שיחה א

1שיחה א

דברים

א. "לפני אחיכם"

בסוף הפרשה מספר משה רבינו, שהוא נתן לבני ראובן ולבני גד¹ "מערער אשר על נחל ארנון..."², והוא התנה עמם שלא זו בלבד שיעברו את הירדן עם אחיהם כדי לכבוש את ארץ ישראל שבצד המערבי של הירדן, אלא יותר מכך "חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל"³, שהם ייצאו למלחמה ראשונים, לפני שאר בני ישראל.

רש"י מצטט את המלים "לפני אחיכם", ומפרש: "הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה לפי שהיו גבורים ואויבים נופלים לפניהם שנאמר⁴ וטרף זרוע אף קדקד".

במבט ראשון נראה שהקושי המתעורר בפסוק, שאותו מיישב רש"י בפירושו, הוא: מדוע הורה להם משה לצאת "לפני אחיכם". מובן, שהוא ציוה עליהם לעבור את הירדן. כנאמר לפני כן בפרשת מטות⁵ "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה". אך מדוע חייבים הם לצאת למלחמה ראשונים? האם משום שהם מקבלים את חלקם בעבר הירדן המזרחי, עליהם להסתכן יותר מכל שאר בני ישראל⁶? על כך אומר רש"י "הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה לפי שהיו גבורים...". ההכרח ביציאתם למלחמה "לפני ישראל" נובע מהיותם גבורים, שהאויבים נופלים לפניהם.

היכן אנו מוצאים ש"גבורים היו ואויבים נופלים לפניהם"? אומר רש"י "שנאמר וטרף זרוע אף קדקד", שכך נאמר במפורש בפסוק, שבמכה אחת הם קטעו את ידו וראשו של השונא⁷. אמנם, פסוק זה מופיע רק לגבי בני גד, ולא לגבי בני ראובן – אך בני ראובן היו טפלים בעניננו לבני גד⁸. כפי שמוצאים לפני כן בפרשת מטות⁹ שהתורה מקדימה את בני גד לפני בני ראובן¹⁰, הן בבקשתם לקבל את עבר 1הירדן, והן בתנאי שהתנה עמם משה¹¹.

ב. השאלות על הסבר זה לדברי רש"י

אך לפי פירוש זה, שרש"י מתכוון לפרש כאן רק את הטעם לכך שעליהם לצאת "לפני אחיכם", אין מובן:

א) לפני כן, בפרשת מטות¹², כאשר מסופר שבני גד ובני ראובן אמרו "ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל", מפרש רש"י "מתוך שגבורים היו, שנאמר וטרף זרוע אף קדקד". אם כך, רש"י כבר הסביר מדוע עליהם לצאת ראשונים, וכאן מספר משה שוב את המאורעות של פרשת מטות. ומדוע צריך רש"י לפרש זאת שוב¹³?

שאלה זו אף קשה יותר: לאחר שרש"י מפרש שם מדוע הציעו בני גד ובני ראובן את עצמם ללכת "לפני בני ישראל", ממשיך רש"י ואומר "ואף משה חזר ופירש להם באלה הדברים, ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל". מכך מובן, ש"מתוך שגבורים היו" אינו מהווה הסבר רק למסופר בפרשת מטות, שבני גד ובני ראובן התנדבו "ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל", אלא גם לכך ש"משה חזר ופירש להם באלה הדברים". ומדוע צריך רש"י לפרש את הסיבה לכך שוב?

ב) לשם מה צריך רש"י לומר "הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה"? די היה לו להתחיל את פירושו מיד בסיבה "לפי שהיו גבורים..."?

ג) מה מוסיף רש"י במלים "ואויבים נופלים לפניהם": כאשר מדובר על מלחמה, ומציינים ש"היו גבורים", מובן מאליו, שאויבים נופלים לפניהם. אחרת – אין הם גבורים. מדוע צריך רש"י להסביר זאת במפורש?

ד) אם בכל זאת מוצא רש"י צורך להוסיף "ואויבים נופלים לפניהם", הוא היה צריך לציין זאת בפרשת מטות, כאשר נאמר לראשונה שבני גד ובני ראובן ייצאו ראשונים למלחמה. אך, בפרשת מטות מסביר רש"י רק "מתוך שגבורים היו", ואינו מוסיף "ואויבים נופלים לפניהם". דוקא בפרשתנו, כאשר מוזכר הענין בשנית, מוסיף רש"י "ואויבים נופלים לפניהם"?

