153
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ג. שמעון ולוי היו חייבים ליטול עצה משום כיבוד אב
לכאורה יש לשאול על כך:
כיון שמעשה דינה נגע לשמעון וללוי עד עצם הנפש, שבו אין מקום לחישובים הגיוניים, כדלעיל, כיצד ייתכן לטעון כלפיהם מדוע "לא נטלו עצה הימנו", והרי נטילת עצה נעשית דוקא לפי ההגיון, ואינה מעל השכל?
ההסבר לכך הוא, שאכן משום כך רומז הפסוק לטענה זו במלים "שני בני יעקב", שלמרות ש"בניו היו", הרי "אף־על־פי־כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינם בניו":
אמנם, אי אפשר לדרוש מהם שהם היו צריכים להתייעץ עם יעקב מפני היותו גדול מהם בשכל, בעצה וכדומה, כי כאשר מדובר על עצם הנפש, אין מקום לנטילת עצה. אך אפשר היה לדרוש מהם, שהיה עליהם ליטול ממנו עצה מפני ש"בניו היו" – מפני כיבוד אב.
אך עדיין אין מובן:
אם פעולתם, ש"לא נטלו עצה הימנו", היוותה פגם בכיבוד אב – אשר במצוה זו היו חייבים אף לפני מתן תורה,
כפי שרואים מכך שהתורה צריכה לוודא שלא יאמרו "לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו"30, וחובה זו היא כה חשובה, שלמרות שיעקב לא עבר על מצוה זו, הוא נענש31 על כך שבמשך עשרים ושתים שנה לא קיים בפועל מצות כיבוד אב32,
הרי מכך יוצא, לכאורה, שמעשם "ויקחו... ויהרגו כל זכר" נעשה שלא לפי רצון העליון. ושוב שבה הקושיה למקומה: כיצד ייתכן שהפעולה נעשתה באופן של "הרגו איש"?
הערות
- 30. רש"י ס"פ נח. וראה גם ב"ר פל"ט, ז. ואין לומר שזהו מצד שקיים א"א כה"ת עד שלא ניתנה (קדושין פב, א. יומא כח, ב) – כי [נוסף שלדעת הרמב"ן (תולדות כו, ה) "שמירתו אותה היתה בארץ בלבד" – והרי כש"הניחו (לאביו) זקן כו'", הי אז בחרן (ודוחק גדול לומר שהטענה היא על מה שלא חזר לאביו אחרי שבא לארץ ישראל)] אין שייך שאוה"ע יתבעו ממנו זאת.
- 31. שמזה מוכח שהי' מחוייב בזה – ולהעיר מפרשת דרכים דרוש ג' שלמ"ד שהאבות לא יצאו מכלל ב"נ, לא נענשו כ"א על ז' המצות דב"נ.
- 32. מגילה יז, א. רש"י (ישן) ס"פ תולדות. וישב לז, לד. בדוחק אפשר לומר, שמה שלא הי' ליעקב כיבוד אב מיוסף* כ"ב שנה הוא [לא בדרך עונש, מכיון שלא נצטוו אז על כיבוד אב ועאכו"כ – על העדר קיומו, כ"א] בדרך סיבה ומסובב – מדה כנגד מדה (לשון רש"י ס"פ תולדות. וראה גם מגילה שם: יוסף שפירש כו' כשם שפירש יעקב). והיינו, דלהיות שחסרה אצל יעקב העבודה דכיבוד אב במשך כ"ב שנה, לכן לא הי' אצלו גם המסובב ממנה [ועפ"ז יובן מה שאמרו (שם טז, סע"ב) "גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם שכל אותן שנים שהי' יעקב אבינו בבית עבר לא נענש" – אף שלכאורה גם באם ת"ת הי' שוה לכיבוד או"א לא הי' נענש (כמו שהקשה בחדא"ג מהרש"א שם) – כי באם ת"ת הי' רק שוה לכיבוד או"א, מכיון שגם בהשנים שהי' בבית עבר חסרה אצלו העבודה דכיבוד אב, הי' צ"ל נחסר גם המסובב מזה] אבל מלשון הגמרא שם "לא נענש" (טז, סע"ב); "דלא מיענש" (יז, א) משמע שהי' מצווה בכיבוד אב, שלכן שייך עונש על זה.
- . עיקר "תולדות יעקב" (ראה ב"ר פפ"ד, ה. רש"י וישב לז, ב). ועפ"ז מתורץ – הרי גם במשך כ"ב שנה אלו הי' ליעקב כיבוד אב משאר השבטים.
