שיחת י"א ניסן, ה'תשכ"ב

283

– יום הולדת הששים של כ"ק אדמו"ר שליט"א ⁹⁶⁸ * –

בלתי מוגה

א. איתא במדרש ⁹⁶⁹ "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא, מ"ט כל הנשמה תהלל י-ה ⁹⁷⁰ , כל הנשימה תהלל י-ה", היינו, ש"נשמה" הוא גם מלשון נשימה, כמ"ש הרמב"ם ⁹⁷¹ שעל שם זה נקראת בשם "נשמה", וזהו "כל הנשמה תהלל י-ה", שעל כל נשימה שאדם נושם צריך להלל – ליתן שבח והודי' – להקב"ה.

אמנם, למרות דברי המדרש ש"צריך לקלס כו'", הרי אין זה מנהג העולם – לא רק "מנהג העולם " מלשון העלם והסתר ⁹⁷² , אלא גם מנהג בנ"י שמנהגם תורה הוא ⁹⁷³ .

וטעם הדבר – כדברי הגמרא ⁹⁷⁴ "הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף כו'":

כל קיום העולם אינו אלא ענין נסי, כמ"ש ⁹⁷⁵ "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ומבואר בחסידות ⁹⁷⁶ שאין זה רק "בכל יום", אלא גם "בכל רגע", וכמבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה ⁹⁷⁷ ש"אילו היו מסתלקות .. כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית, היתה חוזרת להיות אין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש", "אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו".

אבל אעפ"כ, בששת ימי בראשית, שאז הי' ענין הבריאה במוחש הנראה לעיני בשר, הרי זה ענין היותר גדול שמעורר אמירת הלל;

284

משא"כ בכל יום – הרי אע"פ שיודעים בשכל שהאמת היא שבכל רגע מתהווה העולם מאין ואפס המוחלט כמו שהי' בששת ימי בראשית ממש, מ"מ, כיון שזהו "חידוש הישנות", ישנו החילוק שנקבע ע"פ הוראת הקב"ה בתורתו, שאמירת הלל תהי' לא על "חידוש הישנות" באופן ש"עולם כמנהגו נוהג", אלא רק על נס שנראה חידוש לעיני בשר, ללא צורך אפילו בהסברה שכלית.

וזהו גם אחד הטעמים לכך שאין אומרים הלל בפורים, לפי ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" ⁹⁷⁸ – שהפירוש בזה הוא, שאז הי' הנס מלובש בדרכי הטבע, והיינו, שכפי הנראה בעיני בשר הי' ביטול הגזירה באופן שהיו זקוקים לאחשורוש שמלך על קכ"ז מדינות, והסדר הוא, שעל נס המלובש בדרכי הטבע אין אומרים הלל, אע"פ שזהו נס שיש בו מעלה יתירה כו' ⁹⁷⁹ .

ועד"ז בענין "כל נשימה ונשימה שאדם נושם כו'", שעז"נ "כל הנשמה תהלל י-ה" – י"ה דייקא, שזהו שם הקשור עם בריאת העולמות, הן עלמא דאתכסיא והן עלמא דאתגלייא, כדברי הגמרא במסכת מנחות ⁹⁸⁰ "ביו"ד נברא העולם הבא, בה' נברא העולם הזה", כמבואר בתניא באגה"ק ⁹⁸¹ – שאין מנהגם של ישראל (שתורה הוא) לערוך ענין של "תהלל" בגלוי על כל נשימה ונשימה, אע"פ שמצד הבנת הענין לאמיתתו יש בשכלו הענין ד"תהלל י-ה" בתמידיות.

ב. אך יש בזה ענין של חידוש – ביום הולדת:

ידועה הראי' מדברי הירושלמי ⁹⁸² שביום הולדת של אדם "מזלו גובר", והרי הענין ד"מזלו גובר" הוא גם בנוגע לענינים גשמיים הנראים לעיני בשר, כך, שניכר יחודו של יום זה מכל ימות השנה.

וזהו גם מה שכללות הענין דיום הולדת הוא אחד הענינים שגילה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור – כפי שכבר נעתק ב"היום יום" ⁹⁸³ ממכתבו של רבינו נשיאנו ⁹⁸⁴ , ש"ביום ההולדת על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תיקון ותשובה, ישוב ויתקנם".

285

והענין בזה:

ביום ההולדת ישנו ענין של חידוש כח מלמעלה, ועד לענין של התגברות המזל,

– דאף ש"אין מזל לישראל" ⁹⁸⁵ , הרי מבואר בחסידות ⁹⁸⁶ שה"מזל לישראל" הוא מבחי' שלמעלה ממציאות יש, שלכן נקרא בשם "אַיִן", והיינו, שזהו אופן נעלה יותר בענין ה"מזל"; ובזה גופא ניתוסף ענין של התגברות –

ולכן ישנו אז ענין מיוחד של נתינת-כח ועזר מלמעלה לתקן את כל מה שהי' בעבר.

ועפ"ז מובן כיצד הי' יכול להיות שיעברו מאות שנים ולא ידעו מהענין של יום הולדת בנוגע להנהגה באופן של "תהלל" בגילוי – כי, אע"פ שזוהי נתינת-כח ביותר ועד גם בענינים גשמיים, מ"מ, העיקר הוא שצריכים לנצל זאת בנוגע לעניני תשובה ותיקון העבר.