ג. יהודה היה בין הגבורים תמיד

כדי להסביר את עצם הענין, שרש"י אינו מסתפק בדבריו "שהיו גבורים" ומוסיף "ואויבים נופלים לפניהם", יש להקדים ולציין שאלה נוספת:

2לפני כן, בפרשת ויחי¹⁴ נאמר "ידך בעורף אויביך... גור אריה יהודה...". מכך שיהודה מושווה לאריה, מלך שבחיות¹⁵, מובן, שהוא היה החזק מכל השבטים. ומתעוררת השאלה: מדוע הורה משה לבני גד ולבני ראובן לצאת ראשונים למלחמה, ולא לבני יהודה?

לכאורה אפשר להשיב, שגבורת שבט יהודה התחדשה רק בימי דוד, כפי שמפרש שם רש"י "ידך בעורף אויביך – בימי דוד..."; "גור אריה – על דוד נתנבא...", ובתקופות הקודמות היו בני גד החזקים ביותר. אך, אין לומר כך, כי:

א) בסיפורים שמספרים המלמדים לתלמידיהם ב"חדר" מודגש, שיהודה היה החזק מבני יעקב, וששבט יהודה היה החזק מכל השבטים מקדמת דנא. וכיון שכך מקובל אצל ילדי ה"חדר" מדור דור, בודאי מתאים הדבר לפשוטו של מקרא. ובמיוחד, כאשר שבט זה היה מרובה באוכלוסין של יוצאי צבא בישראל, יותר מכל השבטים, כנאמר במפורש בפרשת פינחס¹⁶, ואף לפני כן – בפרשת במדבר¹⁷.

ב) בפרשת ויגש¹⁸ מביא רש"י שתי דעות לגבי גד, בנו של יעקב, אם הוא היה בין הגבורים או בין החלשים. אך לגבי יהודה אומר רש"י בפשטות, לפי שתי הדעות, שהוא היה מהגבורים. ומובן ממספר מקומות, ואף בדרך הפשט ובפירוש רש"י, שתכונותיהם של בני יעקב היו זהות לתכונות השבטים שיצאו מהם¹⁹.

אם כך, מדוע לא יצאו בני יהודה ראשונים למלחמה?

לכן מוסיף רש"י "ואויבים נופלים לפניהם", שלבני גד היתה מעלה מיוחדת, שלא היתה אפילו לבני יהודה – ש"אויבים נופלים לפניהם":

על יהודה נאמר²⁰ "ידך בעורף אויביך", שבני יהודה היכו את האויבים בערפם. כלומר, האויבים נסו 3מפני בני יהודה, ולכן הפנו אליהם את ערפם²¹.

אמנם, לגבי כיבוש הארץ אין הבדל אם הורגים את האויבים או שהם נמלטים: בכל אופן אפשר לכבוש את ארצם, אך לגבי מלחמת שבעת העממין יש ציווי "לא תחיה כל נשמה"²², וכאשר נמלטים השונאים ייתכן שאי אפשר יהיה לקיים ציווי זה. שהרי, אף אם אפשר לרדוף אחריהם אחר כך וללכדם, ייתכן שבינתיים הם יערימו בצורה כלשהי, שלא תאפשר את הריגתם, כפי שעשו הגבעונים²³.

לכן היה נדרש שבני גד ייצאו ראשונים למלחמה, כי מעלתם היא ש"אויבים נופלים לפניהם" – הם הרגו את האויבים מיד במקום, כפי שמצטט רש"י את הפסוק "וטרף זרוע אף קדקד", שמיד במכה הראשונה הם לא היכו רק את היד, אלא אף את הראש²⁴. ודוקא על ידי הליכתם בראש יקויים בודאות הציווי "לא תחיה כל נשמה".

אך עדיין יש להבין: מדוע אומר רש"י "ואויבים נופלים לפניהם" בפסוקנו, כאשר הענין מופיע בשנית, ולא בפרשת מטות, כאשר מסופר על כך לראשונה?

