218
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
המצוה44 והמצוה חלה בפועל על החפצא45, ולא לפני כן46.
[וזאת לא רק לגבי מצה ומרור, כי אם גם לגבי קרבן פסח. אמנם, כבר הקריבוהו בין הערבים, אבל הוא "לא בא מתחילתו אלא לאכילה"47, ולכן שלמות המצוה ב"חפצא" של קרבן פסח היא רק בלילה, בעת חובת האכילה48, ביחד עם מצה ומרור49].
יא. מתן תורה גרם לאפשרות של חפצא דמצוה
ולפיכך אמר רק יוסף "האי יומא דקא גרים": המשמעות הפשוטה של "גרים" היא, שהפעולה איננה תוצאה ישירה, אלא נגרמה באופן עקיף.
וכך בעניננו: כאמור, חל שינוי בחפצא ("ונתרוממתי") באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות בפועל, "האי יומא" גרם לכך שלימוד התורה וקיום המצוות ישנו את החפצא, בשני דברים50:
א) נתחדשה המציאות של חפצא דמצוה, שעניני העולם הם כלי מוכשר לקיום מצוה בהם או באמצעותם.
ב) אז חל שינוי ב"חפצא" של בני ישראל עצמם – הושלמה גירותם, ונכנסו תחת כנפי השכינה51, והרי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי52: כלומר, ישראל, גופם כפשוטו, נהיו "גוי קדוש"53 –
ומפני זה יש בידי יהודי היכולת והכוח54 לקיים באמצעות דבר גשמי מצות ה', ובאמצעות זאת להופכו לחפצא דמצוה. זהו "יוסף" – הוספה, שה"שוקא" ייהפך למקום קדוש, לחפצא דקדושה. וכך גם לגבי ישראל עצמם: כאשר יהודי לומד תורה בפועל, חל בו שינוי והתעלות – "ונתרוממתי" – בנוסף לקדושתו התמידית55.
הערות
- 44. וכן משמע להגירסא כמו"ש במכילתא "לפניך על שלחנך", משא"כ להגי' המובאה בהגש"פ (וראה שינוי הל' דתרוה"ד ואדה"ז שבהערה הקודמת). וראה הגש"פ קה"ת על הפסקא "יכול מר"ח".
- 45. ראה ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג עשה לג (קפז, ד).
- 46. להעיר בכהנ"ל מהשקו"ט הידוע האם יש חיוב המצוה על האדם גם לפני זמן המצוה. וראה צפע"נ על הרמב"ם הל' שבועות (פ"ה הט"ו) שמחלק בין סוכה ומצה. וראה לקח טוב כלל ו (לא, א ואילך). שד"ח אסיפת דינים מע' יו"כ סי' א' סק"י. לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 64 בהערה. לקו"ש חל"ב ס"ע 129 ואילך.
- 47. פסחים עו, ב.
- 48. ראה שבלי הלקט שבהערה 33: למדת שמצות ההגדה בשעת אכילתו של פסח ולא בשעת אזהרתו ולא בשעת לקיחתו ולא בשעת שחיטתו.
- 49. ולהעיר בכהנ"ל מצפע"נ מהד"ת (מ, א. עז, א) דמחלק בין מצה ומרור (וכמה מצות) אם נעשה חפצא דמצוה לפני מעשה המצוה או שנעשה בעת קיום המצוה. ועד"ז באיסורים – ראה צפע"נ הל' מאכלות אסורות פ"ב הכ"ה. הל' תרומות (ל, א).
- 50. להעיר מאוה"ת מסעי ריש ע' א'שס.
- 51. ראה יבמות מו, ב. כריתות ט, א. רמב"ם הל' איסו"ב פי"ג בתחלתו. פרש"י משפטים כד, ו.
- 52. יבמות כב, א. וש"נ.
- 53. פרשתנו יט, ו. ונאמר כמ"פ (ואתחנן ז, ו. ראה יד, ב) "כי עם קדוש אתה".
- 54. ועפ"ז מובן שבעכו"ם אין שייך זה. וראה לעיל הערה 17. וראה שבת קמו, רע"א.
- 55. ועפ"ז יומתק מה שהוסיף רש"י פסחים שם "שלמדתי תורה (ונתרוממתי)", וי"ל שמקורו הוא מל' הגמרא "קא גרים" ולא רק "האי יומא".
הטקסט של רמב"ם הלכות מאכלות אסורות ב כה אינו זמין בספריא.
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ג - הטקסט מספריא
בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה, וטבילה, וקרבן.
מילה היתה במצרים, שנאמר: "וכל ערל לא יאכל בו". מל אותם משה רבינו, שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי. ועל זה נאמר: "ובריתך ינצורו".
וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה, שנאמר: "וקדשתם היום ומחר, וכבסו שמלותם". וקרבן, שנאמר: "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות" – על ידי כל ישראל הקריבום.
וכן לדורות כשירצה העובד כוכבים להכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה – צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן. ואם נקיבה היא – טבילה וקרבן, שנאמר: "ככם כגר" – מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.