בראשית רבה ל״ט:ז׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ (בראשית יב, א), מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (בראשית יא, לב): וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אִם לְעִנְיַן הַחֶשְׁבּוֹן וְעַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ לוֹ עוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, אֶלָּא בַּתְּחִלָּה אַתָּה דוֹרֵשׁ הָרְשָׁעִים קְרוּיִים מֵתִים בְּחַיֵּיהֶן, לְפִי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מְפַחֵד וְאוֹמֵר אֵצֵא וְיִהְיוּ מְחַלְּלִין בִּי שֵׁם שָׁמַיִם, וְאוֹמְרִים הִנִּיחַ אָבִיו וְהָלַךְ לוֹ לְעֵת זִקְנָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְךָ אֲנִי פּוֹטֶרְךָ מִכִּבּוּד אָב וָאֵם, וְאֵין אֲנִי פּוֹטֵר לְאַחֵר מִכִּבּוּד אָב וָאֵם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי מַקְדִּים מִיתָתוֹ לִיצִיאָתְךָ, בַּתְּחִלָּה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן, וְאַחַר כָּךְ וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם.
בראשית רבה פ״ד:ה׳ - הטקסט מספריא
מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (בראשית לו, לא): וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים וגו', וּכְתִיב הָכָא וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי חוּנְיָא מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה כַּתְּ שֶׁל כְּלָבִים וְנִתְיָרֵא מֵהֶם וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶם. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָרֵא מֵהֶם וְיָשַׁב לוֹ בֵּינֵיהֶם. אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְנַפָּח שֶׁהָיָה פָּתוּחַ בְּאֶמְצַע פְּלַטְיָא, וּפֶתַח בְּנוֹ זֶהָבִי פָּתוּחַ כְּנֶגְדוֹ, וְרָאָה חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת שֶׁל קוֹצִים וְנִכְנְסוּ לַמְּדִינָה, אָמַר, אָנָה יִכָּנְסוּ כָּל הַחֲבִילוֹת הַלָּלוּ, וְהָיָה שָׁם פִּקֵּחַ אֶחָד, אָמַר לוֹ מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא גֵּץ אֶחָד יוֹצֵא מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ וְאַתָּה שׂוֹרְפָן. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו נִתְיָירֵא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֵלּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא גֵּץ אֶחָד מִשֶּׁלְּךָ וְגֵץ אֶחָד מִשֶּׁל בִּנְךָ וְאַתֶּם שׂוֹרְפִים אוֹתָם כֻּלָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עובדיה א, יח): וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (בראשית לז, ב): אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, הַתּוֹלָדוֹת הַלָּלוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף וּבִשְׁבִילוֹ, כְּלוּם הָלַךְ יַעֲקֹב אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בִּשְׁבִיל רָחֵל, הַתּוֹלָדוֹת הַלָּלוּ הָיוּ מַמְתִּינוֹת עַד שֶׁנּוֹלַד יוֹסֵף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לז, ב): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף, כֵּיוָן שֶׁנּוֹלַד שִׂטְנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע (בראשית ל, כה): וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְחֵנִי וְאֵלְכָה. מִי מוֹרִידָן לְמִצְרַיִם, יוֹסֵף. מִי מְכַלְכְּלָן, יוֹסֵף. הַיָּם לֹא נִקְרַע אֶלָּא בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עז, יז): רָאוּךָ מַיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַיִם יָחִילוּ, (חבקוק ג, י): נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, (תהלים שם, טז): גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַף הַיַּרְדֵּן לֹא נִקְרַע אֶלָּא בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף. דָּבָר אַחֵר, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לֹא נֶהֱנָה יַעֲקֹב אָבִינוּ מִמּוֹשָׁב עַד שֶׁגָּר בִּמְגוּרֵי אֲבוֹתָיו, וְאֵיזוֹ זוֹ, זוֹ אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁשָּׁם גָּר יִצְחָק אָבִיו. דָּבָר אַחֵר, מְגוּרֵי בְּגִימַטְרִיָּא מָאתָן וְחַמְשִׁין וְתֵשַׁע, מִיּוֹם שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם (בראשית טו, יג): יָדֹעַ תֵּדַע עַד שָׁעָה שֶׁנִּתְיַשֵּׁב יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו.
