ט'תשכא
ט'תשכא
ב"ה1, ועש"ק ואתחנן, ה'תשכ"ט
ברוקלין, נ.י.
שלום וברכה!
מאשר הנני קבלת המכתב והפ"נ שבו יקרא עה"צ הק'. ות"ח על הבשו"ט.
ועל של2 עתה באתי, אשר שאלוני3 חוות דעתי בקשר עם "מבצע תפילין",
האם גם עתה צ"ל השתדלות מיוחדת בזה ובכל התוקף ובכל החוגים,
השתדלות – ובכל הדרכים המתאימות – לחזק4 קיום מצות תפילין והפצתה בכל מקום שיד אדם, אתם קרוים אדם, מגעת,
אף כי, כמובן, בכל חוג וחוג ע"פ דרכו הוא, אבל כל הדרכים והגישות יסודתן בהררי קודש, הוא צד השווה שבכל החוגים, בלשון חכמינו ז"ל "אני5 ישנה (אבל) ולבי ער לעשותם (המצות) כו' להקב"ה שיגאלני (מן הגלות)", ובפרט מצות תפילין שהוקשה כל התורה כולה לתפילין,
וכאשר ידבר המשתדל בדברים היוצאים מן הלב הנה הובטח "כי כל דבר שיצא מן הלב יכנס בלב", וכיון שכל האברים תלוין בלב, הרי סוף סוף יפעול פעולתו –
ודעתי ברורה אשר ההתעוררות והבקשה והדרישה ע"ד "מבצע תפילין", שמדובר בהן זה שנתים ימים ויותר – בתקפן עומדות גם עתה. ואדרבה ביתר שאת וביתר עז, כי המצב בהוה הוא שזקוקים כעת לא רק לזה אשר "כל עמי6 הארץ . . יראו ממך7" – יראה הבאה ע"י מצות תפילין – אלא גם – לתוכן ההלכה הידועה – כמ"ש הרא"ש (הל' קטנות – הל' תפילין סט"ו) וז"ל:
. . מפני קיום מצות תפילין ותיקונן יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקד 8.
וע"פ האמור מובן גודל המצוה והזכות לפרסם הלכה זו בין כל אנשי המלחמה וקרוביהם וידידיהם וכל בנ"י – שליט"א – בכל מקום שהם.
ויהי רצון אשר בקרוב ממש נזכה – בתוככי כל אחב"י – לאמר אשר מצב זה הי' ביום אתמול, כי ישלוט השלום בעולם ובפרט בארץ הקודש עלי'9 נאמר: ונתתי שלום בארץ,
ויוסיפו כאו"א מבנ"י בתורה ומצותי' מתוך שלום10 11 השקט ובטח.
בברכה לבשו"ט בהנ"ל,
מ. שניאורסאהן
***
נ.ב.12 ז"ע נתקבל מכ' מכ"ו מנ"א והפ"נ שבו יקרא בעת רצון על הציון הק'. ביטוי13 ההודי' בנדו"ז – ע"י פעולות ד"אהבת ישראל".
הערות
- 1. כללי פרטי. נדפסה בלקו"ש ח"ו ע' 277, והושלמה ע"פ צילום האגרת.
- 2. בפ' השבוע : ואתחנן ו, ח.
- 3. אשר שאלוני . . מבצע תפלין : ראה גם שיחת ש"פ מטו"מ שנה זו ("שיחות-קודש" תשכ"ט ח"ב ע' 337). לעיל אגרת ט'תרלה, ובהנסמן בהערות שם.
- 4. באגה"ק דאדה"ז : נדפסה לאח"ז גם באגרות-קודש שלו ח"א אגרת צג.
- 5. ס' הקונטרסים ח"א : צא, א ואילך.
- 6. וראה צפע"נ : לכללות ההערה ראה גם לקו"ש ח"ט ע' 56. חי"ט ע' 47 ואילך. חל"ט ע' 42 ואילך.
- 7. כל . . ממך : תבוא כח, יו"ד.
- 8. וטרף . . קדקד : ברכה לג, כ. וראה לקו"ש ח"ט ע' 11 ואילך.
- 9. עלי' נאמר : בחוקותי כו, ו.