ד. מחלקה נפרדת, או בראש כל הגייסות

יש הבדל נוסף בין פירוש רש"י כאן לבין פירושו בפרשת מטות, ולא סתם הבדל, אלא שכאן מפרש רש"י להיפך מפירושו לפני כן:

בפרשת מטות¹² מפרש רש"י "בראשי גייסות". כלומר, לא היה גייס וצבא נפרד של בני גד ובני ראובן, אלא בני גד ובני ראובן צעדו בראש הגייסות של בני ישראל. לעומת זאת בפרשתנו אומר רש"י "הולכים לפני ישראל למלחמה" – שהחלוץ כולו, המחלקה הצבאית הראשונה, היתה של בני גד ובני ראובן²⁵.

4הבדל זה מבהיר מדוע אין רש"י מתחיל את פירושו ב"לפי שהיו גבורים", אלא ב"הם היו הולכים לפני ישראל", כי רש"י אינו מתכוון להסביר כאן רק את הטעם, מדוע הם הלכו "לפני אחיכם", אלא הוא מפרש גם את המשמעות של הדבר, שהגייס הראשון כולו היה של בני גד ובני ראובן.

אך מדוע אכן מפרש רש"י את המלים "לפני אחיכם" שבפרשתנו אחרת – ובסתירה – מפירושו בפרשת מטות?

ה. "לפני" – שתי משמעויות

ההסבר לכך הוא:

למילה "לפני" יש שתי משמעויות: (א) "לפני" – קודם לכן. מי ש"לפני" נבדל מהאחרים. הוא הולך קודם להם. (ב) "לפני" – מלפנים, ה"פנים" של אלו ההולכים עמו: אין הוא נבדל מהם בפני עצמו, אלא הוא ה"פנים" שלהם. כפני האדם, שאינם דבר בפני עצמו, אלא הם חלק מהאדם, הנמצא בצדו הקדמי²⁶.

כדי לדעת מהי המשמעות של "לפני", יש לבדוק את הנאמר לאחר המילה "לפני", למה מתייחסת מילה זו. אם מי שנמצא "לפני" הוא חלק ממי שהוא מתייחס אליהם, מובן, שב"לפני" הכוונה היא שהוא הפנים שלהם. אך אם אלו שאליהם מתיחס מי שנמצא "לפני" נבדלים ממנו, אז הכרחי, שמשמעות המילה "לפני" היא, שהוא נמצא קודם להם.

ולכן, כאשר נאמר בפרשת מטות "לפני בני ישראל" – כיון שבני גד ובני ראובן הם חלק מ"בני ישראל", המשמעות שם היא פניהם של בני ישראל (ולא קודם להם). לכן מסביר רש"י "בראשי גייסות", שבתוך הגייסות של בני ישראל היו בני גד ובני ראובן ה"פנים" והראשים²⁷.

לעומת זאת בפסוקנו, כאשר נאמר "לפני אחיכם", ובכך הכוונה היא רק לאחים – לשבטים האחרים, הרי כיון שבני גד ובני ראובן אינם חלק מ"אחיכם", הכרחי להסביר כאן, שהמשמעות של "לפני אחיכם" היא קודם לאחיכם האחרים. לכן מבאר רש"י "הם היו הולכים לפני ישראל 5למלחמה", שפלוגת החלוץ כולה, של בני גד ובני ראובן, היתה קודמת לכל שאר ישראל²⁸.

ו. בפרשת מטות מובנת הסיבה להצעה

"נחלץ..."

לפי האמור לעיל יובן הבדל נוסף בפירוש רש"י בפסוקנו לעומת פירושו בפרשת מטות: בפרשתנו אומר רש"י "לפי שהיו גבורים". כלומר, "שהיו גבורים" הוא הטעם להליכתם "לפני אחיכם". לעומת זאת, בפרשת מטות אומר רש"י "מתוך שגבורים היו" – שמפני היותם גבורים הם יכלו להציע את עצמם להיות ראשונים, ושהצעתם תתקבל. שהרי מובן, שאילו הם לא היו גבורים, לא היו מאפשרים להם לצעוד בראש המלחמה. אך מהו הטעם לרצונם להיות ראשונים במלחמה – את זאת אין רש"י אומר.

ההסבר לכך הוא:

בפרשת מטות²⁹ מסופר, שבני גד ובני ראובן באו אל משה ואמרו "אל תעבירנו את הירדן", ושעל כך השיב להם משה "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה, ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ...". לאחר מכן נאמר, שהם השיבו לדברי משה: אדרבה, לא זו בלבד שנצא למלחמה עם כל ישראל, אלא יותר מכך "נחלץ חשים לפני בני ישראל".

