137
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מהר סיני"33, ורבה היה "עוקר הרים" – "חריף ומפולפל בתורה"33. כאשר היה צורך למנות ראש ישיבה והתלבטו את מי מבין שניהם למנות, שלחו שליח לארץ ישראל לשאול "איזה מהם קודם", והתשובה היתה, ש"סיני עדיף.. הכל צריכין למרי חטיא" (=לבעל החטים, שבידיו הבקיאות).
ומסופר בגמרא, שבכל זאת לא רצה רב יוסף לקבל את המינוי, ורבה מונה לראש ישיבה. ומסיימת הגמרא: "וכל שני דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתי' לא חליף" (=אפילו לא להזמין את ה"אומן" אל ביתו לצורך ריפוי). ומבאר הרמ"ה34, שמשום שרב יוסף השפיל את עצמו, ולא חפץ לנהוג ב"שררה" לפני רבה, הגנה זכות ענוה זו עליו ועל בני ביתו, שבמשך כל השנים הללו – עשרים ושתים שנה, אשר "מלך" רבה – לא חלה אף אחד מבני ביתו, כך שלא נזקקו כלל ל"אומן" לצורך הקזת דם.
והרי זוהי הנהגה שמעל הטבע: ההלכה קובעת35, שאסור לתלמיד חכם לדור בעיר שאין בה "אומן" (מקיז דם). כי לפי הטבע שקבע הקדוש־ברוך־הוא בגוף האדם, הכרחי להזדקק להקזת דם. וכיצד ייתכן שבמשך כל עשרים ושתים השנים לא נזקקו לכך רבי יוסף ובני ביתו?
בכך רואים, שחיות הגוף אצלו היתה באופן שמעל הטבע: חיותו היתה בגלוי מצד ענוותנותו והתבטלותו, בדומה למלאכים, אשר חיותם היא מצד יראת ה' והתבטלות36.
לפי זה מובן מדוע אמר רב יוסף בפשטות "נפקי לי מכרת", למרות שבזמן הגלות יכול גם מי שחייב כרת ר"ל להאריך ימים יותר מששים שנה – בקבלו את חיותו מהיכלות הטומאה – כי אצל רב יוסף ראו בגלוי, לעיני בשר, שחיי גופו "אינם חיים בשריים* כי אם חיים רוחניים"37 – "יראת38 ה' לחיים".
אך בכל זאת, לפני מלאת לו ששים שנה, הוא חשש שאולי היה אצלו ענין של איסור כרת – כי גם מי שחייב כרת יכול לקבל את חיותו מצד הקדושה עד גיל חמישים או ששים, כי עד אז עדיין נשאר אצלו ה"רשימו", של נפשו האלקית, כמובא לעיל, בסעיף ד', מאגרת התשובה.
ז. ביטול היצר הרע גורם ליציאה מדין כרת
אך עדיין יש להבין:
מובן, שלכל יהודי יש בחירה חפשית, ולכן אף מי שיודע בוודאות שחייו אינם "חיים בשרים" אלא "חיים
הערות
- 33. רש"י בהוריות שם.
- 34. הובא בתוס' הרא"ש להוריות שם. ומסיים "והדין פירוש מסתבר לן".
- 35. סנה' יז, סע"ב. רמב"ם הל' דיעות ספ"ד.
- 36. ראה דרמ"צ טז, ב.
- *. ל' הכתוב משלי יד, ל. ועפמש"כ באגה"ק מובן בפשטות מה שבב"ר רפנ"ז בדרשו הכתוב בנוגע לאברהם – מפרש "בשרים" דלא כפשוטו.
- 37. אגה"ק סי' זך (קמו, ב).
- 38. משלי יט, כג (הובא באגה"ק שם*).
- . באגה"ק שם: "ויראת" (בוא"ו), וכבר נתקן ב"הערות ותיקונים" לתניא שם.
בראשית רבה נ״ז - הטקסט מספריא
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה וגו' בָּנִים (בראשית כב, כ), כְּתִיב (משלי יד, ל): חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה. שֶׁעַד שֶׁהוּא בְּהַר הַמּוֹרִיָּה נִתְבַּשֵּׂר שֶׁנּוֹלְדָה זוּגָתוֹ שֶׁל בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה, (משלי ג, ח): רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ, שֶׁעַד שֶׁהוּא בְּהַר הַמּוֹרִיָּה נִתְבַּשֵּׂר שֶׁנּוֹלְדָה זוּגָתוֹ שֶׁל בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא בָּנִים.
מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק (משלי כה, כה). תַּמָּן תְּנֵינַן עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת הוּא אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, מָה רָאוּ לִסְמֹךְ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת לִירִידַת גְּשָׁמִים, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר עַל שֵׁם מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה שְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק, מַה שְּׁמוּעָה טוֹבָה בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אַף מַיִם קָרִים בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. דָּבָר אַחֵר, כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה, כֵּן שְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁעַד שֶׁהוּא בְּהַר הַמּוֹרִיָה נִתְבַּשֵּׂר שֶׁנּוֹלְדָה זוּגָתוֹ שֶׁל בְּנוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה וגו'.
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (בראשית כב, כ), אַחַר הִרְהוּרֵי דְבָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, מִי מְהַרְהֵר אַבְרָהָם הִרְהֵר, אָמַר אִלּוּ מֵת בְּהַר הַמּוֹרִיָּה לֹא הָיָה מֵת בְּלֹא בָנִים, עַכְשָׁיו מָה אֶעֱשֶׂה אֲשִׂיאֶנּוּ מִבְּנוֹת עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא שֶׁהֵן צִדְקָנִיּוֹת, וְכִי מָה אִכְפַּת לִי מְיֻחָסִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין אַתָּה צָרִיךְ, כְּבָר נוֹלַד זוּגוֹ שֶׁל יִצְחָק, (בראשית כב, כ): הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִוא, הִוא, גַּם הִוא, מַה זּוֹ בְּנֵי גְבִירָה שְׁמוֹנָה וּבְנֵי פִילַגְשִׁים אַרְבָּעָה, אַף זוֹ בְּנֵי גְבִירָה שְׁמוֹנָה וּבְנֵי פִילַגְשִׁים אַרְבָּעָה.