רש"י על בראשית ל״ז:ב׳ - הטקסט מספריא
אלה תולדות יעקב. וְאֵלֶּה שֶׁל תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, אֵלּוּ יִשּׁוּבֵיהֶם וְגִלְגּוּלֵיהֶם עַד שֶׁבָּאוּ לִכְלַל יִשּׁוּב, סִבָּה רִאשׁוֹנָה יוֹסֵף בֶּן י"ז וְגוֹמֵר, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלְגְּלוּ וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם, זֶהוּ אַחַר יִשּׁוּב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא לִהְיוֹת דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו. וּמִ"אַ דּוֹרֵשׁ תָּלָה הַכָּתוּב תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב בְּיוֹסֵף מִפְּנֵי כַמָּה דְבָרִים, אַחַת, שֶׁכָּל עַצְמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לֹא עָבַד אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בְרָחֵל, וְשֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁל יוֹסֵף דּוֹמֶה לוֹ, וְכָל מַה שֶּׁאֵרַע לְיַעֲקֹב אֵרַע לְיוֹסֵף: זֶה נִשְׂטַם וְזֶה נִשְׂטַם, זֶה אָחִיו מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְזֶה אֶחָיו מְבַקְּשִׁים לְהָרְגוֹ, וְכֵן הַרְבֵּה בִּבְ"רַ. וְעוֹד נִדְרָשׁ בּוֹ וישב, בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף – צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּבָּ"ה לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה:
והוא נער. שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ, מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה יָפֶה:
את בני בלהה. כְּלוֹמַר וְרָגִיל אֵצֶל בְּנֵי בִלְהָה, לְפִי שֶׁהָיוּ אֶחָיו מְבַזִּין אוֹתָן וְהוּא מְקָרְבָן:
את דבתם רעה. כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הַחַי, וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים, וַחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת, וּבִשְׁלָשְׁתָּן לָקָה: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים בִּמְכִירָתוֹ וְלֹא אֲכָלוּהוּ חַי, וְעַל דִּבָּה שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם שֶׁקּוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים – "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף", וְעַל עֲרָיוֹת שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וְגוֹ:
דבתם. כָּל לְשׁוֹן דִּבָּה פרלדי"ץ בְּלַעַז, כָּל מַה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לְדַבֵּר בָּהֶם רָעָה, הָיָה מְסַפֵּר:
דבה. לְשׁוֹן דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שיר ז'):
אלה תלדות יעקב THESE ARE THE PROGENY OF JACOB — And these are an account of the generations of Jacob: these are their settlements and the events that happened to them until they formed a permanent settlement. The first cause is found in the narrative, “Joseph being seventeen years old, etc. etc.” — it was through this incident that it came about that they went down to Egypt. This is the real explanation of the text and in it each statement finds its proper setting. The Midrash, however, explains that by the words, “These are the progeny of Jacob — Joseph”, Scripture regards all Jacob’s sons as secondary to Joseph for several reasons: first, the whole purpose of Jacob in working for Laban was only for Rachel, Joseph’s mother, (and all his children were born only in consequence of this); then, again, Joseph’s facial features bore a striking resemblance to those of Jacob. Further, whatever happened to Jacob happened to Joseph: the one was hated, the other was hated; in the case of the one his brother wished to kill him so, too, in the case of the other, his brethren wished to kill him. Many such similarities are pointed out in (Genesis Rabbah 84:5-6; Genesis Rabbah 84:8). Another comment on this verse is: וישב AND HE ABODE — Jacob wished to live at ease, but this trouble in connection with Joseph suddenly came upon him. When the righteous wish to live at ease, the Holy one, blessed be He), says to them: “Are not the righteous satisfied with what is stored up for them in the world to come that they wish to live at ease in this world too! (Genesis Rabbah 84:3)
והוא נער AND HE, BEING A LAD — His actions were childish: he dressed his hair, he touched up his eyes so that he should appear good-looking (Genesis Rabbah 84:7).
את בני בלהה WITH THE SONS OF BILHAH — meaning that he made it his custom to associate with the sons of Bilhah because his brothers slighted them as being sons of a hand-maid; therefore he fraternised with them.
את דבתם רעה THEIR EVIL REPORT — Whatever he saw wrong in his brothers, the sons of Leah, he reported to his father: that they used to eat flesh cut off from a living animal, that they treated the sons of the handmaids with contempt, calling them slaves, and that they were suspected of living in an immoral manner. With three such similar matters he was therefore punished. In consequence of his having stated that they used to eat flesh cut off from a living animal Scripture states, (Genesis 37:31) “And they slew a he-goat" after they had sold him and they did not eat its flesh whilst the animal was still living. And because of the slander which he related about them that they called their brothers slaves — (Psalms 105:17) “Joseph was sold for a slave.” And because he charged them with immorality (Genesis 39:7) “his master’s wife cast her eyes upon him etc.” (Genesis Rabbah 84:7).
דבתם THEIR REPORT — The word דבה always means in old French parleriz; English, gossip: whatever he could speak bad about them he told to his father.
דבה has the same meaning as the verb of the same root in (Song 7:10) “(דובב) making speak the lips of those that are asleep”.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ ויצא, ט' כסלו, ה'תשל"ב לקו"ש ח"ה ע' 153
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.