32
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אך הדבר אינו מבטל את עצם הגזירה והעונש שלא ייכנס לארץ ישראל. לפיכך הוא התפלל לקדוש־ברוך־הוא (מיד לאחר מחשבתו "שמא הותר הנדר") לבטל את "נגזרה גזירה"40.
לפי זה יש לומר, שהמחלוקת בין הספרי לבין המדרש, כרוכה בשתי הדעות41, אם תפלה מועילה גם "לאחר גזר דין", או רק "קודם גזר דין":
המדרש הוא בהתאם לדעה הסוברת שתפלה מועילה גם לאחר גזר דין42, ולכן משה התפלל לקדוש־ברוך־הוא באחד מעשרה הלשונות של תפלה43, ומהם הוא בחר דוקא בלשון תחנונים.
ואילו הפירוש הראשון שבספרי הוא בהתאם לדעה הסוברת שתפלה מועילה רק קודם גזר דין, ולא היה מועיל כאן ביטוי של תפלה44. אלא, משה בקש זאת כמתנת חנם45.
ז. "שתלד אשתי זכר..."
ויש לומר, שזהו ההסבר גם למחלוקת שבין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי לגבי דברי המשנה46 שתפלה על אשה מעוברת "שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא" –
לפי התלמוד הבבלי47 מדברת המשנה גם על הזמן שמיד לאחר ארבעים הימים הראשונים, כאשר כבר
הערות
- 40. ל' רש"י כאן (פסוק כד) ד"ה אתה החילות. – ומתורץ עפ"ז השינוי בלשון רש"י מ"נדר" ל"גזירה". ועד"ז החילוק בב' הפירושים שבפרש"י פינחס שם (וראה גם ספרי דבי רב שם).
- 41. ר"ה יז, ב ואילך.
- 42. ראה ר"ה שם שכ"ה דעת ר' יוחנן (דתשובה מקרעת גז"ד) – בעל המאמר במדרש שם. ולפי מסקנת הגמ' שם דבגז"ד על היחיד לא מהני – יש לומר, שהמדרש ס"ל שהגזירה על משה היתה גזירת הציבור (כהדיעה בספרי פינחס שם (פי' קלה), וכפי' הספרי דבי רב ועוד שם), מאחר שמשה הוא ככל ישראל (רש"י חוקת כא, כא), ובפרט שמשה רצה ליכנס לארץ בשביל טובת ישראל (כמבואר בלקו"ת כו' ריש פרשתנו. וראה לקמן בסוף השיחה). ובגזירת ציבור מהני תפלה גם לאחר גזר דין (ר"ה שם). וראה גם פרשת דרכים דרך הרבים דרוש יג. משא"כ להספרי הוי כגזירה על היחיד (כמפורש בתנחומא פרשתנו ו). אבל ראה הערה 44.
- 43. אבל רק לאחרי שחשב שהותר הנדר, כי בלאה"כ הוי גזר דין שיש עמו שבועה שלכו"ע אינו נקרע ע"י תפלה (ר"ה יח, א). ולכן לא הועילה תפלת משה כי "לפי האמת לא נתבטלה השבועה" (גו"א שם), והוי גז"ד עם שבועה (ראה גם עיקרים שם פכ"א. ספרי דבי רב שם. ועוד). אבל ראה הערה הבאה.
- 44. את"ל (כנ"ל הערה 30) שהלשון "היו יכולים לתלות" פירושה, שלפי האמת היתה אפשרית תפלה בזכות מעשיו – צ"ל שגם להספרי הוי כאן כגזירת הציבור (ראה הערה 42), אלא שמשה מצד ענוותנותו החשיב א"ע כיחיד. אבל עפ"ז צ"ל דזה שלא הועילה תפלת משה אינו משום שהיתה עם שבועה (כנ"ל הערה הקודמת), כי על גזירת הציבור מהני תפלה גם אם יש עמה שבועה (כמ"ש בעיקרים שם).
- 45. ע"פ המבואר בפנים (שבקשת מתנת חנם אפשרית גם כשאין תפלה מועלת) מתורצת בפשטות קושיית התולדות יצחק (שהובאה בצידה לדרך כאן) "למה התפלל משה כו'", עיי"ש.
- 46. ברכות רפ"ט.
- 47. שם ס, א.
רש"י על במדבר כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" (דברים ב'), וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר כ'), וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר (שופטים י"א) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל (תנחומא):
וישלח ישראל מלאכים AND ISRAEL SENT MESSENGERS — But in another passage it attributes this embassy to Moses, as it is said, (Deuteronomy 2:26), “And ‘I’ sent messengers from the wilderness of Kedemoth [to Sihon king of Heshbon]”! And so, too, it states, (Numbers 20:14), “And Moses sent messengers to the king of Edom”; whilst in the story of Jephtha, it says, (Judges 11:17) “And Israel sent messengers to the king of Edom, etc.”. Each of these pairs of verses is necessary one to the other (i.e., they supplement each other): one keeps back information and the other discloses it, (more lit., one locks up and the other opens) — you may gather from them that Moses is Israel and Israel is Moses, thus telling you that the prince of any generation is the equal of the whole generation, for the prince is the whole (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך ט ‹ דברים ‹ שיחה א ‹ 8 לקו"ש חכ"ד ע' 32
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.