ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ה וישלח שיחה א

156

קובץ ה-PDF השיחה כולה מצוטט ב־2 עמודים חיפוש חדש

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

אמנם, על הפסוק "זעקת סדום ועמורה כי רבה"⁴⁶ מבואר בגמרא⁴⁷: "על עסקי ריבה" – שהיתה שם נערה, אשר סיפקה מזון לעניים, ולכן העלוה אנשי סדום על גג כשהיא מרוחה בדבש, והפקירו אותה לעקיצות הדבורים עד שמתה, ומפני עבירה זו שנעשתה לגבי "ריבה" זו, העניש אותם הקדוש־ברוך־הוא ב"מהפכת סדום ועמורה" וכו'⁴⁸,

אך אין זו סתירה לנאמר לעיל, שנענשו על אשר "יד עני ואביון לא החזיקה", כי חטאם זה של שפיכות דמים ב"עסקי ריבה" נובע במקורו מכך שלא עשו חסד וצדקה. כלומר, התנהגותם בדרך של "יד עני ואביון לא החזיקה" הגיעה לממדים כה מבהילים, והם כה הרחיקו לכת, עד אשר מפני שעשתה ה"ריבה" מעשה של צדקה, הם הציקו לה עד גרימת מיתה משונה, ומשום שחטאם "יד עני... לא החזיקה" נעשה באופן קיצוני ביותר, הרי זה⁴⁹ גרם ל"כלה".

מכך נראה, לכאורה, שחובת הצדקה חלה על בני נח⁵⁰, שאם לא כן, לא היו נענשים, ובמיוחד בעונש כה חמור של "כלה", על אשר לא אפשרו לקיים דבר שלא נצטוו עליו⁵¹.

אך כאן מתעוררת השאלה: מדוע נחשב הענין של "יד עני ואביון לא החזיקה" לחטא, ובמיוחד לעבירה כה חמורה, אשר בגללה נגרם עונש כה חמור, והרי מצות הצדקה אינה אחת משבע מצוות בני נח?

ו. בני נח חייבים בצדקה?

לפי הפשט אפשר היה להסביר, שמשמעות הפסוק "כי ידעתיו (לשון חיבה) למען אשר יצוה...לעשות צדקה ומשפט"⁵² היא: החיבה המיוחדת לאברהם אבינו נובעת מכך שהוא "יצוה...לעשות צדקה...", כלומר, שהוא מצוה ל"בניו" ול"ביתו" לעשות צדקה, למרות שבני נח אינם חייבים בכך.

אך הגמרא אומרת⁵³, שאף בני נח

הערות

46. וירא יח, כ. ובפרש"י עה"ת הובא זה על "הכצעקתה" (שם, כא).
47. סנהדרין קט, ב.
48. כדמוכח מהמשך הכתובים שם: זעקת גו' רבה גו' הכצעקתה גו' כלה.
49. ובזה מובן מה שב"עסקי ריבה" מסופר בסנה' שם "דהוות קא מפקא ריפתא לעניא", וכן ברש"י עה"ת שם "על שנתנה מזון לעני" – כי עיקר החטא (שבשבילו נענשו) הי' כמפורש ביחזקאל "יד עני ואביון לא החזיקה". וראה הערה הבאה.
50. אלא שבאם מניעת הצדקה לא היתה אצלם באופן קיצוני, לא היו נענשים בעונש חמור כזה – "כלה", ורק שלפי שהעדר הצדקה אצלם הי' עד כדי כך, "שהרגוה במיתה משונה על שנתנה מזון לעני", נענשו (וג"כ במיתה משונה – מדה כנגד מדה) בכלי'.
51. כי שלילת ומניעת דבר שאין בו חיוב כלל, גם כשהשלילה באופן קיצוני, אין לחשבה לעון, ומכ"ש שאינה עון חמור כזה שיתחייבו עבורה כלי'. ומה שחם נענש על בזיון אביו (אף שב"נ אין מצווים בכיבוד אב), הרי: א) בזיון (אינו רק העדר הכיבוד, כ"א) הוא ענין בפ"ע (היפך הכיבוד). ב) גם ב"נ אסורים לבזות אב, כנ"ל סעיף ד'.
52. וירא יח, יט.
53. סנה' נז, ב.

מצוטט ב־2 עמודים

לקוטי שיחות 2

כרך לה ‹ וירא ‹ שיחה ב ‹ 70 לקו"ש ח"ה ע' 156
כרך לה ‹ וירא ‹ שיחה ב ‹ 72 לקו"ש ח"ה ע' 156

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 18 עמודים.