- 10. ד"ה אתה אחד לאדמו"ר האמצעי : מאמרי אדהאמ"צ – קונטרסים בתחלתו. אוה"ת . . עה"פ ונתתי שלום : אוה"ת ויקרא כרך א ס"ע קצח ואילך.
- 11. שלום השקט ובטח : נוסח "אתה אחד" בתפלת העמידה דמנחת שבת.
- 12. נ . ב . . . ישראל : נדפס ב"מקדש מלך" ח"ג ע' רס.
- 13. ביטוי ההודי' : על השאלה כיצד להודות לה' על רפואת בנו שחלה במחלה קשה והתרפא ב"ה לגמרי. של עתה : ומשיעור היום בפ' השבוע: וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. לחזק : ראה שבת (קל, א): מוחזקת כו' מרופה כו'. ודתענית (יז, סע"ב) ד"ת א"צ חיזוק (שלא יקילו בהם), היינו ע"י ד"א. ובאבות (רפ"א) ועשו סייג לתורה, היינו הרחקה (כפיה"מ שם. ראה אדר"נ רפ"ב. שבת יג, סע"א. וברמב"ם הל' ממרים פ"ב ה"ד "לחזק הדת ולעשות סייג". וראה שם פ"א ה"ב. ואכ"מ). ודברכות (לב, ב), היינו שיהי' תמיד בכל כחו (פרש"י שם), או שאף שלא הצליח יחזור עוה"פ (כ"מ באגה"ק דאדה"ז (בית רבי ע' קנ), וי"ל דהוכחתו ממאמר הסמוך לו: אם ראה כו' שנאמר קוה כו'). אתם קרוים אדם : יבמות סא, רע"א. בהררי קודש : היא בחי' חכמה שבנפש האלקית שבה מלובש אור א"ס ב"ה (תניא ספי"ט). ולהעיר מהתרגום (תהלים פז, א). אני ישנה . . הגלות) : ילקוט שמעוני שה"ש רמז תתקפח. וראה ד"ה אני ישנה תר"ץ וביאורו (ס' הקונטרסים ח"א). שהוקשה . . לתפלין : קדושין לה, א. – דהכוונה לכל המצות. – ועפ"ז יומתק מה שאמר אלישע על תפלין כנפי יונה (שבת מט, א), אף דדרז"ל עה"פ (תהלים סח, יד) היא "מצות" סתם. ועפ"ז יל"פ דברי רש"י שם ד"ה כנפי יונה " מפני שהם מצות " (אף דפשוטי' – "הם" קאי אכנפי יונה). הובטח : ספר הישר לר"ת שי"ג. של"ה ש' האותיות אות ל'. שכל . . בלב : ירוש' תרומות ספ"ח. וראה זח"ג קסא, ב. וראה של"ה שם. כל עמי . . תפלין : ברכות (ו, א) ושם "אלו תפלין שבראש". אבל הרי צ"ל כל זמן שבין עיניך יהו שתים (מנחות לו, א). וראה צפע"נ (להגאון הרגצובי) על הרמב"ם הל' תפלין (פ"ד ה"ד) דתש"י מוסיפה בתש"ר. ולכאורה פשוט אשר גם תש"ר בפ"ע דיים לפעול "ויראו" (ראה תוס'. וצע"ג רש"י מנחות לה, ב). הרא"ש : וראה ג"כ בחיי מטות לב, לב. מפני . . ותיקונן : נ"א: ע"ש קיום מצות תפלין שתקנו. וטרף זרוע : תש"י גם בפ"ע – (לא רק שמוסיפה בתש"ר כדלעיל (ובפרט לפרש"י הנ"ל) – כי שם הפעולה "ויראו" היא באחרים – ותש"י לא לאחרים לאות (מנחות לז, ב), משא"כ) "וטרף". ונתתי שלום בארץ : להעיר ממרז"ל כל הנותן בעין יפה נותן, ובפרש"י – ב"ב עא, א ד"ה אבל – מוסיף: יותר מדאי. ולהעיר מפרש"י ר"פ השבוע: ואתחנן כו' מתנת חנם אעפ"י כו'. שלום השקט ובטח : להעיר מאגה"ק סי"ב. ד"ה אתה אחד לאדמו"ר האמצעי. אוה"ת לאדמו"ר הצ"צ (וכן מפ' ואתחנן ע' שכז – ושם מביא משל"ה מס' חולין ר"פ תו"א, קטז, א) עה"פ ונתתי שלום.