אם כך, הסיבה להצעתם ללכת לפני בני ישראל מובנת מהשתלשלות הענינים בפרשה עצמה: כיון שלפני כן הם אמרו "אל תעבירנו את הירדן",

ובמיוחד כאשר אי רצונם להיכנס לארץ ישראל התחיל מהוריהם – כדברי משה "כה עשו אבותיכם"³⁰ – שהרי, לכאורה, מדוע חשוב לציין מי עשה זאת? (וכן אחר כך "קמתם תחת אבותיכם..."³¹) – אשר "האב מוריש לבנו"³² –

לכן אילו הם היו יוצאים למלחמה כשאר בני ישראל, הם עדיין לא היו מוכיחים שהם עקרו אצלם מן השורש³³ את הענין שהגיע מ"אבותיכם"³⁴. ועל־אחת־כמה־וכמה, 6הם לא היו יכולים בכך להסיר רצון כזה אצל שאר בני ישראל, שעלולים היו לחשוב שבני גד ובני ראובן חוששים לצאת למלחמה, שהרי ניתן היה לחשוב שהסכמתם המאוחרת לצאת למלחמה נובעת רק מהכרח עקב הטענה "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה". אך כאשר נקטו בני גד ובני ראובן את ההצעה ההפכית³⁵ – "נחלץ חשים לפני בני ישראל" – הם ביטלו כיוון זה לחלוטין הן אצלם והן אצל אחרים.

וכיון שמרצף הענינים עצמו כבר מובנת הסיבה לרצונם לצאת ראשונים למלחמה, אין רש"י צריך לציין סיבות אחרות לכך. ורש"י מציין "מתוך שגבורים היו", כדלעיל, כי אילו לא היו גבורים, הם לא היו יכולים להציע את עצמם להיות ראשונים. כי אם היוצאים למלחמה ראשונים אינם גבורים, נגרם נזק לנצחון במלחמה. ואדרבה, נזק זה גדול הרבה יותר מהחשש של "ולמה תניאון", על ידי שלא יוכיחו את הקצה ההפכי ל"ואתם תשבו פה", למרות שבפועל כן ייצאו למלחמה.

אך כאשר מגיעים לפרשתנו, שבה נאמר "ואצו אתכם... חלוצים תעברו לפני אחיכם" – שמשה לא הסתפק ברצונם לצאת בראשי הגייסות, למרות שגם על ידי כך הם עוקרים את "ולמה תניאון", אלא הוא הורה להם שכל הפלוגה החלוצה תורכב מהם, אף־על־פי שלפני כן הסכים משה לרצונם לצאת "לפני בני ישראל"³⁶, מתעוררת השאלה: מדוע אין די בהליכתם בראשי הגייסות, ובמיוחד כאשר לפני כן, בפרשת מטות, לא דרש מהם משה יותר?

על כך משיב רש"י "לפי שהיו גבורים" – יציאתם ראשונים אינה רק כדי לעקור את הכיוון של "ולמה תניאון", אלא גם מפני שנצחון המלחמה דורש שהראשונים יהיו גבורים. ולמטרה זו צריכה הפלוגה הראשונה כולה להיות מורכבת מגבורים.

7ז. בפרשתנו יש לציין את מעלת בני גד

לפי זה מובן גם מדוע דוקא בפסוקנו מוסיף רש"י "ואויבים נופלים לפניהם", כי ללא תוספת זו מתעוררת שאלה על הטעם שמציין רש"י "לפי שהיו גבורים":

אילו רצה משה להבטיח את נצחון המלחמה על ידי הרכבת הפלוגה הראשונה מגבורים בלבד, מוטב היה שפלוגה זו תורכב מבני יהודה?

בפרשת מטות אין לשאול מדוע לא קבעו שבני יהודה יהיו בראשי הגייסות, כי שם אנו מוצאים, שרצו דוקא שבני גד יצעדו בראש, כדי לעקור את החשש של "יראים" ו"תניאון". וצריך להבהיר רק כדברי רש"י, ש"מתוך שגבורים היו" – כי אילו הם לא היו גבורים, היתה הליכתם בראש המלחמה גורמת נזק לנצחון. אך בפרשתנו, כאשר מסופר, כפירוש רש"י, שהם הולכים ראשונים "לפי שהיו גבורים", כיון שרצו דוקא גבורים, מוטב היה, לכאורה, שהפלוגה הראשונה תורכב מבני יהודה? ולפחות – ביחד עם בני יהודה?

