219
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אך יש להבין: איך ייתכן שאת מעלת מתן תורה אמר רק רב יוסף? הלא היו כמה וכמה אמוראים לפניו, ולפני־כן – כל דורות התנאים (השאלה איננה קיימת לגבי האמוראים שלאחריו, כי הוא כבר גילה זאת), ואין מוצאים שאחד מהם הדגיש את הענין של "אי לאו האי יומא"?
יב. השאלה לגבי אינו מצווה ועושה
ההסבר לכך הוא: בהשפעה של "האי יומא", שאז נתחדש ענין המצוות על־ידי הקדוש־ברוך־הוא גם בחפצא, יכולה להתעורר השאלה אם הקדושה חלה בחפצא רק באמצעות המצווה ועושה, כלומר, שהקדושה והמצוה חלה בחפץ רק כאשר חל על אדם זה הציווי לקיים את המצוה, ואילו אדם שלא צווה, איננו יכול לגרום לכך.
או שמא, כיוון שבשעת מתן תורה נתקדש כל יהודי בקדושת הגוף, ונתחדשה המציאות של קדושת חפץ בעולם, יכולה לחול המצוה בחפץ גם על־ידי מי שאינו מצווה ועושה.
לדוגמא: נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן56, אבל ישנן כמה מצוות שמותר להן לקיים57, והשאלה היא: האם המצוות שהן מקיימות הן רק פעולת האדם, או שהן משפיעות גם58 על החפצא59.
ויש לשאלה זו חשיבות מעשית להלכה בכמה ענינים, כגון:
לגבי אתרוג אשר אתקצאי לכולי יומא ואסור לאוכלו כל שבעה60 מתעוררת השאלה: האם לגבי אתרוג של אשה חל גם־כן דין זה, כאשר המצוה משפיעה על האתרוג, אם לאו61.
וכן מתעוררת שאלה לגבי עיור, ר"ל, אשר לדעת רבי יהודה62 הוא פטור מכל מצוות האמורות בתורה63. האם קיום המצוות על־ידו משפיעה על
הערות
- 56. משנה קדושין כט, א. רמב"ם הלכות ע"ז פי"ב ה"ג. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סי' יז, ס"ב (א).
- 57. וכ"ה להלכה שכל המצות רשות בידן לקיים, תוד"ה דלמא (עירובין צו, א), תוד"ה הא (ר"ה לג, א). רמב"ם הל' ציצית פ"ג ה"ט. רא"ש ר"ן לר"ה שם. המחבר בשו"ע או"ח סתקפ"ט ס"ו.
- 58. ובפרט לפי דעת ר"ת (תוס' עירובין ור"ה שם. ובכ"מ. רא"ש ר"ה פ"ד ס"ז. ר"ן ר"ה שם. ראב"ד הלכות ציצית שם. וכן הוא המנהג – רמ"א (ואדה"ז) או"ח סי"ז ס"ב (ס"ג), סתקפ"ט ס"ו (ס"ב)) שמברכות על כל מ"ע שהז"ג "וצונו". וראה לקמן הערה 66. שו"ת צ"צ או"ח ס"ג.
- 59. ולהעיר משו"ע אדה"ז סתפ"ט ס"ב (ממ"א שם סוסק"א) "שמו הנשים מצוה זו עליהם חובה". וראה מנ"ח מצוה שו.
- 60. סוכה מו, ב. רמב"ם ספ"ז מהל' לולב. טושו"ע או"ח ס' תרסה ס"א. ולהעיר מל' רש"י שם ד"ה תינוקת דוקא.
- 61. ולדעת הט"ז (ובאר היטב) שם סק"א השאלה היא אם אפילו ביום ראשון קודם שנטלה למיפק בה יש איסור מוקצה. אבל ראה מחה"ש שם סק"א. פמ"ג לט"ז שם. וראה בכורי יעקב שם סק"א.
- 62. ב"ק פז, א.
- 63. ומשמע דפטור גם ממצות ל"ת, כדמוכח ממ"ש התוס' (ב"ק שם ד"ה וכן הי' הב'. ד"ה דילמא עירובין צו, סע"א. ד"ה מי מגילה כד, סע"א) "ה"ל כמו נכרי שאין נוהג בתורת ישראל כלל", וראה שד"ח קונט' הכללים מערכת סמך כלל סו. דברי חכמים סס"ט. וש"נ.
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא כהן למתים וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות.
ראש השנה ל״ג א - הטקסט מספריא
וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ, בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה. מִשּׁוּם שְׁבוּת — מַגָּלָא. לֹא תַעֲשֶׂה — סַכִּינָא.
הַשְׁתָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת אָמְרַתְּ לָא — לֹא תַעֲשֶׂה מִיבַּעְיָא? זוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר זוֹ קָתָנֵי.
אֲבָל אִם רָצָה לִיתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן — יִתֵּן. מַיִם אוֹ יַיִן — אֵין, מֵי רַגְלַיִם — לָא.
מַתְנִיתִין מַנִּי — אַבָּא שָׁאוּל הִיא. דְּתַנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מַיִם אוֹ יַיִן — מוּתָּר, כְּדֵי לְצַחְצְחוֹ. מֵי רַגְלַיִם — אָסוּר, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד.
אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ. הָא נָשִׁים — מְעַכְּבִין, וְהָתַנְיָא: אֵין מְעַכְּבִין לֹא אֶת הַנָּשִׁים וְלֹא אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ בְּיוֹם טוֹב! אֲמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי יְהוּדָה, הָא רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן.