משנה תורה, הלכות ממרים ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אע"פשהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
תניא, ליקוטי אמרים י״ט - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״.
פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִם ״אָדָם״, נִשְׁמָתָם הִיא, לְמָשָׁל, כְּאוֹר הַנֵּר שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד לְמַעְלָה בְּטִבְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הָאֵשׁ חָפֵץ בְּטֶבַע, לִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה בִּיסוֹד הָאֵשׁ הַכְּלָלִי שֶׁתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים.
וְאַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִכְבֶּה וְלֹא יָאִיר כְּלוּם לְמַטָּה, וְגַם לְמַעְלָה – בְּשָׁרְשׁוֹ, יִתְבַּטֵּל אוֹרוֹ בִּמְצִיאוּת בְּשָׁרְשׁוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּכָךְ הוּא חָפֵץ בְּטִבְעוֹ.
כָּךְ נִשְׁמַת הָ״אָדָם״, וְכֵן בְּחִינַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, חֶפְצָהּ וְחֶשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִיפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא; הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה אַיִן וָאֶפֶס וְתִתְבַּטֵּל שָׁם בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, וְלֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מְאוּמָה מִמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן, אַף־עַל־פִּי־כֵן, זֶה רְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ בְּטִבְעָהּ.
וְטֶבַע זֶה הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת.
וְגַם כָּאן, הַכַּוָּונָה, שֶׁרָצוֹן וְחֵפֶץ זֶה בַּנֶּפֶשׁ אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג וּמוּבָן, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת וְשֵׂכֶל הַמּוּשָּׂג וְהַמּוּבָן, וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ שֶׁבָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ כְּלָל בְּכָל סִטְרָא דִקְדוּשָּׁה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ מֵחָכְמָה, שֶׁנִּקְרָא ״קוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן״, הַבָּטֵל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְאֵינוֹ דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָא ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וְהוּא הֵפֶךְ מַמָּשׁ מִבְּחִינַת הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁמִּמֶּנָּה נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ, וְאָמְרִין: ״הַב הַב״ וְ״הַלְעִיטֵנִי״, לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֵפֶךְ בְּחִינַת הַחָכְמָה; וְלָכֵן נִקְרָאִים ״מֵתִים״, כִּי ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה״, וְכֵן הָרְשָׁעִים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם; כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹהוּת מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, הֵם בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּגוּפָם בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִצַּד הַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, הַמּוֹלֶכֶת וּמוֹשֶׁלֶת בְּגוּפָם בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרֵאת אַהֲבָה זוֹ בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁרְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ לִדָּבֵק בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, בְּשֵׁם ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, כִּי הִיא מְסוּתֶּרֶת וּמְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִמֶּנָּה נִכְנָס בָּהֶם רוּחַ שְׁטוּת לַחֲטוֹא, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין אָדָם חוֹטֵא כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁגָּלוּת הַזֶּה לִבְחִינַת חָכְמָה – אֵינוֹ אֶלָּא לַבְּחִינָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִמֶּנָּה בַּנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, אֲבָל שֹׁרֶשׁ וְעִיקָּר שֶׁל בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין, וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת שֵׁינָה בָּרְשָׁעִים, וְאֵינָהּ פּוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בָּהֶם – כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִים בְּדַעְתָּם וּבִינָתָם בְּתַאֲוֹת הָעוֹלָם.
אַךְ כְּשֶׁבָּאִים לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת, וְנָגְעָה עַד הַנֶּפֶשׁ – לִבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, אֲזַי הִיא נֵיעוֹרָה מִשְּׁנָתָהּ, וּפוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בְּכֹחַ ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה׳״, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן בֶּאֱמוּנַת ה׳ בְּלִי שׁוּם טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג לוֹ, לְהִתְגַבֵּר עַל הַקְּלִיפּוֹת וְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה בְּהֶיתֵּר וּבְאִיסּוּר שֶׁהוּרְגַּל בָּהֶם, וְלִמְאוֹס בָּהֶם, וְלִבְחוֹר לוֹ ה׳ לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ, לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ.