על כך משיב רש"י "ואויבים נופלים לפניהם" – לבני גד היתה מעלה אף על בני יהודה: הליכתם בראש הבטיחה את קיום הציווי "לא תחיה כל נשמה", כדלעיל בסעיף ג'.

ח. מה גרם לשינוי

בהוראת משה?

אך עדיין יש להבין: אכן, מדוע כאשר סיכם משה בתחילה את התנאי עם בני גד ובני ראובן, בפרשת מטות, הוא הסכים להליכתם בראשי הגייסות, ואחר כך, כאשר חזר על משנה תורה, אז הוא הוסיף שעליהם ללכת "לפני אחיכם": אם נצחון המלחמה מחייב שהפלוגה הראשונה כולה תורכב מגבורים – מדוע היה די לפני כן בהליכתם רק "בראשי גייסות"?

לכן הכרחי לומר, שבין הזמן של סיכום התנאים עם בני גד ובני ראובן לבין ראש חודש שבט, שבו החל משה לומר את משנה תורה, התרחש מאורע מסויים, שגרם למשה להוסיף את ההוראה שעליהם ללכת "לפני אחיכם". ודבר זה הוא כה פשוט, כך ש"בן חמש למקרא" מבין זאת בעצמו, ורש"י אינו צריך לבאר זאת.

ט. החידוש: ודאות באי כניסת משה לארץ ישראל

כאשר סיכם משה את התנאי עם בני גד ובני ראובן, הוא קיווה (וכן כל ישראל³⁷, כולל בני גד ובני ראובן") שעל ידי תפילה הוא יוכל להביא לידי כניסתו לארץ ישראל³⁸. כי על ידי 8נתינתו להם את עבר הירדן כחלק של ארץ ישראל (שאם הם רק יקיימו את התנאי שהציב להם משה, תתקיים נתינה זו של משה למפרע), יוצא, שהוא כבר נכנס לחלק של ארץ ישראל³⁹, ולכן הוא חשב, שהנדר כבר הותר⁴⁰, כי נדר שהותר מקצתו הותר כולו⁴¹ – גם לגבי חלקי ארץ ישראל האחרים. וכיון שהנדר כבר הותר, תועיל תפלתו לבטל את הגזירה⁴².

אך בפרשת דברים, בראש חודש שבט, כאשר התחיל משה רבינו לומר את משנה תורה⁴³, הוא כבר נצטווה אז, על ידי הקדוש־ברוך־הוא בעצמו (ולא על ידי נביא) – "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"⁴⁴. הוא כבר ידע בודאות שהוא לא ייכנס לארץ ישראל, כדברי רש"י⁴³ "שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה", אלא יהושע "הוא ינחיל אותם את הארץ"⁴⁵.

ומפני חידוש זה, שהתחדש בתקופה שבין פרשת מטות לבין פרשת דברים, שכיבוש הארץ ייעשה בודאי על ידי יהושע, צריך היה משה להוסיף "לפני אחיכם".

י. מלחמות משה – למעלה מהטבע

כיבוש ארץ ישראל בפועל על ידי יהושע נעשה על ידי מלחמה באופן טבעי. לעומת זאת, אילו היה הכיבוש נעשה על ידי משה, הוא היה מתקיים באופן שלמעלה מהטבע, ככל המלחמות שנערכו על ידי משה, כפי שמסופרים הניסים שבהן בחומש ובפירוש רש"י.

אפילו מלחמת עמלק, שנעשתה על ידי יהושע, נאמר בה "בחר לנו" על ידי "אנשי משה", ולמרות, שהיה צורך 9להשתמש בה בחרב, כנאמר⁴⁶ "ויחלוש... לפי חרב", היתה בכך רק קצת הכנה בדרך הטבע, אך המלחמה עצמה התנהלה באופן שלמעלה מהטבע, על ידי "כאשר ירים משה ידו", ויותר מכך "לבטל כשפים"⁴⁷.

