8
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
נתינתו להם את עבר הירדן כחלק של ארץ ישראל (שאם הם רק יקיימו את התנאי שהציב להם משה, תתקיים נתינה זו של משה למפרע), יוצא, שהוא כבר נכנס לחלק של ארץ ישראל39, ולכן הוא חשב, שהנדר כבר הותר40, כי נדר שהותר מקצתו הותר כולו41 – גם לגבי חלקי ארץ ישראל האחרים. וכיון שהנדר כבר הותר, תועיל תפלתו לבטל את הגזירה42.
אך בפרשת דברים, בראש חודש שבט, כאשר התחיל משה רבינו לומר את משנה תורה43, הוא כבר נצטווה אז, על ידי הקדוש־ברוך־הוא בעצמו (ולא על ידי נביא) – "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"44. הוא כבר ידע בודאות שהוא לא ייכנס לארץ ישראל, כדברי רש"י43 "שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה", אלא יהושע "הוא ינחיל אותם את הארץ"45.
ומפני חידוש זה, שהתחדש בתקופה שבין פרשת מטות לבין פרשת דברים, שכיבוש הארץ ייעשה בודאי על ידי יהושע, צריך היה משה להוסיף "לפני אחיכם".
י. מלחמות משה – למעלה מהטבע
כיבוש ארץ ישראל בפועל על ידי יהושע נעשה על ידי מלחמה באופן טבעי. לעומת זאת, אילו היה הכיבוש נעשה על ידי משה, הוא היה מתקיים באופן שלמעלה מהטבע, ככל המלחמות שנערכו על ידי משה, כפי שמסופרים הניסים שבהן בחומש ובפירוש רש"י.
אפילו מלחמת עמלק, שנעשתה על ידי יהושע, נאמר בה "בחר לנו" על ידי "אנשי משה", ולמרות, שהיה צורך
הערות
- 39. ועפי"ז מובן דיוק לשון רש"י (פנחס כז, יב) "כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן" – ולא לארץ סיחון ועוג – כי באם לא הי' מנחיל את הארץ לב"ג וב"ר, הרי אינה מכלל ארץ ישראל, ובמילא אין זה שייך להנדר (כמ"ש בגור ארי' ר"פ ואתחנן). וכן מוכח גם מסדר הכתובים (דברים ג, טו ואילך) "ולמכיר נתתי גו' ולראובני ולגדי נתתי גו'", ורק אחרי זה "ואתחנן גו' בעת ההיא", לפי שדוקא אז דימה שהותר הנדר. ומ"ש רש"י (ר"פ ואתחנן) "לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג" – יש לומר: התרת הנדר הוא ע"י כניסתו ל(חלק של) א"י, ולא ע"י שהנחיל אותה לישראל (ראה פירש"י פנחס שם "כיון שנכנס כו'". ולא כבפירוש הראשון, שמדבר בנוגע ל"הותרה הגזירה" – "אותי צוה המקום להנחיל"). ומכיון שכניסתו היתה בעת הכיבוש (אף שרק אח"כ נעשית ארץ סיחון ועוג לא"י), כותב רש"י "לאחר שכבשתי כו'" (ואינו חש להדגיש "נחלת ב"ג וב"ר" – כי פירש זה כבר בפ' פנחס).
- 40. פירש"י פנחס שם.
- 41. נדרים כה, ב. סו, א.
- 42. ראה גו"א וש"ח לפירש"י ואתחנן שם (ובארוכה – לקו"ש חכ"ד ע' 32 ואילך).
- 43. פרשתנו א, ג.
- 44. ואתחנן ג, כו. ומספר שם מה שהי' קודם ר"ח שבט.
- 45. שם, כח.
רש"י על במדבר כ״ז:י״ב - הטקסט מספריא
עלה אל הר העברים. לָמָּה נִסְמְכָה לְכָאן? כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, אָמַר אוֹתִי צִוָּה הַמָּקוֹם לְהַנְחִיל, שֶׁמָּא הֻתְּרָה הַגְּזֵרָה וְאֶכָּנֵס לָאָרֶץ? אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה גְּזֵרָתִי בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. דָּ"אַ — כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מֹשֶׁה לְנַחֲלַת בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שָׂמַח וְאָמַר, כִּמְדֻמֶּה שֶׁהֻתַּר לִי נִדְרִי; מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר עַל בְּנוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְפֶתַח פָּלָטִין שֶׁלּוֹ, נִכְנַס לַשַּׁעַר וְהוּא אַחֲרָיו, לֶחָצֵר וְהוּא אַחֲרָיו, לַטְּרַקְלִין וְהוּא אַחֲרָיו, כֵּיוָן שֶׁבָּא לִכָּנֵס לַקִּיטוֹן, אָמַר לוֹ בְּנִי מִכָּאן וָאֵילָךְ אַתָּה אָסוּר לִכָּנֵס (ספרי):
עלה אל הר העברים GO UP INTO [THIS] MOUNT ABARIM — Why does this follow immediately here? Because when the Holy One, blessed be He, said to Moses, (v. 7) “Thou shalt surely give them an inheritance in the land” he (Moses) said, “It is me that the Omnipresent has commanded to apportion the inheritance. Perhaps then the decree that I must die in the wilderness is annulled and I shall enter the Promised Land!” Whereupon God said to him, “My decree remains exactly as it was” (Midrash Tanchuma, Pinchas 9). — Another explanation: As soon as Moses entered into the territory of the sons of Gad and the sons of Reuben (the eastern side of the Jordan, which, having been assigned to these tribes, might be regarded as part of the Promised Land), he rejoiced, saying, “It seems to me that the vow regarding me has been annulled in my favour”. God, therefore, said to him, My decree remains exactly as it was. A parable! It may be compared to the case of a king who decreed against his son that he should not enter the door of his palace. He (the king) entered within the gate, and he (the son) went after him (without the father raising any objection); to the audience chamber, and he after him. But as soon as he was about to enter his sleeping-chamber (his private room) he said to him, “My son, from here and further on you may not go” (Sifrei Bamidbar 134:4).