ומי לנו גדול מיום ההולדת של י"ג שנה:

בנוגע ליום ההולדת די"ג שנה, איתא בזהר ⁹⁸⁷ שעז"נ ⁹⁸⁸ "אני היום ילידתיך", כיון שאז נכנסת נפש הקדושה, ועד שמצינו בזהר חדש ⁹⁸⁹ שזהו"ע של שמחה גדולה ביותר, כמו שמחת חופה, כמסופר שם ש"חמו קיטורא דהוה סליק מביתא כו'", ועד שמשווים זאת למתן-תורה, וכמובן גם בנגלה, לפי שנעשה מחוייב בתורה ומצוותי'.

ואף שזוהי שמחה גדולה, מ"מ, הסדר הוא – שלא נפטרים מאמירת תחנון ⁹⁹⁰ .

וע"ד שרבינו נשיאנו סיפר פעם ⁹⁹¹ – במענה לשאלה ע"ד ההנהגה של חסידי חב"ד בנוגע לימי ההילולא של הרביים, שאין זה קשור עם ביטול אמירת תחנון – שהצמח-צדק אמר, שכיון שיום ההילולא הוא "עת רצון", הרי אין זמן יותר טוב לומר תחנון ולפעול מה שאמירת תחנון צריכה לפעול!

וע"ד זה ומעין זה בכל יום הולדת – שאע"פ ש"מזלו גובר", מ"מ, עיקר ענינו לתקן את הענינים הצריכים תיקון, ובשביל זה צריכים לנצל את תגבורת המזל.

286

ג. אבל אעפ"כ, מצינו במנהגי העולם, שהגיעו גם בתוככי בנ"י, שישנם ימי הולדת מיוחדים שהם שונים מיום הולדת סתם.

ובכללות הרי זה מעשר שנים לעשר שנים, כפי שמצינו במשנה ⁹⁹² שלאחרי בר-מצוה, ולאחרי "בן עשרים" – שאז היא שלימות האדם, שלכן הדין הוא ש"למכור בנכסי אביו (שזהו תכלית השלימות) עד שיהא בן עשרים שנה" ⁹⁹³ – אזי חילוקי התקופות הם מידי עשר שנים: "בן עשרים", "בן שלושים", וכן הלאה ⁹⁹⁴ .

ובמיוחד יום הולדת הששים – כמסופר בגמרא במסכת מו"ק ⁹⁹⁵ : "רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר נפקי לי מכרת וכו'".

ד. המשך השיחה – הטעם שמצינו זאת רק אצל רב יוסף, לפי שאצלו היתה הוכחה ברורה שחיותו היא רק מהיכלות הקדושה ⁹⁹⁶ , כיון שבמשך כ"ב שנה שמלך רבה לא הוצרכו הוא ובני ביתו אפילו לאומן מקיז דם ⁹⁹⁷ , היינו שחיות הגוף היתה אצלו למעלה מהטבע; וגם "סמי נפשי'" ⁹⁹⁸ , שביטל בעצמו הענין ד"עין רואה" שמביא ל"לב חומד" ⁹⁹⁹ , ולכן הי' אצלו הבטחון שלא יהי' אצלו גם "כרת דיומי" ¹⁰⁰⁰ ; ועבד יומא טבא 287

לרבנן דוקא, כדי שעמי-הארץ לא יטעו שלאחרי גיל ששים אין צורך בהתחזקות כנגד יצה"ר – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 132 ואילך.

ה. וע"פ כל האמור לעיל, מובן, שההנהגה ד"כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן", שייכת ליחידי סגולה.

אבל, כאשר מתאספים כו"כ מישראל, שאז "אכל בי' עשרה שכינתא שריא" ¹⁰⁰¹ , וכפי שאומר רבינו הזקן ¹⁰⁰² שזהו "אף שאינם מדברים בדברי תורה", ועאכו"כ כאשר מדברים בדברי תורה – אזי ישנה עצה נוספת, כדאיתא בגמרא ¹⁰⁰³ : "כי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן", וכפי שפוסק הרמ"א בשו"ע ¹⁰⁰⁴ : "כשמסיים מסכת מצוה לשמוח ולעשות סעודה".

ואז מתבטלת גם ההגבלה ד"עבד להו יומא טבא לרבנן " דוקא:

בודאי לא נמצאים כאן כאלו שאינם בגדר של "רבנן"; אבל, אפילו אם היו כאן כאלו – הרי בדברי הרמ"א שהובאו בשו"ע נאמר רק ש"מצוה לשמוח ולעשות סעודה", ולא נזכרה איזה הגבלה בדבר, ואדרבה: כפי שמביא הש"ך ¹⁰⁰⁵ שיש להשתדל "שיבואו הבעלי-בתים ג"כ לסיומא", "ולכך מנהג להודיעם וכו'".

ולכל הדעות הנה סעודה זו "נקראת סעודת מצוה" ¹⁰⁰⁶ ,

וככל סעודת מצוה – יש בה שני ענינים: (א) ענין של "מצוה", שהיא למעלה מכל העולם, עד שאפילו " שכר מצוה", שהוא טפל למצוה, אין העולם יכול להשיגו (כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק ¹⁰⁰⁷ ), (ב) ומקשרים זאת עם ענין של אכילה ושתי' כפשוטם, והיינו, שמאחדים את שני הקצוות: ענין של מצוה, שזהו"ע שלמעלה מכל סדר השתלשלות

288

– עם ענין של אכילה ושתי', שזהו מג' הדברים שבהם דומה האדם (לא למלאכי השרת, אלא) למי שלמטה הימנו ¹⁰⁰⁸ ,

וביחד – נעשים "כלי של ברכה", על מנת להמשיך הברכה על כל השנה כולה.