ומהו קרבן הגר? עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה, ושניהם עולה. ובזמן הזה שאין שם קרבן – צריך מילה וטבילה. וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן.
גר שמל ולא טבל, או טבל ולא מל – אינו גר עד שימול ויטבול. וצריך לטבול בפני שלושה. והואיל והדבר צריך בית דין – אין מטבילין אותו בשבת, ולא ביום טוב, ולא בלילה. ואם הטבילוהו – הרי זה גר.
גר קטן – מטבילין אותו על דעת בית דין, שזכות היא לו. מעוברת שנתגיירה וטבלה – אין בנה צריך טבילה. טבל בינו לבין עצמו, ונתגייר בינו לבין עצמו, ואפילו בפני שנים – אינו גר. בא ואמר "נתגיירתי בבית דינו של פלוני והטבילוני" – אינו נאמן לבוא בקהל עד שיביא עדים.
היה נשוי לישראלית או לגיורת, ויש לו בנים, ואמר "נתגיירתי ביני לבין עצמי" – נאמן לפסול את עצמו, ואינו נאמן לפסול את הבנים. וחוזר וטובל בבית דין.
גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד, כגון שתטבול לנידתה, ותפריש תרומה מעיסתה, וכיוצא בזה; וכן גר שנוהג בדרכי ישראל, שטובל לקריו, ועושה כל המצות – הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו. ואף על פי כן, אם באו להתערב בישראל – אין משיאין אותם עד שיביאו עדים, או עד שיטבלו בפנינו, הואיל והוחזקו עובדי כוכבים.
אבל מי שבא ואמר שהיה עובד כוכבים ונתגייר בבית דין – נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. במה דברים אמורים? בארץ ישראל ובאותן הימים, שחזקת הכל שם בחזקת ישראל. אבל בחוצה לארץ – צריך להביא ראיה, ואחר כך ישא ישראלית. ואני אומר שזו מעלה ביוחסין.
כשם שמלין ומטבילין את הגרים, כך מלין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן העובדי כוכבים לשם עבדות. הלוקח עבד מן העובדי כוכבים, וקדם העבד וטבל לשם בן חורין – קנה עצמו. והוא שיאמר בעת טבילה "הריני טובל בפניכם לשם גירות". ואם טבל בפני רבו – אינו צריך לפרש, אלא כיון שטבל נשתחרר. לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שיעבודו, ומודיעו בפני הדיינין שלשם עבדות מטבילו. ואין העבד טובל אלא בפני שלושה וביום כגר, שמקצת גירות הוא.
כשישתחרר העבד – צריך טבילה אחרת בפני שלושה, ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל. ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת, שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות.
ובמקוה הכשר לטבילת נידה – שם מטבילין את הגרים ואת העבדים ואת המשוחררים. וכל דבר שחוצץ בנידה – חוצץ בגרים ובעבדים ובמשוחררים.
אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל שנקרא "ידיד יי", נשאו נשים נכריות בגיותן. אלא סוד הדבר כך הוא: שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר – בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש הוא – בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא – בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה – מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה – מקבלים אותן, שנאמר: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה".
לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו. שכל החוזר מן העובדי כוכבים בשביל דבר מהבלי העולם – אינו מגרי הצדק. ואף כל פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם: לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.
ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום – חשבן הכתוב כאילו הן עובדות כוכבים ובאיסורן עומדין. ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות כוכבים ומזלות שלהן, ובנו להן במות. והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר: "אז יבנה שלמה במה".
גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל עבדי הכוכבים ומזלות, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות – הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן.
ומפני זה אמרו חכמים: קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחילה.
רש"י על שמות כ״ד:ו׳ - הטקסט מספריא
ויקח משה את חצי הדם. מִי חִלְּקוֹ? מַלְאָךְ בָּא וְחִלְּקוֹ (ויקרא רבה ו'):
באגנת. שְׁתֵּי אַגָּנוֹת, אֶחָד לַחֲצִי דַּם עוֹלָה וְאֶחָד לַחֲצִי דָּם שְׁלָמִים לְהַזּוֹת אוֹתָם עַל הָעָם. וּמִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁנִּכְנְסוּ אֲבוֹתֵינוּ לַבְּרִית בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַזָּאַת דָּמִים, שֶׁאֵין הַזָּאָה בְּלֹא טְבִילָה (כריתות ט'):
ויקח משה חצי הדם AND MOSES TOOK THE HALF OF THE BLOOD — Who divided it into halves? An angel came down and divided it (Leviticus Rabbah 6:5).
באגנת IN BASONS — There were two basons, one for holding the half of the blood of the burnt offering and the other for holding the half of the blood of the peace offerings, in order to sprinkle it (both bloods) on the people. From here have our Rabbis inferred (Keritot 9a) that our ancestors entered into the covenant with God by means of circumcision, immersion and sprinkling of blood — and although immersion is not mentioned in this paragraph it must have taken place, for no sprinkling is effective without immersion preceding it (cf. Tosafot Yevamot 46b ד"ה דאין הזאה בלא טבילה).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.