וְאַף כִּי הַקְּלִיפּוֹת גָּבְרוּ עָלָיו כָּל יָמָיו וְלֹא יָכוֹל לָהֶם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, מִכָּל מָקוֹם, כְּשֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה בַּה׳ אֶחָד, שֶׁיְּסוּדָתָהּ בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, הִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁבָּהּ מְלוּבָּשׁ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הֲרֵי כָּל הַקְּלִיפּוֹת בְּטֵלִים וּמְבוּטָּלִים וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַמָּשׁ לִפְנֵי ה׳, כְּדִכְתִיב: ״כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה׳, כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ״.
וְהִנֵּה, אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בַּחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ – גָּדוֹל וְעָצוּם כֹּחוֹ כָּל כָּךְ, לְגָרֵשׁ וְלִדְחוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִגְּעוּ אֲפִילוּ בִּלְבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד; דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן, לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רַק אֵיזֶה מַעֲשֶׂה לְבַד נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, כְּגוֹן, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה, אַף שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ כְּלָל בְּלִבּוֹ, וְכֵן שֶׁלֹּא לְדַבֵּר תּוֹעָה חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחְדּוּת ה׳, אַף שֶׁאֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, רַק לִבּוֹ שָׁלֵם בֶּאֱמוּנַת ה׳.
וְזֶה – נִקְרָא ״דְּחִילוּ הַנִּכְלָל בִּרְחִימוּ״, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁחֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ בְּטִבְעָהּ לִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁמִּפְּנֵי אַהֲבָה זוֹ וְרָצוֹן זֶה, הִיא יְרֵאָה וּמְפַחֶדֶת בְּטִבְעָהּ מִנְּגוֹעַ בִּקְצֵה טוּמְאַת עֲבוֹדָה־זָרָה חַס־וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, אֲפִילוּ בִּלְבוּשֶׁיהָ הַחִיצוֹנִים שֶׁהֵם דִּבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה, בְּלִי אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל:
רש"י על תהילים ס״ח:י״ד - הטקסט מספריא
אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם וְגוֹ׳. כָּל זֶה הָאֹמֶר יֹאמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם שְׁכַבְתֶּם בֵּין תְּחוּמֵיכֶם וְהִתְעַנַּגְתֶּם בְּתַעֲנוּגִים, זֹאת יוֹנָתִי, כְּנֵסִיָּתִי, כְּנָפֶיהָ נֶחְפָּה בַכֶּסֶף. וּמַהוּ הַכֶּסֶף וְהֶחָרוּץ? בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי וְגוֹ׳ כְּשֶׁפֵּרַשׂ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְנֵיהֶם תּוֹרָתוֹ, אֲשֶׁר הַמְּלָכִים נִשְׁלָגִים וּמִתְלַבְּנִים בָּהּ בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת וְחֹשֶׁךְ, אָז נֶחְפּוּ כְנָפֶיהָ (כַּנְפֵי יוֹנָָָָה) בְּכַסְפָּהּ וְחֶמְדָּתָהּ שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְווֹת. כַּנְפֵי יוֹנָה. פְּלוּמָ״א בְּלַעַ״ז:
וְאֶבְרוֹתֶיהָ. כְּנָפֶיהָ שֶׁעוֹפֶפֶת בָּהֶן:
בִּירַקְרַק חָרוּץ. פָּתַר דּוּנָשׁ בֶּן לַבְרַט: הֶחָרוּץ הוּא זָהָב, וְלָכָךְ נְתָנוֹ הַמְשׁוֹרֵר אֵצֶל הַכֶּסֶף, וִירַקְרַק הֶחָרוּץ הוּא הַזָּהָב אֲשֶׁר יוּבָא מֵאֶרֶץ הַחֲוִילָה וּמֵאֶרֶץ כּוּשׁ, זָהָב טוֹב מְאֹד מְאֹד (בראשית ב:יא-יג; איוב כח:יט). לֹא הוּא יָרוֹק וְלֹא הוּא אָדוֹם, וְלָכָךְ קְרָאוֹ יְרַקְרַק; כְּמוֹ ״לָבָן אֲדַמְדָּם״ (ויקרא יג:מב) – שֶׁאֵינוֹ לֹא לָבָן וְלֹא אָדוֹם. לְכָךְ נִכְפַּל: יְרַקְרַק, אֲדַמְדָּם:
מנחות ל״ו א - הטקסט מספריא
אָמַר רַב חִסְדָּא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
סָח – אִין, לֹא סָח – לָא? וְהָא שְׁלַח רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל תְּפִילָּה שֶׁל יָד אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, עַל תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״.
אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא סָח – מְבָרֵךְ אַחַת, סָח – מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם.
תָּנָא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה – עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעֶרְכֵי הַמִּלְחָמָה.
תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד. בִּשְׁלָמָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, דִּכְתִיב: ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ״, וַהֲדַר ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״.
אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד, מְנָלַן? אָמַר רַבָּה: רַב הוּנָא אַסְבְּרַאּ לִי, אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״, כׇּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יְהוּ שְׁתַּיִם.
תָּנוּ רַבָּנַן: תְּפִילִּין מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן? מִשְּׁעַת הַנָּחָתָן. כֵּיצַד? הָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ וּמִתְיָירֵא שֶׁמָּא יֹאבֵדוּ – מַנִּיחָן, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּן מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן.
וְעַד מָתַי מַנִּיחָן? עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד זְמַן שֵׁינָה. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאִם חֲלָצָן לָצֵאת לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לִיכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְשָׁקְעָה חַמָּה – שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַנִּיחָן.
אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְצַלּוּ בְּהוּ בְּאוּרְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב.
§ Rav Ḥisda says: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he must recite the blessing again when donning the phylacteries of the head.
The Gemara notes: One can infer that if he spoke, yes, he must recite a blessing when donning the phylacteries of the head, but if he did not speak, he does not recite a blessing. The Gemara challenges this: But Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, sent a ruling in the name of Rabbi Yoḥanan: On the phylacteries of the arm one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us to don phylacteries. On the phylacteries of the head one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us concerning the mitzva of phylacteries. This indicates that one always recites a blessing when donning the phylacteries of the head.
Abaye and Rava both say, to resolve this apparent contradiction: Rabbi Yoḥanan meant that if one did not speak, he recites one blessing; if he spoke, he recites two blessings, when donning the phylacteries of the head as well as when donning the phylacteries of the arm.
Concerning this, it is taught in a baraita: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he has a sin, and due to that sin he returns from the ranks of soldiers waging war. This is referring to the preparation for war, when the officers announce: “What man is there who is fearful and fainthearted? Let him go and return to his house” (Deuteronomy 20:8). The Sages explained that this is referring to one who is fearful due to his transgressions.
It is further taught in a baraita: When one dons phylacteries, he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head. And when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward removes the phylacteries of the arm. The Gemara asks: Granted, the ruling that when one dons phylacteries he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head is understood, as it is first written: “And you shall bind them for a sign upon your arm,” and then it is written: “And they shall be for frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8).
But from where do we derive the halakha that when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward he removes the phylacteries of the arm? Rabba said in explanation: Rav Huna explained to me the source of this halakha. The verse states: “And you shall bind them for a sign upon your arm and they shall be for frontlets between your eyes,” and it is derived from here: As long as the phylacteries of the head are between your eyes, the number of phylacteries you are wearing shall be two.
The Sages taught in a baraita: With regard to phylacteries, from when does one recite a blessing over them? From when the time arrives to don them. How so? If one is rising early to leave his home to travel on the road and is afraid lest his phylacteries become lost during the journey, he dons them even at night, despite the fact that this is not the proper time for the mitzva of phylacteries. And when the time for their mitzva arrives, in the morning, he touches them and recites a blessing over them.
And until when does one wear them? Until the sun sets. Rabbi Ya’akov says: Until traffic in the marketplace ceases. And the Rabbis say: Until the time of sleep. And the Rabbis concede to Rabbi Ya’akov that if one removed them to go out to the bathroom or to enter the bathhouse and the sun set, one does not don them again.
Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov. The Gemara likewise relates that Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna would pray in the evening, i.e., the evening service, with phylacteries. Some say that Rav Naḥman ruled that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov but in accordance with the opinion of the first tanna that the mitzva of phylacteries ends at sunset.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 1 עמודים.

