56
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
רואים את שם הוי', שלמעלה מהטבע32, השורה על ישראל על ידי הנחת תפלין שבראש – הם מפחדים מישראל, ולא ייתכן שהם יילחמו נגד ישראל.
ב) "שמפני קיום מצות תפלין (על הזרוע ועל הראש) ותיקונן, יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקד"33. כלומר, כאשר הגויים לוחמים נגד ישראל, מסיבה כלשהי, הרי על ידי מצות התפלין נגרם "וטרף זרוע אף קדקד".
ט. תפלין של יד – ענין נפרד, או תוספת כח
ההבדל הנובע משני ענינים אלו הוא:
בענין של "וטרף זרוע אף קדקד" יש לתפלין של יד ולתפלין של ראש השפעות שונות – מדה כנגד מדה: "טרף... קדקד" – על ידי תפלין שבראש, "וטרף זרוע" – על ידי תפלין של יד. כלומר, תפלין של יד הוא ענין בפני עצמו. לעומת זאת, בענין של "ויראו ממך" אומרים חז"ל "אלו תפלין שבראש". תפלין של יד נותנים רק תוספת "כח" לתפלין של ראש34, כנאמר במכילתא35 "כשהוא נותן, נותן של יד, ואחר כך נותן של ראש, וכשהוא חולץ, חולץ את של ראש, ואחר כך של יד".
הדבר נרמז בכך שבפרשת בא מופיעים תפלין של יד ותפלין של ראש כענין אחד, ובמשנה תורה (בפרשתנו) – כשני ענינים:
כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, היה משה רבינו אמור להכניסם לארץ ישראל, וכיון ש"פני משה כפני חמה"36, היתה הכניסה לארץ נעשית
הערות
- 32. כי הוא מורה שהוא הי' הוה ויהי' – למעלה מן הזמן – וכן למעלה מבחי' מקום כו' (שעהיוה"א פ"ז).
- 33. הל' קטנות להרא"ש – הל' תפלין סט"ו (כהגירסא שהובאה במעדני יו"ט שם. ונפק"מ בהלשון ולא בתוכן הענין). וראה גם בחיי ס"פ מטות: "היו בטוחים .. בזכות המצוה שבידם וכענין שדרשו רז"ל וטרף זרוע בזכות תפלין שבזרוע אף קדקד בזכות תפלין שבראש". וראה לעיל ע' 11.
- 34. עיין צפע"נ על הרמב"ם הל' תפלין פ"ד ה"ד: גורם לשל ראש שיהי' מונח כו' על ראשך כו' תש"ר אך מ"מ צריך של יד משום כל זמן שבין עיניך כו'. עיי"ש.
- 35. בא יג, ט. בבבלי (מנחות לו, א. וכ"ה בשו"ע אדה"ז סכ"ח ס"ג) ילפינן דין זה מ"והיו" (לשון רבים) שנאמר במשנה תורה. אבל, ע"פ דרך הפשט, הדין ד"כל זמן שבין עיניך יהיו שתים" אינו נלמד מ"היו". כי נוסף למה ש"והיו" לשון רבים קאי על "הדברים האלה" (כנ"ל סעיף ד') – אדרבה: באם הי' נאמר "וקשרתם לאות .. ולטוטפת גו'" (בלי תיבת "והיו"), היו תש"י ותש"ר מצוה אחת (ראה לעיל סעיף ה'), ולא רק "יהיו שתים". ולכן י"ל, שע"ד הפשט – דין זה נלמד ממה שבפ' בא נכללים תש"י ותש"ר יחד (אף שהן ב' מצות כדמוכח מ"והיו" שנאמר במשנה תורה). וראה במכילתא הנ"ל: "מכאן אמרו כשהוא נותן כו'". וראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' 47 ואילך.
- 36. ב"ב עה, א. ספרי ורש"י פנחס כז, כ. ועוד. – והרי חמה ולבנה הן דוגמת (ראה זח"א כ, א) שם הוי' (שלמעלה מהטבע) ושם אלקים (בגימט' "הטבע") – ראה חינוך – בשעה"ת לאדמוה"א ח"ב – פ"ה. אור התורה פרשתנו ס"ע צ ואילך. ס"ע צג ואילך. ובכ"מ.
משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד׳:ד׳ - הטקסט מספריא
תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה וכיצד מברכין על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין.
מנחות ל״ו א - הטקסט מספריא
אָמַר רַב חִסְדָּא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
סָח – אִין, לֹא סָח – לָא? וְהָא שְׁלַח רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל תְּפִילָּה שֶׁל יָד אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, עַל תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״.
אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא סָח – מְבָרֵךְ אַחַת, סָח – מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם.
תָּנָא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה – עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעֶרְכֵי הַמִּלְחָמָה.
תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד. בִּשְׁלָמָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, דִּכְתִיב: ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ״, וַהֲדַר ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״.
אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד, מְנָלַן? אָמַר רַבָּה: רַב הוּנָא אַסְבְּרַאּ לִי, אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״, כׇּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יְהוּ שְׁתַּיִם.