נדרים כ״ה ב - הטקסט מספריא
מַתְנִי׳ נִדְרֵי שְׁגָגוֹת — ״אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי״, וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה. ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה״, וְשָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה. אָמַר: ״קֻוֽנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי, וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי״, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הִכַּתּוּ, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה.
רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִין תְּאֵנִים, וְאָמַר: ״הֲרֵי עֲלֵיכֶם קׇרְבָּן״, וְנִמְצְאוּ אָבִיו וְאָחִיו וְהָיוּ עִמָּהֶן אֲחֵרִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֵן מוּתָּרִים, וּמַה שֶּׁעִמָּהֶם — אֲסוּרִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוּתָּרִין.
גְּמָ׳ תָּנָא: כְּשֵׁם שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מוּתָּרִין, כָּךְ שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת מוּתָּרוֹת. הֵיכִי דָּמֵי שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת? כְּגוֹן רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי, הָדֵין אָמַר: שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אָמַר רַב, וְהָדֵין אָמַר: שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אָמַר רַב. דְּכֹל חַד וְחַד אַדַּעְתָּא דְנַפְשֵׁיהּ שַׁפִּיר קָמִישְׁתְּבַע.
רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִין. תְּנַן הָתָם: פּוֹתְחִין בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: אוֹתָן הַיָּמִים — מוּתָּרִים, וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים — אֲסוּרִים, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: נֶדֶר שֶׁהוּתַּר מִקְצָתוֹ הוּתַּר כֻּלּוֹ.
אָמַר רַבָּה: דְּכוּלֵּי עָלְמָא, כֹּל הֵיכָא דְּאָמַר: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם, הָיִיתִי אוֹמֵר ״כּוּלְּכֶם אֲסוּרִין חוּץ מֵאַבָּא״, דְּכוּלְּהוֹן אֲסוּרִין וְאָבִיו מוּתָּר. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם, הָיִיתִי אוֹמֵר: ״פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִין וְאַבָּא מוּתָּר״.
MISHNA: What are examples of vows that are unintentional that are dissolved, as taught at the beginning of the chapter? One who vows: This loaf is forbidden to me as if it were an offering [konam] if I ate or if I drank, and then he remembers that he ate or drank. Or, one who vows: This loaf is konam for me if I will eat or if I will drink, and he then forgets and eats or drinks. Also, one who said: Benefiting from me is konam for my wife because she stole my purse or she hit my son, and then it became known that she had not hit him or it became known that she had not stolen.
The mishna lists another example of an unintentional vow: One who saw people entering his courtyard and eating figs, and because he did not want them to do so he said: The figs are forbidden to you like an offering. And then it was found that his father and brother were in the group, and there were others with them as well, and certainly he did not intend to take a vow prohibiting his father and brother from eating the figs. In such a case, Beit Shammai says: They, his father and brother, are permitted to eat the figs, and those others that were with them are prohibited from doing so. And Beit Hillel says: Both these and those are permitted to eat the figs, as will be clarified in the Gemara.
GEMARA: The Sages taught: Just as vows that are unintentional are dissolved, so too, oaths that are unintentional are dissolved. The Gemara asks: What are the circumstances of unintentional oaths? For example, as in the incident of Rav Kahana and Rav Asi, who disagreed about a halakha. During the dispute this one said: I take an oath that Rav said like this opinion that I hold. And that one said: I take an oath that Rav said like this opinion that I hold. This is an unintentional oath, as each one took an oath properly in his own mind and was sure that he was saying the truth.
With regard to the mishna’s statement: One who saw them eating, the Gemara states that we learned in a mishna there (66a): If one vows to fast or not to eat a certain food, dissolution is broached based on Shabbatot and based on Festivals, since one certainly did not intend to include these days when taking the vow. Initially, they used to say: On those days, Shabbatot and Festivals, which he did not include in his vow, he is permitted to partake of the item, and on all other days he is prohibited from doing so. This was the case until Rabbi Akiva came and taught: A vow that was partially dissolved is dissolved completely. Therefore, one is permitted to partake on other days well.
Rabba said: Everyone in the mishna, i.e., Beit Shammai and Beit Hillel, holds that wherever one says: Had I known that my father was among you I would have said: All of you are prohibited from eating figs except for father, then in that case all are prohibited from doing so and his father is permitted to do so. They disagreed only in an instance where one said: Had I known that my father was among you then I would have said: So-and-so and so-and-so, i.e., all the others, are prohibited from eating figs and father is permitted to do so.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 12 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לג י"ב י"ג תמוז בלק מאותו ספר נדרים כה, א
- לקוטי שיחות כרך א תשא שיחה א מאותו ספר נדרים כה, א
- לקוטי שיחות כרך א ויקהל שיחה א מאותו ספר נדרים כה, א
- לקוטי שיחות כרך א אדר שיחה א מאותו ספר נדרים כה, א
- לקוטי שיחות כרך ט הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ח מאותו ספר נדרים כה, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר ה'תשי"ג נדרים כה, א
- תורת מנחם תשט"ז שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים נדרים כה, סע"א
- תורת מנחם שיחת ש"פ תשא, שושן-פורים קטן, ה'תשי"ז נדרים כה, א
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשח"י נדרים כה, רע"א
- תורת מנחם שיחת ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ה נדרים כה, א
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת ויקהל ויקהל משה נדרים כה, א
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת קג נדרים כה, ב