* * *

ו. נמצאים אנו בחודש ניסן, שנקרא חודש הגאולה ¹⁰⁰⁹ , על שם ימי חג הפסח, חג המצות, אשר בו, ובחודש ניסן גופא נמצאים כבר לאחרי שבת הגדול, שאז הי' הענין ד"משכו וקחו לכם צאן גו'" ¹⁰¹⁰ – התחלת ענין קרבן פסח.

ובפרט כשמדובר אודות יום הולדת שקשור גם עם יום הברית, הרי כאשר יום ההולדת חל לפני חג הפסח ובסמיכות לו, אזי יום הברית הוא בימי חג הפסח.

וע"פ הידוע שכל מציאות בעולם קשורה עם תורה,

ועאכו"כ ענינים כאלו שתחילת מציאותם היא מציאות תורנית, מציאות של תורה ומצוות – כמו מציאות ה"ימים-טובים", שהימים מצד עצמם, כפי שהם אצל אינם-יהודים, אינם חלוקים משאר הימים, אלא שאצל בנ"י עושה אותם התורה לימים מיוחדים, "ימים-טובים", החל מחג הפסח שהוא "ראש לרגלים" ¹⁰¹¹ ,

הרי המציאות של חג הפסח בתורה שבעל-פה – שבה מתבארים כל הענינים בפרטיותם ועל בוריים (כמבואר בארוכה באגה"ק ¹⁰¹² ) – היא: מסכת פסחים.

התחלת ¹⁰¹³ מסכת פסחים היא בענין שלפני חג הפסח: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר", וסיום45 המסכת: במשנה – בנוגע לברכת הפסח והזבח (קרבן חגיגה) שעמו, ובגמרא – בהסיפור אודות רבי שמלאי ש"איקלע לפדיון הבן".

ז. ה"הדרן" על מסכת פסחים – טעם האיבעי' מי מברך "שהחיינו", הכהן או אבי הבן, כיון ש"פשיטא על פדיון הבן .. אבי הבן מברך"

289

לעולם , גם לאחרי שגדל הבן, להיותה מצוותו של האב, ולכן שניהם שוים: האב, דקא עביד מצוה, והכהן, דמטי הנאה לידי', והמענה "אבי הבן מברך שתים", ששתיהן מאותו טעם; והביאור בפנימיות הענינים, בנוגע לפדיית בנ"י מהגלות ¹⁰¹⁴ , שפשיטא שהגאולה עצמה מהגלות האחרון ¹⁰¹⁵ תהי' ע"י הקב"ה ¹⁰¹⁶ , כמו יצי"מ, אלא שהאיבעי' היא בנוגע לאופן ההמשכה בזמן ("שהחיינו .. לזמן הזה") ומקום למטה מעשרה טפחים ¹⁰¹⁷ , אם לא איכפת לן שההמשכה למטה תהי' ע"י התגברות קו החסד בסדר השתלשלות ¹⁰¹⁸ (כהן מברך), ובלבד שתהי' ההנאה של הגאולה, או (כהמסקנא ש"אבי הבן מברך שתים") שגם ההמשכה למטה צריכה להיות ע"י הקב"ה בעצמו, בדרך שלמעלה מהטבע לגמרי ¹⁰¹⁹ , כיון שזוהי מצות הקב"ה ¹⁰²⁰ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 42 ואילך.

* * *

290

ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר גו' אחרי מות שני בני אהרן וגו'.

* * *

ט. המבואר לעיל בהמאמר ¹⁰²¹ בנוגע לבני אהרן שלא נשאו נשים – הרי זה כפי שהענין הוא בעבודת ה' ; אבל ישנו גם פשטות הענין שלא נשאו נשים, שהרי אין ענין יוצא מידי פשוטו.

וכמובא גם במאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שנדפס זה עתה ¹⁰²² , בנוגע לבן עזאי, ש"לא רצה לישא אשה, מפני שנפשו חשקה בתורה כו'", והרי הכוונה בזה היא בפשטות, כמסופר בגמרא ¹⁰²³ , ומזה מובן, שגם אצל בני אהרן הי' הענין שלא נשאו נשים כפשוטו.

ויש לבאר ההוראה שבענין זה, כאמור כמ"פ שכל ענין בתורה, אפילו ענין של סיפור, מהוה הוראה ¹⁰²⁴ .

י. כללות הענין שלא נשאו נשים – הוא היפך הענין ד"לא תוהו בראה (אלא) לשבת יצרה" ¹⁰²⁵ (כמבואר במפרשים ¹⁰²⁶ ).

ומזה מובן, שיכול להיות צדיק גדול, אוהב ה' ביראה ואהבה בתענוגים (כמבואר בתניא ¹⁰²⁷ ), והתורה מעידה עליו ש"נכנס לפני ולפנים" ¹⁰²⁸ , ואעפ"כ, כיון שחסר הענין ד"וכפר .. בעד ביתו" ¹⁰²⁹ , "זו אשתו" ¹⁰³⁰ , אזי חסר עיקר ענין הכניסה לפני ולפנים, כיון שאין זה רצון העליון; זוהי הנהגה של "תוהו", שעז"נ "לא תוהו בראה".

ומזה מובן גודל האחריות המוטלת על "ביתו זו אשתו" – כיון שבלעדי' הרי הכניסה לפני ולפנים היא בבחי' "תוהו", ולא בבחי' "תיקון", וכדי שהכניסה לפני ולפנים לא תהי' בבחי' "תוהו", אלא בבחי' "תיקון", הרי זה ע"י "ביתו זו אשתו".

וכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" ¹⁰³¹ , הרי מובן, שביחד עם האחריות, ניתן גם הכח למלא אחריות זו.

יא. ובפרטיות יותר:

291

הנהגת הבית יכולה להיות באופן שמשאירים לבעל רק שני ברירות – או למעלה מעלה עד אין קץ, או למטה מטה עד אין תכלית. ובסגנון אחר: כאשר הבעל "נכנס לפני ולפנים" (למעלה מעלה) – אזי אינו יודע מענין של "שוב", כיון שמצד הנהגת הבית אין מקום לתנועה של העתקה והתבדלות ("זיין אָפּגעטראָגן") מהעולם, "לפני ולפנים"; וכיון שכן, הנה כשבאים אח"כ לענין "ביתו זו אשתו" – הרי זה בקצה השני: למטה מטה עד אין תכלית, כיון שזהו "חוץ" ו"מטה" בלבד, ולא ניכר בזה ענין של "לפני ולפנים".

ובהקדמה – בהמשך למשנת"ל (במאמר ¹⁰³² ) שבעולם התיקון הסדר הוא שב"רצוא" צריך להיות נרגש ה"שוב" – שפשיטא במכ"ש וק"ו שב"שוב" צריך להיות נרגשת נחיצות ומעלת ה"רצוא".

בודאי צריך להיות דירה לו ית' בתחתונים ¹⁰³³ , אבל, ענין זה צריך להיות באופן ד"ישב עולם לפני אלקים" ¹⁰³⁴ , היינו, שגם ב"עולם" מלשון העלם והסתר4, צריך להמשיך ולפעול שיהי' בהתיישבות ("ישב") " לפני אלקים", לא רק "אלקים", אלא גם הבחי' שלמעלה מאלקים כפי שהוא בתכלית העילוי ¹⁰³⁵ , ששם "הן" ו"לאו" הם בשוה.

וכיון שענין זה צריך לבוא בהתיישבות בעולם – הרי במילא נרגש שם חשיבות הרצוא.

וכאמור, כשם שבנוגע לכניסה לפני ולפנים נדרש שתהי' הכניסה בשלום, שלכן, בצאתו מן הקודש הי' הכה"ג מתפלל על פרנסה כפשוטה ¹⁰³⁶ , כך גם – ובמכ"ש וק"ו – לאידך גיסא, שכאשר "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" ¹⁰³⁷ , יודע הוא שאין זה ענין של "חוצה", אלא שם צריך להיות בהתיישבות בחי' "לפני אלקים".

וזהו גם מש"נ ¹⁰³⁸ "מקצה הארץ אליך אקרא": "מקצה הארץ" – מקצה הכי תחתון עד למטה שאין למטה הימנו, ומשם – "אליך אקרא", כיון ש"ישראל (כל ישראל) עלו במחשבה" ¹⁰³⁹ , באופן של עלי' במחשבה

292

גופא ¹⁰⁴⁰ , ועד להדרגא ד"כמים הפנים" ¹⁰⁴¹ , בחי' המים שהם בפשיטות הגמורה, שזהו בחי' העצמות (כנ"ל במאמר ¹⁰⁴² ).

וענין זה תלוי ב"ביתו זו אשתו" – שאין לה להתיירא אם הבעל מאריך בתפלתו שעה נוספת או יותר, או שלומד שעה נוספת ויותר, אף שלכאורה הרי זה ענין של "לפני ולפנים", וא"כ, מהי שייכותו לעולם, ובפרט לפי ההבנה וההשגה של העולם.

כלומר: כשם שאצל הבעל, בשעה שנכנס לפני ולפנים, "לבו למעלה" ¹⁰⁴³ , צריכה להיות הכניסה בשלום, היינו, שיורגש אצלו שהתכלית היא שיומשך למטה לחבר שני הפכים – כך גם בנוגע ל"ביתו זו אשתו", היינו, שצריך להיות "יצא בשלום" ¹⁰⁴⁴ , שגם ביציאה מבחוץ לכל ענינים של קודש, צריך לזכור שכל מציאותה ותכליתה של היציאה היא כדי לחבר ולעשות שלום בין "פמליא של מעלה" ל"פמליא של מטה" ¹⁰⁴⁵ עד למטה שאין למטה ממנו.

יב . וכאשר מעמידים בית יהודי באופן שפשוט הדבר שבבית יהודי צריך הבעל להאריך בתפלה ולהרבות בלימוד התורה בשופי – אזי גם הכניסה לפני ולפנים היא באופן שממנה נמשך בפרנסה כפשוטה, ע"ד האמור בנוגע לתפלתו של כה"ג.

וכאמור לעיל (במאמר ¹⁰⁴⁶ ) שיכולים לפעול ש"ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור" ¹⁰⁴⁷ – שכפי שצריך להיות מצד "בזכותא תליא מילתא"27, וכפי שצריך להיות מצד "במזלא תליא מילתא"27, ניתוסף בזה עוד יותר, כדברי התוס' ¹⁰⁴⁸ ש"זכות גדול מועיל" ו"המזל משתנה", והיינו, שממשיך ממקום שלמעלה אפילו מהענין ש"אין מזל לישראל", ועי"ז ניתוסף ב"ישראל" כפי שהם בציור ש"כל ישראל מלכים הם" ¹⁰⁴⁹ .