כך מפורש גם לגבי המלחמה בכנעני מלך ערד, שבמשך כל המלחמה שבו מישראל רק שפחה אחת בלבד, ואף היא היתה שבויה – "וישב ממנה שבי" – ששבו אותה לפני כן מהם⁴⁸. וזה למעלה מן הטבע לחלוטין, כי באופן טבעי, אף כאשר מנצחים בנצחון מוחלט, לא ייתכן שלא יינזק גם הצד המנצח⁴⁹. כנאמר, שכאשר ראו לאחר מלחמת מדין, ש"לא נפקד ממנו איש" – אז "ונקרב את קרבן ה'"⁵⁰.

ולכן, בתחילה, כאשר סבר משה שהכניסה לארץ תהיה על ידו, והמלחמה תנוהל למעלה מהטבע, הוא הסכים שבני גד ובני ראובן יילכו בראשי גייסות, כי גם בכך יש הכנה בדרך הטבע⁵¹. כי כאשר הראשים הם גבורים, משפיע הדבר על כל אנשי הגייס, כי העיקר הוא לנצח ולבטל את "כל התחלות קשות"⁵², בדומה לענין של "פתח ר' פלוני"⁵³.

אך כאשר ידע משה בודאות שהכניסה לארץ תהיה על ידי יהושע, ושהמלחמה תנוהל בדרך הטבע, הוא לא הסתפק בכך שראשי הגייסות יהיו גבורים, אלא רצה שהפלוגה הראשונה כולה תורכב מגבורים.

ולפי זה נובע הסבר נוסף לכך שבפרשת מטות אין רש"י אומר "ואויבים נופלים לפניהם": אילו היתה המלחמה מתנהלת למעלה מהטבע, לא היו האויבים יכולים להימלט גם ללא מעלה מיוחדת זו של בני גד.

יא. שני אופנים במלחמה נגד היצר הרע

בפירוש רש"י יש גם "יינה של תורה"⁵⁴. מובן, ששתי המשמעויות של "לפני" בהליכת בני גד ובני ראובן – אם בראשי גייסות או כפלוגה בפני 10עצמה – הן שתי דרכים בעבודת האדם, כיצד לכבוש את האויב – זה⁵⁵ היצר הרע:

בכך שבני גד ובני ראובן יצאו ראשונים למלחמה, לפי שני האופנים הללו, שזוהי סכנה עצומה, מסירות נפש, הם נבדלו משאר בני ישראל ההולכים למלחמה. אצל האחרים לא היתה מסירות נפש מיוחדת – עיקר עבודתם היה על פי טעם ודעת, עבודה בבחינת נפש־רוח־נשמה. אך אצל בני גד ובני ראובן היתה עבודה של מסירות נפש שלמעלה מהשכל, עבודה בבחינת חיה־יחידה⁵⁶.

משום כך גם היה אצל בני גד הענין של "וטרף זרוע אף קדקד"⁵⁷, שבמכה אחת הם טרפו את זרוע האויב עם הראש:

כאשר נלחמים ביצר הרע על פי טעם ודעת, אי אפשר לבטל את כל כוחותיו במכה אחת – כנגד כל כח נדרשת עבודה שונה. אך כאשר נלחמים במסירות נפש, מצד הכחות המקיפים של חיה־יחידה, הרי כיון שבכח מקיף אין התחלקות, הורגים במכה אחת את כל הכחות של היצר הרע.

דיוק נוסף בכך: "וטרף זרוע אף קדקד" – בתחילה ה"זרוע" ואחר כך ה"קדקד". ויותר מכך: הקדקד מופיע רק כטפל – "אף קדקד":

כאשר העבודה היא על פי שכל, מתחילים בשכל שבראש (קדקד), והוא העיקר, ומן השכל מגיעים אל המדות שבלב, ועד למעשה בפועל (זרוע). אך כאשר פועלים מתוך מסירות נפש, העיקר הוא המעשה ממש, כי דוקא כוח המעשה נוגע בעצם הנפש⁵⁸, 11ומשם מגיעים אחר כך גם לשכל⁵⁹.

