158
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולווה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן". כלומר, מצות "דינין" כוללת את כל הסוגים השונים של היחסים בין אדם לחבירו החשובים לישובו של עולם.
לפי זה אפשר לומר, לשיטת הרמב"ן, שמצות הצדקה אינה נמנית במצוות בני נח, כי היא נכללת ב"דינין", כי גם עשיית צדקה הכרחית לישובו של עולם. ולכן נענשו אנשי סדום61 על אשר "יד עני ואביון לא החזיקה"50.
אך עדיין קשה לדעת הרמב"ם, הסובר שבני נח אינם חייבים בצדקה – מדוע הענישו אותם על אשר "יד עני ואביון לא החזיקה, כדלעיל?
ח. בני נח קיימים למען ישובו של עולם
כדי להבין זאת, יש להסביר תחילה את ההבדל הכללי בין שבע מצוות בני נח לבין המצוות שנצטוו ישראל – החל ממצות מילה וכדומה, ועד למצוות שלאחר מתן תורה:
העולם, כולל (כמובן), מין המדבר, נברא "בשביל ישראל ובשביל התורה"62. וכיון שקיומם של בני נח הוא למען ישראל והתורה, הנעלים מהעולם, מובן, שגם ה"מצוות" שבני נח חייבים בהן לא ניתנו למען בני נח עצמם, כמצוות שנצטוו ישראל, אלא הן נקבעו "בשביל ישראל ובשביל התורה". למען ישראל ולמען התורה הכרחי לקיים בעולם מצב של "לשבת יצרה"63 (ישוב העולם), שלא תהיה סביבה והשפעה* בלתי רצויה, אלא שהעולם יזדכך ויגיע
הערות
- 61. ואף שלדעת הרמב"ן שם אין ב"נ נהרג על ביטול מ"ע – היינו מיתה בדיני אדם, משא"כ בדיני שמים. וכמו עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנה' נח, סע"ב*) – אף שאין בזה עשי'. ואולי יתרה מזה י"ל שמכיון שהאופן ד"לא החזיקה" הי' (גם) ע"י עשי' (כמובא לעיל ס"ה) – חייבין ע"ז גם בידי אדם.
- 50.
- 62. דרשת רז"ל עה"פ בראשית – תנחומא (באבער) פיסקא ג' וה'. לק"ט. רש"י. וראה גם ב"ר רפ"א. ויק"ר פל"ו, ד.
- 63. ישעי' מה, יח. וגם לב"נ נאמר זה – אף שמצות פו"ר ניטלה מהם (סנה' נט, ריש ע"ב. אבל ראה שאילתות קסה ובנ"כ שם. מל"מ הל' מלכים פ"י ה"ז. מנחת סולת על ס' החינוך מצוה א סק"ה. ועוד) – כמ"ש התוס' (גיטין מא, ב ד"ה לא תהו בתירוץ הב', וש"נ) לענין עבד, ומכיון שהכתוב (לשבת יצרה) מבאר כוונת ברה"ע, אין סברא לחלק בזה בין עבד לב"נ. (משא"כ לדעת האומרים דפו"ר ושבת קשורים זב"ז). וראה בכורות מז, א: "והא עבד להו שבת" [ולשון הש"ס (יבמות סב, א) "בני פו"ר נינהו" י"ל, שהכוונה היא ל"שבת" – וכמו "פרי' ורבי' (שמפרשת המשנה מיד) שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה". ולהעיר מתוס' יבמות ובכורות שם. טורי אבן ר"ה כח, א ד"ה אלימא]. וראה העמק שאלה (להנצי"ב) על השאלתות שאלתא קסה סעי' ב' בתחלתו.
- *. כי דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחרי ריעיו וחבריו ונוהג* כמנהג אנשי מדינתו (רמב"ם הל' דעות רפ"ו).
- . וברמב"ם הל' מלכים פ"י ה"ט: "מודיעין אותו שהוא חייב מיתה ע"ז אבל אינו נהרג". אלא שטעמו של הרמב"ם על זה שאינו נהרג הוא, לפי ש"אינו נהרג אלא על שבע מצות" (כס"מ שם), משא"כ להרמב"ן – אפילו אם הי' "לא ישבותו" מז' מצות ב"נ, ג"כ לא הי' נהרג ע"ז בדיני אדם, כמו שאין נהרגין על מה שאין מושיבין דיינים. וראה שו"ת חת"ס ליקוטים סי"ד, שגם לדעת הרמב"ם אין ב"נ נהרגים על ביטול מ"ע, גם בז' מצות ב"נ. עיי"ש.
- . כן הוא בדפה"ר: ונוהג.