וזוהי גם ההכנה וההקדמה והכלי ל"שנותיו כמו דור ודור" עד לדרא דמלכא משיחא, היינו, שיהי' "דור" ו"שורה" ¹⁰⁵⁰ ככל ה"שורות"

293

דסדר השתלשלות, אלא ששם גופא יהי' זה דרא דמלכא משיחא, והרי ענינו של משיח הוא – לפעול את ענין הגאולה לא רק ברוחניות, וכידוע הסיפור ¹⁰⁵¹ שאדמו"ר מהר"ש אמר לצמח-צדק, שרוצים משיח כפשוטו , ולא מספיק אפילו הגילוי דפנימיות התורה.

וכל זה תלוי ב"ביתו זו אשתו" – לפעול שהבית יהי' "בית גו' נכון" ¹⁰⁵² , ו"בית נאמן", כמ"ש ¹⁰⁵³ "ובניתי לך בית נאמן" (כמבואר בהמשך מים רבים בסופו),

שענין זה קאי בכללות על מלכות בית דוד,

וכל אחד ממשיך זאת בגאולה הפרטית ובבית הפרטי שלו, שיהי' בית נאמן לה' ולתורתו,

ועי"ז באה גם הגאולה הכללית ובית המקדש השלישי, בית נצחי ¹⁰⁵⁴ , שכבר בנוי בידי שמים ¹⁰⁵⁵ , אבל אנו צריכים שיהי' באופן שעיני בשר יראוהו למטה מעשרה טפחים.

וכדברי נשיאנו ¹⁰⁵⁶ : "הנה זה עומד אחר כתלנו" ¹⁰⁵⁷ , וב"כותל" נעשו כבר "חרכים" ו"חלונות", וצריכים רק להשלים את ה"מכה בפטיש".

ואז פועלים ההמשכה עד למטה מטה, ב"קצה הארץ" – ב"ביתו זו אשתו", וב"ביתו" כפשוטו, ובכל חלקו בעולם, שיהי' "בית נאמן" כל הימים,

ובאופן ש"ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור" – שיהי' זה דרא דמלכא משיחא, יבוא ויגאלנו בגלוי ובקרוב ממש.

* * *

יג . ישנה ¹⁰⁵⁸ הבטחה בתורה שבכתב ¹⁰⁵⁹ – וכך נפסק גם בתורה שבעל-פה ¹⁰⁶⁰ , ונתבאר גם ע"י תורת חסידות חב"ד ¹⁰⁶¹ – "ואברכה מברכיך", כלומר, מי שמברך איש ישראל, מבטיח הקב"ה שהוא יברך אותו.

294

והרי ברכתו של הקב"ה – איתא במדרש ¹⁰⁶² ש"תוספתו מרובה על העיקר". ככל שיגדל ה"עיקר", שהנותן בעין יפה נותן ¹⁰⁶³ ובעין יפה מברך ¹⁰⁶⁴ – הנה בברכתו של הקב"ה ישנו לא רק העיקר אלא גם תוספות, ואיזה תוספות – שמרובה על העיקר.

והביאור בזה:

כללות ענין הברכה הוא המשכה מהשרש ומקור ¹⁰⁶⁵ , כידוע שברכה היא מלשון "המבריך את הגפן" ¹⁰⁶⁶ , וכמבואר הראי' ממ"ש ¹⁰⁶⁷ "איש אשר כברכתו ברך אותם". כלומר: ברכה אינה פועלת דבר חדש, אלא היא רק ממשיכה מה שישנו כבר במקור, אך כיון שיכול הדבר להישאר בהעלם, או – רק ברוחניות, או שיומשך בגילוי רק לאחר זמן, הנה על זה הו"ע הברכה, שיומשך בגילוי למטה מטה. משא"כ ברכתו של הקב"ה פועלת דבר חדש, מה שלא נמצא אפילו בהמקור.

כלומר, שבברכתו של הקב"ה יש גם מעלת התפלה, שמעלתה על ברכה היא בכך שפועלת גם רצון חדש – "יהי רצון" ¹⁰⁶⁸ , הנה כמו בתפלתו של בשר ודם, כך גם ברכתו של הקב"ה יש בה המעלה שפועלת ענין חדש, שלמעלה משרש ומקור של הנברא המתברך.

מזה מובן, שהאמור שבברכה ד"ואברכה" יש תוספות מרובה על העיקר מהברכה של "מברכיך" – אין זו תוספות סתם, ב' פעמים ככה, ג' פעמים ככה, או יותר מזה, אבל עדיין בערך ובמדידה והגבלה, אלא זהו ענין שבאין-ערוך, דכיון שהקב"ה אינו קשור ומוגבל ח"ו עם שרש ומקור הנבראים, ביכלתו ליתן בלי גבול.

יד. כיון שזהו ענין שכתוב בתושב"כ, ונפסק בתושבע"פ עד לתלמוד ירושלמי ¹⁰⁶⁹ , ועאכו"כ שגם בבבלי92, הרי ישנו הדין בחו"מ ¹⁰⁷⁰ , ורבינו הזקן מביאו בהלכות תלמוד תורה ¹⁰⁷¹ , שמ"ש "טעה בדבר משנה חוזר" ¹⁰⁷² , כיון שמשנה צריכים כולם לידע, הי' זה בזמן הגמרא, אבל בזמן הגאונים הרי זה לא רק בנוגע לדבר משנה, אלא גם בנוגע לכל הענינים הכתובים

295

בגמרא, ובזמנינו הרי זה גם בנוגע לכל הענינים שנאמרו ע"י פוסקי ישראל, אפילו מהדורות האחרונים,

הרי מזה מובן, שכיון שהענין ד"ואברכה מברכיך" מפורש בגמרא, הרי זה דבר ידוע ומפורסם לכל.