דְּתַנְיָא: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין, וְאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: נָשִׁים סוֹמְכוֹת — רְשׁוּת.
אֲבָל מִתְעַסְּקִין בָּהֶם עַד שֶׁיִּלְמְדוּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מִתְעַסְּקִין בָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמְדוּ, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. וְאֵין מְעַכְּבִין הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב.
הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: מִתְעַסְּקִין בָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמְדוּ, וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת — אַלְמָא לְכַתְּחִלָּה אָמְרִינַן תִּקְעוּ. וַהֲדַר תָּנָא: אֵין מְעַכְּבִין — עִכּוּבָא הוּא דְּלָא מְעַכְּבִין, הָא לְכַתְּחִלָּה לָא אָמְרִינַן תִּקְעוּ!
לָא קַשְׁיָא: כָּאן
§ The mishna stated: One may not cut the shofar if it needs to be prepared, neither with an object that is prohibited due to a rabbinic decree nor with an object that may not be used due to a Torah prohibition. The Gemara explains: An example of an object prohibited due to a rabbinic decree is a sickle, which is not ordinarily used for preparing a shofar; an example of an object that may not be used due to a prohibition by Torah law is a knife.
The Gemara asks: Now that you have said that to sound the shofar one may not perform an action that is prohibited due to rabbinic law, is it necessary to say that one may not perform an action that violates a prohibition by Torah law? The Gemara answers: The mishna teaches employing the style: This, and it is unnecessary to say that.
§ The mishna continues. However, if one wishes to place water or wine into the shofar on Rosh HaShana, so that it should emit a clear sound, he may place it. The Gemara infers: Water or wine, yes, one may insert these substances into a shofar. However, urine, whose acidity is good for the shofar, no.
The Gemara asks: Who is the tanna of the mishna? The Gemara answers: It is Abba Shaul, as it is taught in a baraita that Abba Shaul says: With regard to water or wine, one is permitted to pour these liquids into a shofar on Rosh HaShana in order to make its sound clear. However, with regard to urine, one is prohibited to do so due to the respect that must be shown to the shofar. Although urine is beneficial, it is disrespectful to place it in a shofar, which serves for a mitzva.
§ The mishna further teaches: One need not prevent children from sounding the shofar on Rosh HaShana. The Gemara infers: If women wish to sound the shofar, one indeed prevents them from doing so. The Gemara asks: Isn’t it taught in a baraita that one does not prevent women or children from sounding the shofar on a Festival? The Gemara answers that Abaye said: This is not difficult: This mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, while that baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei and Rabbi Shimon.
As it is taught in a baraita: “Speak to the children of Israel…and he shall place his hands upon the head of the burnt-offering” (Leviticus 1:2–4). The phrase “children of Israel” literally means sons of Israel, and this teaches that the sons of Israel place their hands upon offerings, but the daughters of Israel do not place their hands upon offerings; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: It is optional for women to place their hands on the head of an offering before it is slaughtered, although they are not obligated to do so. Apparently, according to the opinion of Rabbi Yosei and Rabbi Shimon, if a woman wishes to perform any mitzva that is not obligatory for her, she is permitted to do so. Here too, one does not prevent a woman from sounding the shofar.
§ The mishna further states: Rather, one occupies himself with them, encouraging and instructing children, until they learn how to sound it properly. Rabbi Elazar said: This applies even when Rosh HaShana occurs on Shabbat. This is also taught in a baraita: One occupies himself with children until they learn to sound the shofar properly, even on Shabbat. And one does not prevent the children from sounding the shofar on Shabbat, and needless to say one does not prevent them on the festival of Rosh HaShana that occurs on a weekday.
The Gemara asks: This matter itself is difficult, i.e., there is an internal contradiction in the baraita. You said that one occupies himself with the children until they learn how to sound the shofar, and this applies even on Shabbat. Apparently, we say to them ab initio: Sound the shofar. And then the baraita taught: One does not prevent them from sounding the shofar, which indicates that although one does not prevent them from sounding it, we do not say ab initio: Sound it.
The Gemara explains: This is not difficult. Here,
משנה תורה, הלכות ציצית ג׳:ט׳ - הטקסט מספריא
ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו באשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה ואסור למכור טלית מצוייצת לכותי עד שיתיר ציציותיה לא מפני שיש בגופה קדושה אלא שמא יתעטף בה ויתלוה עמו ישראל וידמה שהוא ישראל ויהרגנו נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות ונשים ועבדי' שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין בלא ברכה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 11 עמודים.
- אגרות קודש כרך ד א'כח ב"ק פז, ב
- לקוטי שיחות כרך ה ויצא שיחה א מאותו ספר ב"ק פז, א
- לקוטי שיחות כרך ח הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ב מאותו ספר ב"ק פז, ב
- תורת מנחם שיחת יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז ה'תשי"ב ב"ק פז, ב
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשי"ז ב"ק פז, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות ראש השנה תקפח זמן תקיעת שופר ב"ק פז, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק ראשון יג ב"ק פז, רע"ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם דיני נזקי גוף ונפש ודיניהם ד בבא קמא דף פז , ע"ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ה (סי' תעב-תפו) תעג דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס שני ב"ק פז, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות ראש השנה (סי' תקפב-תרג) תקפח זמן תקיעת שופר ב"ק פז, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות ברכות השחר וקריאת שמע הלכות ברכות השחר נג דין הראוי לירד לפני התיבה ב"ק פז, א