דָּבָר אַחֵר, נִתְיָרֵא מִן הַיִּסּוּרִין, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵין אַתָּה צָרִיךְ, כְּבָר נוֹלַד מִי שֶׁיְקַבְּלֵם, (בראשית כב, כא): אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו, אִיּוֹב אֵימָתַי הָיָה, רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר בִּימֵי אַבְרָהָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ, וּכְתִיב (איוב א, א): אִישׁ הָיָה בְּאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר בִּימֵי יַעֲקֹב הָיָה, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא דִּינָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אִיּוֹב הָיְתָה, דִּכְתִיב בְּאֵשֶׁת אִיּוֹב (איוב ב, י): כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת, וּכְתִיב בְּדִינָה (בראשית לד, ז): כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל. רַבִּי לֵוִי אָמַר בִּימֵי שְׁבָטִים הָיָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב טו, יח): אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם, זֶה רְאוּבֵן וִיהוּדָה, וּמַה שָּׂכָר נָטְלוּ עַל כָּךְ (איוב טו, יט): לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אָמַר בִּירִידָתָן לְמִצְרַיִם נוֹלַד וּבַעֲלִיָּתָן מֵת, אַתָּה מוֹצֵא עִקַּר שָׁנָיו שֶׁל אִיּוֹב לֹא הָיוּ אֶלָּא מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים, וְעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים וּבָא שָׂטָן לְקַטְרֵג וְגֵרָה אוֹתוֹ בְּאִיּוֹב. רַבִּי חֲנַנְיָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא אָמַר לְרוֹעֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמַבִּיט בְּצֹאנוֹ בָּא זְאֵב אֶחָד נִזְדַּוֵּג לוֹ, אָמַר תְּנוּ לוֹ תַּיִּשׁ אֶחָד שֶׁיִּתְגָּרֶה בּוֹ. וְרַבִּי חָמָא אָמַר לְאֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בִּסְעוּדָה בָּא כֶּלֶב אֶחָד וְנִזְדַּוֵּג לוֹ, אָמַר תְּנוּ לוֹ כִּכָּר אֶחָד שֶׁיִּתְגָּרֶה בּוֹ, כָּךְ בָּא שָׂטָן לְקַטְרֵג גֵּרָה אוֹתוֹ בְּאִיּוֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב טז, יא): יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי, וְהַלְוַאי בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים אֶלָּא בְּנֵי אָדָם רְשָׁעִים. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים הָיָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב כז, יב): הֵן אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ, חֲזִיתֶם מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂי דוֹרִי. חֲזִיתֶם מַעֲשַׂי, מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. מַעֲשֵׂה דוֹרִי, שֶׁהֵן מְבַקְּשִׁין לִתֵּן שָׂכָר לַזּוֹנוֹת מִן הַגְּרָנוֹת, וְאֵין דַּרְכָּן שֶׁל צַדִּיקִים לִהְיוֹת נוֹתְנִין שָׂכָר לַזּוֹנוֹת מִן הַגְּרָנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע ט, א): אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל גָּרְנוֹת דָּגָן. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר בִּימֵי כַּשְׂדִּים הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב א, יז): כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלשָׁה רָאשִׁים. רַבִּי נָתָן אָמַר בִּימֵי מַלְכוּת שְׁבָא הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב א, טו): וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אָמַר בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָיָה, דִכְתִיב בֵּיהּ (אסתר ב, ב): יְבַקְּשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה, וּכְתִיב (איוב מב, טו): וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִהְיָה, מַחְלְפֵיהּ שִׁיטָתֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּתַמָּן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּימֵי אַבְרָהָם הָיָה, וְהָכָא אָמַר אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִהְיָה. מַאי לֹא הָיָה וְלֹא נִהְיָה בַּיִּסּוּרִים שֶׁנִּכְתְּבוּ עָלָיו, וְלָמָּה נִכְתְּבוּ עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאִלּוּ בָּאוּ עָלָיו הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהֶן. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵעוֹלֵי גוֹלָה הָיָה וְיִשְׂרְאֵלִי הָיָה וּמִדְרָשׁוֹ בִּטְבֶרְיָה, לְפִיכָךְ הָיוּ לְמֵדִים מִמֶּנּוּ קְרִיעָה וּבִרְכַּת אֲבֵלִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב א, כ): וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ, מִכָּאן שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לִקְרֹעַ מְעֻמָּד. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר עוֹבֵד כּוֹכָבִים הָיָה, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים צַדִּיק אֶחָד עָמַד לִי בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְנָתַתִּי לוֹ שְׂכָרוֹ וּפָטַרְתִּי, וְאֵיזֶה זֶה אִיּוֹב. (בראשית כב, כא): אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר הוּא לָבָן הוּא קְמוּאֵל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ קְמוּאֵל שֶׁקָּם כְּנֶגֶד אֻמָּתוֹ שֶׁל אֵל. (בראשית כב, כד): וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק כּוּלְּהוֹן לְשֵׁם מַרְדּוּת הֵן, טֶבַח טְבָחוּן, גַּחַם גְּמָחוּן, תַּחַשׁ תְּחָשׁוּן, מַעֲכָה מְעָכוּן.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.