טו. בנוגע לעניננו:

ישנם כמה וכמה שהביעו ברכותיהם, ובודאי בעין יפה ובלבב שלם. הנה באמת היו צריכים לענות לכל אחד בפני עצמו, וכמנהג העולם.

אבל כיון שזהו דבר ידוע ומפורסם, אזי – כלשון הירושלמי101: "כבר מילתי' אמורה" – כבר נפסק מהקב"ה עצמו, שהוא בעצמו מברך את כל אחד בתוספות מרובה על העיקר, ולא רק ריבוי שבערך, אלא ריבוי שלא בערך, כנ"ל,

שיהי' "ימים על ימי מלך תוסיף"79 – דכל ישראל מלכים הם81 – שמה שמגיע לכל אחד בזכותו, ומה שמגיע במזלו ¹⁰⁷³ , ומה שמגיע מלמעלה באופן שמשנה את המזל80 – יקויים בזה ה"תוסיף", ויומשך עד ל"קצה הארץ"70, ועד ש"ישב עולם לפני אלקים"66, בבני חיי ומזוני רויחי כפשוטו, וגם בבני חיי ומזוני רויחי בענינים רוחניים.

אבל – הרי מנהג העולם, ומנהג ישראל תורה היא5, לומר לכל אחד בפני עצמו.

הנה לאלו הנמצאים כאן – אומרני לכל אחד בפני עצמו, ומבקש, שימסרו זאת גם ל"את אשר איננו פה" ¹⁰⁷⁴ , שזהו כאילו הי' נמצא כאן, והייתי אומר לו זאת באותו מעמד ומצב – במעמד (כו"כ) עשרה מישראל ששכינתא שריא33,

שתקויים בפועל ממש, ללא העלמות והסתרים, ובטוב הנראה והנגלה – ברכתו של הקב"ה בתוספת מרובה על העיקר, ועד בבני חיי ומזוני רויחי, כנ"ל.

טז . [צוה לנגן הניגון "והריקותי לכם ברכה", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו. ובאמצע הניגון הפסיק ואמר (בעמידה):]

ישנו הענין ד"אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" ¹⁰⁷⁵ – המקום שבו הי' "יראה שלם" ¹⁰⁷⁶ , שבו נתגלתה תורת החסידות, ובפרט תורת

296

חסידות חב"ד, אשר, הממשיכים בזה הם בנ"י שברוסיא ובמדינות הסמוכות, הן אלו שעדיין נמצאים שם עתה, והן אלו שנמצאים עתה מבחוץ למדינות אלו, ובפרט בכפר חב"ד,

שהם כולם נוטלים חלק בראש,

גם אלו שלא יכלו לכתוב או למסור וכו', הרי זה כאילו וכו',

יברך הקב"ה בכך שיוציאם מן המיצר אל המרחב, עם כל הפירושים ¹⁰⁷⁷ , בקרוב ממש, ובשובע שמחות, ובטוב הנראה והנגלה,

ובתוך כלל ישראל – יקויים "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" ¹⁰⁷⁸ , "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" ¹⁰⁷⁹ .

[ניגנו עוד הפעם את הניגון בריקוד].

יז . אחרי הניגון והריקוד, אמר את המאמר ד"ה גדול העונה אמן יותר מן המברך.

* * *

יח . דובר במאמר ¹⁰⁸⁰ שבכתבי האריז"ל ¹⁰⁸¹ הגירסא היא "בן חמשים לזקנה בן ששים לשיבה", וכן הוא גם בתיקוני זהר ¹⁰⁸² .

ולהעיר, שהגירסא במשנה24 שלפנינו – וכך קבע גם רבינו הזקן בפרקי אבות שבסידורו – היא: "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה".

[(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:)

ובנדו"ד – הרי זו "מעלה":

פגשתי פעם יהודי מבוגר שאמר לי בפשיטות שהוא בטוח שיאריך עוד הרבה ימים ושנים, וכששאלתי אותו מניין הפשיטות? השיב לי, שהי' אצל הרבי, והרבי ברך אותו שיהי' ירא-שמים, וכיון שיודע בעצמו שעדיין רחוק הוא מזה, וכפי הנראה – מוסיף ואומר – יקח לו שנים רבות להגיע לזה, ואין לו ספק בכך שברכתו של הצדיק תתקיים בודאי, לכן בטוח הוא שיאריך עוד הרבה ימים ושנים עד שאכן יהי' ירא-שמים!...

ועד"ז בנדו"ד:

297

איתא בזהר ¹⁰⁸³ ובכתבי האריז"ל ¹⁰⁸⁴ (והובא גם בספרי מוסר ¹⁰⁸⁵ ) בפירוש הכתוב ¹⁰⁸⁶ "מפני שיבה תקום", שלפני שבאים לימי ה"שיבה", צריך להיות "תקום", דהיינו, לשוב בתשובה ולהעמיד את עצמו במעמד ומצב הטוב.

וא"כ, לפי הגירסא "בן שבעים לשיבה" – יש עדיין עשר שנים כדי לקיים את הציווי "מפני שיבה תקום"!...].

ולפלא, שהצ"צ ¹⁰⁸⁷ מביא הגירסא שלפנינו, "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה", ובהמשך לזה, מביא מ"ש בכתבי האריז"ל בענין "מפני שיבה תקום", ששם מבואר שענין השיבה הוא מששים שנה.

