbi Eliezer.
But according to Rava, who said: If so, there are no requests for dissolution made to a halakhic authority, here, in the case of one whose vow involves his parents, why may they broach dissolution in this way? Why is there not a concern that people will assume that this dissolves all vows automatically? The Gemara answers: The Sages say in response: Since it is not sufficient and applicable for all vows not to request dissolution from a halakhic authority, because the Rabbis maintain that in general, the honor of one’s parents cannot be used to broach dissolution, here too, they may broach dissolution by invoking the honor of a parent. There is no concern that this may lead one to think that vows are dissolved automatically, as this extenuation applies only to this particular vow.
§ The mishna teaches: And Rabbi Eliezer further said: They may broach dissolution by asking about a new situation, but the Rabbis prohibit it. The Gemara inquires: What is the reason of Rabbi Eliezer? Rav Ḥisda said: For the verse states that God told Moses he could return to Egypt from Midian, despite having vowed to Yitro that he would not do so: “For all the men are dead that sought your life” (Exodus 4:19), and he took the vow only because it would be dangerous for him to return to Egypt. The Gemara explains the proof: But death is a new circumstance, and Moses’ vow was dissolved based on the men dying. Therefore, it can be understood from here that they may broach dissolution by asking about a new situation.
The Gemara asks: And as for the Rabbis, what is their reason for not accepting this proof? The Gemara answers: They hold: These people who were seeking Moses’ life, had they indeed died? But Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Wherever it is stated in the Torah the term striving (Exodus 2:13), in reference to the men who slandered Moses, or standing (Exodus 5:20), in reference to those who complained against Moses and Aaron, they are none other than Dathan and Abiram. Dathan and Abiram were alive during the rebellion of Korah, which occurred years later, so they could not have been dead when God instructed Moses to return to Egypt. Rather, Reish Lakish said: They did not literally die, but the verse means that they lost their property and their status in the community, which meant their opinions were no longer granted credibility, and consequently, Moses could safely return to Egypt. Such a turn of events is not considered to be a new circumstance.
The Gemara relates: Rabbi Yehoshua ben Levi said: Any person who does not have children is considered like a dead person. The source is as is stated in the words Rachel said to Jacob: “Give me children, or else I am dead” (Genesis 30:1). And it was taught in a baraita: Four are considered as if they were dead: A pauper, and a leper, and a blind person, and one who has no children. A pauper, as it is written: “For all the men are dead” (Exodus 4:19). As explained above, they were not actually dead but had descended into poverty, and yet they were considered dead. A leper, as it is written that Aaron said to Moses with regard to Miriam’s leprosy: “Let her not, I pray, be as one dead” (Numbers 12:12). And a blind person, as it is written: “He has made me to dwell in dark places, as those that have been long dead” (Lamentations 3:6). And one who has no children, as it is written: “Give me children, or else I am dead” (Genesis 30:1).
בראשית רבה ע״א:ו׳ - הטקסט מספריא
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה וגו' וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ (בראשית ל, א), אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב (משלי כג, יז): אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁקִּנְּאַתָּה בְּמַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים, אָמְרָה אִלּוּלֵי שֶׁהִיא צַדֶּקֶת לֹא הָיְתָה יוֹלֶדֶת. וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִים כְּמֵתִים, מְצֹרָע, וְסוּמָא, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָנִים, וּמִי שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו. מְצֹרָע, דִּכְתִיב (במדבר יב, יב): אַל נָא תְהִי כַּמֵּת. סוּמָא, דִּכְתִיב (איכה ג, ו): בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִּי כְּמֵתֵי עוֹלָם. מִי שֶׁאֵין לוֹ בָנִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה לִי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה וגו'. וּמִי שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, יט): כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְּשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ, וְכִי מֵתִים הָיוּ וַהֲלוֹא דָּתָן וַאֲבִירָם הָיוּ, אֶלָּא שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶן.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- לג - שנת תשכ"ב - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת י"א ניסן, ה'תשכ"ב לקו"ש ח"ה ע' 132
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 29 עמודים.
- אגרות קודש כרך ד א'כח ב"ק פז, ב
- לקוטי שיחות כרך ח הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ב מאותו ספר ב"ק פז, ב
- לקוטי שיחות כרך טז יתרו שיחה ג מאותו ספר ב"ק פז, א
- תורת מנחם שיחת יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז ה'תשי"ב ב"ק פז, ב
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשי"ז ב"ק פז, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות ראש השנה תקפח זמן תקיעת שופר ב"ק פז, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק ראשון יג ב"ק פז, רע"ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם דיני נזקי גוף ונפש ודיניהם ד בבא קמא דף פז , ע"ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ה (סי' תעב-תפו) תעג דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס שני ב"ק פז, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות ראש השנה (סי' תקפב-תרג) תקפח זמן תקיעת שופר ב"ק פז, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות ברכות השחר וקריאת שמע הלכות ברכות השחר נג דין הראוי לירד לפני התיבה ב"ק פז, א
- אגרות קודש כרך ב שס נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך לא שמות שיחה א מאותו ספר נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך יז תזריע שיחה ג מאותו ספר נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך יז הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יט מאותו ספר נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך כב תזריע שיחה ב מאותו ספר נדרים סד, ב
- לקוטי שיחות כרך כב תזו"מ שיחה א מאותו ספר נדרים סד, ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ג נדרים סד, א
- תורת מנחם ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ט נדרים סד, סע"ב
- תורת מנחם תשכ"א שיחת אור ליום ג' דחול המועד סוכות, י"ט תשרי נדרים סד, ב
- תורת שמואל תרל"ח אנכי אנכי כו' נדרים סד, ב
- תורת שמואל תר"ם [ואהבת את ה' אלקיך] ולהבין כו' מזה"פ כו' נדרים סד, ב
- תורת חיים שמות ח"א פרשת שמות ואלה שמות בני ישראל נדרים סד, ב
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת תצוה ואתה תצוה את בנ"י נדרים סד, ב
- שארית יהודה שו"ת יורה דעה סימן יב נדרים סד, א
- רשימות שנים אוחזין הוספה מהדורא קמא נדרים סד:
- אגרות קודש בניו הרבנים הקדושים אגרת ט נדרים סד, א
- מבית הגנזים דיני תורה, פשרות ושטרות הבוררים ר' הלל מפאריטש ור' אהרן מבעליניץ נדרים סד, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ תשא, ט"ז אדר, ה'תשכ"ח נדרים סד, ב