160
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ישובו של עולם, מובן, ששמעון ולוי לא חטאו בכך ש"לא נטלו עצה" מאביהם: כי, אדרבה, דוקא כאשר מעשה של "נבלה עשה בישראל"69 מקומם אותם כל כך, עד שאין בעיניהם מקום כלל לנטילת עצה, אפילו מאביהם – זוהי התנהגות המביאה באמת לישובו של עולם.
במלים אחרות: אילו היתה מצות כיבוד אב קיימת אז כמצוה בפני עצמה, הרי גם כאשר נוגע הדבר לעצם הנפש, וכתוצאה מכך מתעוררים לפעול ללא חישוב שכלי וללא גבולות, חייבים בכל זאת לקיים את ציוויו של הקדוש־ברוך־הוא – מצות כיבוד אב.
אך כיון שלא חלה אז מצוה מיוחדת של כיבוד אב, אלא היה צריך לקיימה באופן כללי למען "ישובו של עולם", הרי כאשר במקרה יוצא מן הכלל, הנוגע לעצם הנפש, ודוקא מפני ישובו של עולם – הרי אז, אדרבה: ישובו של עולם מתקיים על ידי ש"לא נטלו עצה הימנו", כדלעיל70.
י. בתחילת העבודה הרוחנית יש צורך במסירות נפש
לפי כל האמור לעיל מובנת המעלה העצומה של "ויקחו... איש חרבו":
הענין של "הכזונה יעשה את אחותנו" נגע להם כל כך, עד אשר "נהגו עצמן כשאר אנשים שאינם בניו" (של יעקב). הם היו כל כך חדורים בתחושה זו, עד שלא היתה לפניהם שום אפשרות, אלא "ויקחו איש..."71.
ומשום כך לומדים על הזמן של תחילת החיוב במצוות, כדלעיל, דוקא
הערות
- 69. לשון הכתוב (לד, ז).
- 70. ומה שבפשטות, מה ש"לא נטלו עצה הימנו" הוא היפך השבח – מובן ע"פ המבואר בהערה הבאה.
- 71. ולכן, כשענו ליעקב "הכזונה יעשה את אחותינו" קיבל את המענה (ראה לעיל ס"ב. הערה
- 22. . אלא שמ"מ, הוכיח אותם (לאחר זמן) ע"ז – כי לאחרי שראה ש"ברצונם עקרו שור" (אף שבזה, אינו שייך הטעם שבפנים) הי' זה אצלו הוכחה שיש אצלם נטי' לזה (גם) מצד טבעם, ושגם במעשה שכם (אף שהי' בעיקר מצד "הכזונה יעשה גו'") הי' איזה תערובות גם מטבע זה שלהם (וע"ד המבואר בתו"א יט, סע"ב ואילך). ועפ"ז יומתק מה שבתחלת תוכחתו אמר "שמעון ולוי אחים – אחים לדינה ולא אחים ליוסף" (ב"ר פצ"ח, ה. פצ"ט, ז) – דלכאורה: הרי התוכחה היתה לא רק על "ברצונם עקרו שור" אלא גם על "באפם הרגו איש", ומה נוגע לזה מה שהיו "אחים לדינה" – כי מה שהיו "אחים לדינה ולא אחים ליוסף" מוכיח, שגם ב"הרגו איש" הי' תערובות מ"כלי חמס מכרותיהם"*.
- . ע"פ המבואר לעיל ע' 64 שבצדיקים ה"חטאים" הם רק חסרון האור במדריגת הקדושה גופא, ובשביל העלי' הבאה לאח"ז – י"ל, שהענין ד"כלי חמס מברכת עשו" הוא ענין בירור הניצוצות (שלפי שעה ירידה היא, מכיון שהמברר צריך להתלבש בלבושי המתברר). ועד"ז הוא גם בנוגע ל"ויענו גו' במרמה" – שהוא ע"ד המבואר בכ"מ (ד"ה פדה בשלום תש"ג פ"ב ועוד) בענין בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. וראה ד"ה לא תחרוש תרכ"ז פ"ד.
בראשית רבה צ״ח:ה׳ - הטקסט מספריא
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים (בראשית מט, ה), אַחִים לְדִינָה וְלֹא לְיוֹסֵף. (בראשית מט, ה): כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, אָמַר לָהֶם הַכֵּלִים הַלָּלוּ שֶׁבְּיֶדְכֶן גְּזוּלִים הֵם בְּיֶדְכֶם, לְמִי הֵם רְאוּיִים לִמְכֵרוֹתֵיהֶן, לְעֵשָׂו שֶׁמָּכַר אֶת הַבְּכוֹרָה. (בראשית מט, ו): בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בְּשָׁעָה שֶׁהֵן בָּאִים לִטֹּל עֵצָה בַּשִּׁטִים. (בראשית מט, ו): בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, בְּשָׁעָה שֶׁהֵם נִקְהָלִין עַל משֶׁה בַּעֲדַת קֹרַח, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, אֲבָל לַדּוּכָן יִזָּכֵר שְׁמִי, כְּשֶׁבָּנָיו עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ו, יח): וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וגו' וּבְנֵיהֶם הֵימָן וגו', רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי פִּינְחָס תְּלָתֵיהוֹן אָמְרֵי (דברי הימים א ו, כג): בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל. (בראשית מט, ו): כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, זֶה חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם. עִקְּרוּ שׁוֹר, עֲקַרְתּוּן שׁוּרָן שֶׁל גֵּרִים. רַבִּי חוּנְיָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֲחִיָא בַּר אַבָּא דִּכְתִיב: וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר, בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן יִצְרְכֶם עֲקַרְתֶּם שׁוּרָן שֶׁל גֵּרִים. עִקְּרוּ אֵבוּס, זֶה אֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. (בראשית מט, ז): אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, רַבִּי חוּנְיָא וְרַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן רִבָּה בָּהֶן בּוֹהַקְנִין מַעֲלֶה חֵמָה, הֲדָא אָמְרָה עַל מִי שֶׁהוּא בַּהֲקָן שֶׁהוּא מַעֲלֶה חֵמָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, וְצָפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהַנָּחָשׁ עָתִיד לִשֹּׁךְ אֶת בְּנוֹ, אָמַר יְהִי לִיט חִוְיָא דְּבָעֵי לְמִכַּת יַת בְּרִי. כָּךְ בָּא לְקַלְּלָן וְקִלֵּל אֶת אַפָּם, אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, וַעֲבֵרָתָם כִּי קָשָׁתָה. (בראשית מט, ז): אֲחַלְקֵם בְּיַעֲקֹב, זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי (במדבר יח, ע): אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ. וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל, זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, הֲדָא אָמְרָה רֻבָּן שֶׁל עֲנִיִּים מִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן הָיוּ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אַף עַל גַּב דְּאָנוּ מְפָרְשִׁין וְאָמְרִין (במדבר לה, ח): וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁשָּׁה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶם, כֻּלָּן מִשֶּׁל שִׁמְעוֹן הָיוּ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ שֶׁהוּא מְקַנְטְרָן הִתְחִילוּ מִסְתַּלְּקִין לַזָּוִיּוֹת, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁהֵן מִסְתַּלְּקִין לַזָּוִיּוֹת הִתְחִיל קוֹרֵא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.