וענין זה – ככל הענינים של פנימיות התורה – יש בו נפק"מ גם בנגלה דתורה, בנוגע להחיוב לקום מפניו: לפי הגירסא "בן שבעים לשיבה" – צריך לקום רק מפני בן שבעים, כפס"ד השו"ע ¹⁰⁸⁸ ; ואילו לפי דברי האריז"ל ¹⁰⁸⁹ – הרי זה מתחיל מבן ששים.

ובכל אופן, בנוגע לעניננו – הרי הענין ד"בן ששים לזקנה" קשור עם לימוד התורה , שהרי "אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (אפילו אם הוא "יניק", ובלבד שיהי' "חכים") ¹⁰⁹⁰ , שזהו"ע התורה – "היא חכמתכם ובינתכם" ¹⁰⁹¹ .

ובהתאם לכך, יש לעורר ע"ד הוספה בלימוד התורה, על יסוד דברי אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה, כדלקמן ¹⁰⁹² .

יט . ובהקדמה – שהלכות תלמוד תורה של רבינו הזקן הם בבחינת "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו":

298

איתא בלקו"ת ¹⁰⁹³ בפירוש מארז"ל ¹⁰⁹⁴ "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שכדי לבוא ללימוד פנימיות התורה בגן עדן, צריך להיות "תלמודו בידו" – לימוד נגלה דתורה בעלמא דין.

וכן הוא סדר הלימוד בפועל – שהתחלת הלימוד היא בנגלה דתורה, "כשהתינוק מתחיל לדבר אביו לומדו תורה צוה לנו משה גו'" ¹⁰⁹⁵ , וכמבואר בפרטיות בהלכות ת"ת לרבינו הזקן; וע"י "תלמודו בידו" באים אח"כ "לכאן", ללימוד הענינים דפנימיות התורה.

וככל הענינים שישנם בכלל ובפרט כו' – י"ל עד"ז בנוגע אלינו, בחסידות חב"ד, החל מרבינו הזקן, שנקרא "בעל התניא והשולחן ערוך":

אע"פ שכללות השולחן-ערוך (נגלה דתורה) נדפס לאחרי ספר התניא (תורה-שבכתב והתחלת חסידות חב"ד ¹⁰⁹⁶ ), שהרי השו"ע של רבינו הזקן נדפס לראשונה בשנת תקע"ד, לאחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן, ואילו ספר התניא נדפס בחיים חיותו בעלמא דין, בשנת תקנ"ז, מ"מ, ישנו ענין אחד בשו"ע, שזהו יסוד כל ענין השו"ע – הלכות תלמוד תורה – שנדפס עוד לפני ספר התניא, בשנת תקנ"ד.

ואדרבה – כמבואר בסיפורי רבינו נשיאנו ¹⁰⁹⁷ , בנוגע לכמה מקומות וכמה אנשים שהי' אצלם מקום לנגד וללחום נגד תורת החסידות, שהפרסום של הלכות תלמוד תורה מנע את ההתנגדות על לימוד פנימיות התורה, לימוד ספר התניא ותורת החסידות בכלל, שכן, אף שרבינו הזקן לא רצה שיזכירו את שמו בהל' ת"ת, ובתחילה לא ידעו מיהו המחבר (ועד"ז גם בספר התניא, שבדפוסים הראשונים לא נזכר שמו של רבינו הזקן, עד לאחר הסתלקותו) – הרי לאחרי זמן נודע שהמחבר הוא רבינו הזקן.

ונמצא, שהקדמת הדפסת הלכות ת"ת היא בבחינת "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" בנוגע להתגלות תורתו של רבינו הזקן בפועל (נגלה תחילה ואח"כ פנימיות התורה), וגם אצל המנגד כו'.

כ. בהלכות תלמוד תורה – יש ענינים שנוגעים ל"תינוק", ענינים שנוגעים ל"מלמד", וענינים שנוגעים לכל אחד ואחד.

ובין הענינים הנוגעים לכאו"א – הרי זה בנוגע להענין ד"בן

299

שמונה עשרה לחופה" ו"בן עשרים לרדוף"24, שרודף אחר מזונותיו ¹⁰⁹⁸ , שעל זה כותב רבינו הזקן בהלכות ת"ת ¹⁰⁹⁹ ש"גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כ"כ בטרם יוליד בנים הרבה" – שזהו פס"ד ברור בשו"ע, ובמילא הרי זה שייך לכאו"א.

ומזה מובן ב' ענינים:

א) מי שאין לו "בנים הרבה", יכול כל ימיו ללמוד תורה כפי שלמד קודם שנעשה בן שמונה עשרה לחופה.

ב) גם מי שיש לו "בנים הרבה" ו"טרדה גדולה" – הרי אם במשך ב' או ג' שנים לאחרי החתונה, או קודם שנעשה בן שמונה עשרה לחופה, לא למד תורה כדבעי, כפי שמורה רבינו הזקן בהלכות ת"ת, צריך לכל-הפחות להשלים זאת עתה.

כא . ולהעיר:

בדרך כלל הרי החיוב דלימוד התורה הו"ע שאי אפשר לו בתשלומין, כי, החיוב דלימוד התורה הוא בכל רגע, ולכן לא שייך לומר שלימוד התורה בשעה זו הוא בכדי להשלים מה שהחסיר אתמול, שהרי חיוב הלימוד בשעה זו הוא מצד עצמה ¹¹⁰⁰ .