יב. שני אופנים של מסירות נפש

המטרה היא שלא להישאר במסירות נפש בלבד, אלא שמסירות הנפש תחדור גם לכחות הפנימיים – ובהשפעת כח מסירות הנפש (בני גד ובני ראובן) על הנפש־רוח־נשמה (שאר השבטים) יש שני אופנים:

א) האופן שבו מסירות הנפש "מלובשת" בכחות הפנימיים. כמבואר בתניא⁶⁰, שקיום התורה והמצוות "תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו", שעיקר העבודה בכך היא קיום התורה והמצוות, בחינת נר"נ. וזכרון מסירות הנפש שמצד היחידה אינו ענין בפני עצמו, שהרי הכוונה איננה לעורר מסירות נפש, אלא מסירות הנפש היא כדי לסייע בעבודת קיום התורה והמצוות⁶¹.

בנוסף לכך שכל מסירות הנפש שבכך היא למען קיום התורה והמצוות – נר"נ, הרי גם זכרון מסירות הנפש עצמו קשור לשכל (נר"נ). שהאדם מתבונן במחשבתו, שאם הוא מוכן למסור את נפשו ממש, הרי קל־וחומר כשהוא צריך להתגבר על תאוות היצר, ששבירת התאוות קלה מיסורי מיתה ה' ישמרנו⁶².

ב) האופן שבו מסירות הנפש היא בפני עצמה⁶³. אם מסירות נפש בפועל, כאשר מדובר על קידוש ה' כפשוטו, או מסירות נפש בכח, כביום הכפורים בשעת נעילה, כאשר צריך לעורר את כח מסירות הנפש, לא רק לגבי קיום התורה והמצוות, אלא גם ובעיקר – מסירות נפש כשלעצמה.

גם ענין זה של מסירות נפש – למרות שאין הוא "מלובש" בכחות הפנימיים – משפיע על כל הכחות. כמבואר בתניא⁶⁴, שכאשר יהודי מגיע 12לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד, שאז מתעורר כח מסירות הנפש שלו, הוא משפיע ממילא על כל כחותיו, ועל הלבושים מחשבה דיבור ומעשה.

ואלו הם שני האופנים של יציאת בני גד ובני ראובן למלחמה:

בתחילת העבודה – "בראשי גייסות": מסירות הנפש אינה כשלעצמה, אלא היא רק ה"ראש" המוביל את הכחות הפנימיים. אך אחר כך מגיעים לדרגה נעלית יותר – התעוררות של בחינת חיה־יחידה כפי שהן כשלעצמן – פלוגה בפני עצמה⁶⁵.

יג. התיקון לגלות – מסירות נפש

שתי דרגות אלו מקבילות לשתי הדרגות של שלג וצמר המבוארות ב"לקוטי תורה" בפרשתנו⁶⁶:

שתיהן – הן "שלג" והן "צמר" – הן למעלה מהשתלשלות. אך בכל זאת יש הבדל ביניהן: בדרגת שלג יש קצת תערובת של דין. ולכן יום הכפורים, שבו מאירה בחינת השלג, נקרא יום הדין והמשפט. ואילו בחינת צמר היא דרגה נעלית יותר, שאין בה כלל תערובת דין. ובחינה זו מאירה בחג הסוכות.

שתי דרגות אלו – "ראשי גייסות" ופלוגה בפני עצמה – מקבילות לשתי הבחינות של שלג וצמר: ראשי גייסות – שלג, פלוגה בפני עצמה – צמר.

זהו הקשר של פירוש רש"י האחרון שבפרשת דברים – "הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה", לתחילת הפרשה – "אלה הדברים אשר דיבר משה...", דברי תוכחות:

בתחילת הפרשה מוזכרים "כל המקומות שהכעיסו לפני המקום" עד ל"ודי זהב – העגל שעשו בשביל רוב זהב"⁶⁷, שמכך נגרמה הגלות. לכן קוראים תמיד את פרשת דברים בשבת שלפני תשעה באב, או בתשעה באב עצמו, כשחל בשבת.

ובסוף הפרשה מופיע התיקון לכך: הדרך להיפטר מן הגלות וכו' היא התעוררות (בחינת גד⁶⁸ שבנפש) כח מסירות הנפש (גם) כפי שהוא כשלעצמו – "הולכים לפני ישראל למלחמה" – בחינת המקיף שבנפש, 13כפי שאינה "מלובשת" כלל בכחות הפנימיים, וזה מעורר את כח המקיף שלמעלה, בחינת צמר המאירה בסוכות – "ופרוש עלינו סוכת שלומך" – שתאיר בגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.