ויקרא רבה ל״ו:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מג, א): וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל, רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמוֹ עוֹלָמִי עוֹלָמִי אוֹמַר לְךָ מִי בְּרָאֲךָ מִי יְצָרְךָ, יַעֲקֹב בְּרָאֲךָ יַעֲקֹב יְצָרְךָ, כַּכָּתוּב: בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר בְּהֵמוֹת לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב מ, טו): הִנֵּה נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בְּרַבִּי יִצְחָק אָמַר שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּזְכוּת יַעֲקֹב, דִּכְתִיב (תהלים עח, ה): וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב, וְאֵין עֵדוּת הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים ל, יט): הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּזְכוּת יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ג): קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה. אָמַר רַבִּי אַחָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּזְכוּת משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ הַכֹּל לֹא נוֹצָר אֶלָּא בִּזְכוּת יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה י, טו): לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא, בִּשְׁבִיל יַעֲקֹב יָצַר הַכֹּל. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר אַבְרָהָם לֹא נִצּוֹל מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ אֶלָּא בִּזְכוּת יַעֲקֹב, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְנִדּוֹן לִפְנֵי שִׁלְטוֹן וְיָצָא דִינוֹ לִפְנֵי שִׁלְטוֹן לִשָּׂרֵף, צָפָה אוֹתָהּ הַשִּׁלְטוֹן בָּאִצְטְרוֹלוֹגוֹס שֶׁלּוֹ וְרָאָה שֶׁעָתִיד לְהוֹלִיד בַּת שֶׁהִיא נִשַּׂאת לַמֶּלֶךְ, אָמַר כְּדַי הוּא לְהִנָּצֵל בִּזְכוּת בִּתּוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְהוֹלִיד, כָּךְ אַבְרָהָם יָצָא דִינוֹ מִלִּפְנֵי נִמְרוֹד לִשָּׂרֵף, וְצָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲקֹב עָתִיד לָצֵאת מִמֶּנּוּ, אָמַר כְּדַאי הוּא לִנָּצֵל בִּזְכוּת יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה כט, כב): כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם. וְרַבָּנָן אָמְרִין אַבְרָהָם עַצְמוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יח, יט): כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, וְאֵין צְדָקָה וּמִשְׁפָּט אֶלָּא בְּיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צט, ד): מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י׳:ז׳ - הטקסט מספריא
המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד שנאמר אתה וזרעך אחריך יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה והם המחוייבין במילה.
משנה תורה, הלכות דעות ו׳ - הטקסט מספריא
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם הוא ששלמה אומר משלי יג כ [הוֹלֵךְ] אֶת חֲכָמִים וחכם [יֶחְכָּם] וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרועַ ואומר אשרי האיש וגו' וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אא"כ נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים.
מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם.
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.
אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה אחת מפני שהוא בכלל ריעים ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך הקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר.
כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא.
כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים.
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם.
המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל.
מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה.
חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אע"פ שהן בעלי ממון אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון והיאך נוהגין עמהן לא ידבר אליהם אלא רכות ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה וכל שכן המכה אותם או המקללן ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים שנאמר כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו בד"א בזמן שעינה אותן לצורך עצמו אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר ואע"פ כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד שנאמר כי ה' יריב ריבם אחד יתום מאב אחד יתום מאם ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י׳:ט׳ - הטקסט מספריא
עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע ואם עסק בתורה או שבת או חדש דבר מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 20 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לה ויגש שיחה ג מאותו ספר בכורות מז, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תע שהבכורות מתענין בערב פסח א בכורות מז, א
- אגרות קודש כרך ג תרב גיטין מא, ב
- אגרות קודש כרך ו א'תקסא גיטין מא, ב
- אגרות קודש כרך יא ג'תרמד גיטין מא, ב
- לקוטי שיחות כרך ל ויגש שיחה ב מאותו ספר גיטין מא, ב
- לקוטי שיחות כרך לז אמור שיחה ב מאותו ספר גיטין מא, ב
- לקוטי שיחות כרך ה וישלח שיחה א מאותו ספר גיטין מא, ריש ע"ב
- לקוטי שיחות כרך ז בהר שיחה ב מאותו ספר גיטין מא, ב
- לקוטי שיחות כרך ט הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ח מאותו ספר גיטין מא, ב
- לקוטי שיחות כרך יד הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ט מאותו ספר גיטין מא, ב
- לקוטי שיחות כרך כ ויצא שיחה ג מאותו ספר גיטין מא, ב
- לקוטי שיחות כרך כט הוספות - שיחות שיחה יד מאותו ספר גיטין מא, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ וישב, מבה"ח טבת ה'תשי"א גיטין מא, ב
- תורת מנחם שיחת* ש"פ וישלח, ט"ז כסלו, ה'תשכ"ה גיטין מא, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת כט גיטין מא, ב
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן מה גטין מא, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת גיטין מא, ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"א גיטין מא, ב
- תורת מנחם שיחת יום ג' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשל"ב גיטין מא, ב