אבל, בעוונותינו הרבים רואים אנו שכאשר מדברים עם פלוני אודות החיוב דלימוד התורה היום , יש לו תירוצים שונים: יש לו בנים הרבה, וטרדה גדולה, וביכלתו למצוא נתינת-מקום בשו"ע לצאת י"ח בלימוד התורה "לפרקים", בשיעורים המסויימים שקבע לעצמו בתושב"כ ותושבע"פ, הן בנגלה והן בחסידות;

משא"כ כאשר באים אליו ואומרים לו: אפילו לטעמך, שהנך יוצא י"ח בשיעורים אלו בהיותך במעמדך ומצבך עתה – הרי ב' או ג' שנים לאחרי החתונה, קודם שהיו לך בנים הרבה וטרדה גדולה, או קודם שנעשית בן שמונה עשרה לחופה, הי' עליך לעסוק בלימוד התורה כפי הוראת רבינו הזקן בהל' ת"ת, וכיון שלא עשית זאת כדבעי, עליך להשלים זאת עתה!

כב . ועאכו"כ בנוגע לאלו שרק עכשיו (ועכ"פ לא מזמן) היתה החתונה שלהם בשעה טובה ומוצלחת, ועאכו"כ אלו שעדיין לא נכנסו לחופה:

300

רואים בפועל, שכאשר פלוני יודע שמחר יפטר מחיוב לימוד התורה בהתמדה ושקידה, הרי זה כבר מבלבל בהתמדה ושקידה היום .

במילים אחרות: הידיעה שמחר יכנס לחופה, ולכן מגיע למסקנא שצריך כבר לחשוב במה יפרנס את ביתו ואת זרעו אחריו שיוולדו לו לאחרי ב' או ג' שנים או בשנה הראשונה – הרי זה כבר מבלבל אותו לא רק בשבעת ימי המשתה, אלא כבר מזמן התנאים, ועוד לפנ"ז, מאז שאמרו לו שכבר הגיע לפרק שידוכין, ויכולים כבר לחשוב אודות שידוך...

אבל כאשר יודעים שב' או ג' שנים לאחרי החתונה יכולים לסמוך על רבינו הזקן וללמוד בהתמדה ושקידה, ולא יפגע הדבר בפרנסה,

ואפילו לאחרי כן, הרי יש לו שעבוד קודם, שצריך לשלם את החוב ולהשלים מה שלא למד כדבעי בשנים שעדיין לא היתה לו טרדה גדולה, ושעבוד זה קודם להשעבוד ד"שארה כסותה ועונתה" ¹¹⁰¹ , וא"כ, צריך בודאי לפרוע חוב זה קודם שיהי' מבולבל מהשעבוד החדש,

הנה ידיעה זו תסייע לא רק בהלימוד במשך ב' או ג' שנים לאחרי הנישואין, אלא גם בהלימוד שלפני הנישואין, ואפילו בהלימוד שלפני התנאים.

כג . ולסיכום – לאחרי אריכות הדיבור, "מטבע ארוך" – ב"מטבע קצר":

יש להרבות בהענין ד"בן ששים לזקנה " – כדברי הגמרא122 "אין זקן אלא מי שקנה חכמה ", אפילו "יניק וחכים",

והיינו, שגם אם הוא קטן ביותר, הנה אם רק ירצה באמת "לקנות" חכמה, אזי נותנים לו את החכמה,

– וכפי שמפרש הרב המגיד באור תורה ¹¹⁰² שהקב"ה צמצם את עצמו "כדמיון אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן", וכדברי רבינו הזקן בתניא ¹¹⁰³ ש"צמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל (וכפי שממשיך לבאר שהתורה "נסעה וירדה כו' עד שנתלבשה בדברים גשמיים .. ובצירופי אותיות גשמיות בדיו על הספר") בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה כו'" –

301

ובאופן שלמרות היותו "יניק", יהי' "חכים",

ועד שיהי' אצלו הענין ד"והדרת פני זקן", כמבואר בלקו"ת ¹¹⁰⁴ .

וכאשר ירבו בתורה בשופי, בהתמדה ושקידה, ובאופן ד"ברכו בתורה תחילה" ¹¹⁰⁵ – הרי זה יוסיף בענין ד"אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", בלימוד פנימיות התורה, שבדורנו הרי זה ענין תורת החסידות, ועי"ז – קא אתי מר דא מלכא משיחא ¹¹⁰⁶ , בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "הושיעה את עמך"].

* * *

כד. בעמדנו ימים אחדים לפני חג הפסח (כאמור לעיל) – הרי (כמדובר כמ"פ, וגם בכתב ובדפוס ¹¹⁰⁷ ) דבר טוב ונכון ביותר שישתדלו בחלוקת מצה-שמורה, לאלו שאין להם מצד עצמם, לכל-הפחות ה"כזיתים", ומה טוב – מצה אמצעית, ומה טוב – שלש מצות.

וכידוע גודל ענין המצה – "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא" ¹¹⁰⁸ , ו"מיכלא" שמורה על ענין החירות, כי, ענין הפסח, הרי עכשיו אין לנו קרבן פסח בגשמיות, וענין המרור הוא רק מדרבנן (אף שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה ¹¹⁰⁹ ), ואילו ענין המצה, גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, כמו בזמן שביהמ"ק הי' קיים ¹¹¹⁰ .

ויהי' זה התחלה לזמן שביהמ"ק יהי' קיים, כך, שבקרוב ממש יוכלו לקיים גם פסח ומרור מדאורייתא,

וכלשון הקבוע בברכה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה: "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים" ¹¹¹¹ , בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן "אני מאמין"].

______ ● ______