תָּנוּ רַבָּנַן: תְּפִילִּין מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן? מִשְּׁעַת הַנָּחָתָן. כֵּיצַד? הָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ וּמִתְיָירֵא שֶׁמָּא יֹאבֵדוּ – מַנִּיחָן, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּן מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן.
וְעַד מָתַי מַנִּיחָן? עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד זְמַן שֵׁינָה. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאִם חֲלָצָן לָצֵאת לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לִיכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְשָׁקְעָה חַמָּה – שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַנִּיחָן.
אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְצַלּוּ בְּהוּ בְּאוּרְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב.
§ Rav Ḥisda says: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he must recite the blessing again when donning the phylacteries of the head.
The Gemara notes: One can infer that if he spoke, yes, he must recite a blessing when donning the phylacteries of the head, but if he did not speak, he does not recite a blessing. The Gemara challenges this: But Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, sent a ruling in the name of Rabbi Yoḥanan: On the phylacteries of the arm one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us to don phylacteries. On the phylacteries of the head one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us concerning the mitzva of phylacteries. This indicates that one always recites a blessing when donning the phylacteries of the head.
Abaye and Rava both say, to resolve this apparent contradiction: Rabbi Yoḥanan meant that if one did not speak, he recites one blessing; if he spoke, he recites two blessings, when donning the phylacteries of the head as well as when donning the phylacteries of the arm.
Concerning this, it is taught in a baraita: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he has a sin, and due to that sin he returns from the ranks of soldiers waging war. This is referring to the preparation for war, when the officers announce: “What man is there who is fearful and fainthearted? Let him go and return to his house” (Deuteronomy 20:8). The Sages explained that this is referring to one who is fearful due to his transgressions.
It is further taught in a baraita: When one dons phylacteries, he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head. And when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward removes the phylacteries of the arm. The Gemara asks: Granted, the ruling that when one dons phylacteries he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head is understood, as it is first written: “And you shall bind them for a sign upon your arm,” and then it is written: “And they shall be for frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8).
But from where do we derive the halakha that when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward he removes the phylacteries of the arm? Rabba said in explanation: Rav Huna explained to me the source of this halakha. The verse states: “And you shall bind them for a sign upon your arm and they shall be for frontlets between your eyes,” and it is derived from here: As long as the phylacteries of the head are between your eyes, the number of phylacteries you are wearing shall be two.
The Sages taught in a baraita: With regard to phylacteries, from when does one recite a blessing over them? From when the time arrives to don them. How so? If one is rising early to leave his home to travel on the road and is afraid lest his phylacteries become lost during the journey, he dons them even at night, despite the fact that this is not the proper time for the mitzva of phylacteries. And when the time for their mitzva arrives, in the morning, he touches them and recites a blessing over them.
And until when does one wear them? Until the sun sets. Rabbi Ya’akov says: Until traffic in the marketplace ceases. And the Rabbis say: Until the time of sleep. And the Rabbis concede to Rabbi Ya’akov that if one removed them to go out to the bathroom or to enter the bathhouse and the sun set, one does not don them again.
Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov. The Gemara likewise relates that Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna would pray in the evening, i.e., the evening service, with phylacteries. Some say that Rav Naḥman ruled that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov but in accordance with the opinion of the first tanna that the mitzva of phylacteries ends at sunset.
רש"י על במדבר כ״ז:כ׳ - הטקסט מספריא
ונתתה מהודך עליו. זֶה קֵרוּן עוֹר פָּנִים:
מהודך. וְלֹא כָּל הוֹדְךָ, וּמָצִינוּ לְמֵדִין פְּנֵי מֹשֶׁה כַּחַמָּה פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כַּלְּבָנָה (ספרי; בבא בתרא ע"ה):
למען ישמעו כל עדת בני ישראל. שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ כָּבוֹד וְיִרְאָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֲגִין בְּךָ:
ונתתה מהודך עליו AND THOU SHALT PUT SOME OF THY GLORY UPON HIM — This refers to the shining of the skin of his countenance (see Exodus 34:29—30).
מהודך SOME OF THY GLORY, and not all thy glory; consequently we learn from this: Moses’ face beamed like the sun, Joshua's face only like the moon (Sifrei Bamidbar 140:2; Bava Batra 75a).
למען ישמעו כל עדת ישראל THAT ALL THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL SHOULD BE OBEDIENT TO HIM — that they should comport themselves towards him with respect and reverence, in the same way as they comport themselves towards you (cf. Yalkut Shimoni on Torah 776).
מצוטט ב־3 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך כו ‹ ט'תשכא לקו"ש ח"ט ע' 56
לקוטי שיחות 2
- כרך לט ‹ ואתחנן ‹ שיחה ב ‹ 28 לקו"ש ח"ט ע' 56
- כרך ה ‹ חנוכה ‹ שיחה א ‹ 226 לקו"ש ח"ט ע' 56
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.