28
תש"י ותש"ר (דתש"י מצותן רק מעשה הקשירה, ואילו תש"ר היא מצוה תמידית, "שיהי' מונח") — בפנימיות הענינים:
בנוגע למדות שבלב, הרי אין לבו של אדם (בינוני — שהיא מדת כל אדם) ברשותו "להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת"61 (דצדיקים דוקא לבם ברשותם61), ולכן אין מצות תש"י — דהיינו שעבוד תאוות הלב — "שיהי' מונח", כ"א רק מעשה הקשירה, זאת אומרת, דאע"פ שאין האדם יכול להפוך את לבו מתאוות לבו לאהבת ה' באמת, שיהי' משועבד בתמידיות לאהבת ה', מ"מ עליו לקשור את לבו, בדרך אתכפיא, לשלוט על עצמו שלא להוציא תאוותו מן הכח אל הפועל62.
משא"כ בנוגע למוחו, הרי "מוחו ברשותו"61 של כאו"א מישראל, ש"יכול להתבונן בו בכל אשר יחפוץ"61, ולכן מצות תש"ר היא "שיהי' מונח", היינו שיהי' משועבד באופן תמידי לעבודתו יתברך.
אבל אעפ"כ, כדי לקיים מצות תש"ר צריכים גם לענין דתש"י, "כל זמן שבין עיניך יהו שתים", כי כדי שעבודת המוח תהי' כדבעי, מוכרח שגם לבו יהי' "קשור" ומשועבד (עכ"פ בדרך אתכפיא) במשך כל היום, כמובן בפשטות, שאם לא יהי' שולט על תאוות לבו, הרי זה יבלבל לעבודת המוח כו'.
ז. ובעומק יותר יש לומר, שהחילוק בין שני הענינים בתש"י ותש"ר — דלגבי מעשה ההנחה הם שתי מצוות, ולענין "שיהי' מונח" הם כמו מצוה אחת (כנ"ל סעיף ג) — הוא משום שהן שתי דרגות בעבודת ה'63:
מבואר בכ"מ64, שיש ב' דרגות במוחין — חיצוניות המוחין ופנימיות המוחין, שההבדל ביניהם הוא: אע"פ שהמוח שליט על הלב65, וההתבוננות בגדולת ה' מולידה בלב אהבת ה' ויראתו (כמבואר ברמב"ם66), יש חילוק בין חיצוניות השכל ופנימיות השכל באופן השפעתן על מדות שבלב:
השפעת חיצוניות השכל על המדות היא בדרך פעולה, דלאחרי שהאדם מבין ומשיג בשכלו גדלות ה' ("וידעת"67) צ"ל עבודה נוספת לפעול הולדת מדה שבלב ("והשבות אל לבבך"67), שזה בא ע"י התעסקות מיוחדת מצד השכל שבראש, להתלבש ב"עולם המדות" ולעורר רגש שבלב. ומובן, שלגבי דרגת השכל עצמו ה"ז ירידה;
משא"כ השפעת פנימיות השכל, הקשורה עם עצם הנפש, הרי היא בכל חלקי האדם בדרך ממילא, כי השגת איזה דבר מצד פנימיות השכל היא באופן שהאדם נדבק בזה בכל מציאותו, באופן שהמדות נגררות בדרך ממילא אחרי ההשגה.
וזהו החילוק בין שני האופנים בתש"י ותש"ר:
הערות
- 61. תניא רפי"ז.
- 62. ראה בארוכה תניא פי"ב ואילך.
- 63. בהבא לקמן להעיר גם מלקו"ש ח"ט ע' 56 ואילך.
- 64. ראה קונטרס העבודה ע' 76. ד"ה ואל מי תדמיוני תרס"ה. ד"ה לך אמר לבי עת"ר (ע' יג ואילך). ד"ה כי חק לישראל השי"ת פי"ג. ועוד.
- 65. תניא פי"ב (יז, רע"א), מרע"מ פ' פינחס.
- 66. הל' יסוה"ת רפ"ב.
- 67. פרשתנו ד, לט.
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
תניא, ליקוטי אמרים י״ב - הטקסט מספריא
וְהַבֵּינוֹנִי, הוּא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין הָרָע גּוֹבֵר כָּל כָּךְ לִכְבּוֹשׁ אֶת הָעִיר קְטַנָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף לְהַחֲטִיאוֹ; דְּהַיְינוּ, שֶׁשְּׁלֹשָׁה לְבוּשֵׁי נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, אֵין גּוֹבְרִים בּוֹ עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף – בַּמּוֹחַ וּבַפֶּה וּבִשְׁאָר רַמַ״ח אֵבָרִים, לְהַחֲטִיאָם וּלְטַמְּאָם חַס וְשָׁלוֹם.
רַק שְׁלֹשָׁה לְבוּשֵׁי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית הֵם לְבַדָּם מִתְלַבְּשִׁים בַּגּוּף, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה מִיָּמָיו וְלֹא יַעֲבוֹר לְעוֹלָם, וְלֹא נִקְרָא עָלָיו שֵׁם ״רָשָׁע״ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת וְרֶגַע אֶחָד כָּל יָמָיו.
אַךְ מַהוּת וְעַצְמוּת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ, לֹא לָהֶן לְבַדָּן הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעִיר קְטַנָּה, כִּי אִם בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים, כְּמוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה שֶׁהִיא שְׁעַת מוֹחִין דְּגַדְלוּת לְמַעְלָה, וְגַם לְמַטָּה הִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְכָל אָדָם, שֶׁאָז מְקַשֵּׁר חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁלּוֹ לַה׳ – לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּלְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מֵאַהֲבָה, שֶׁזֶּהוּ עִנְיָן הַמְבוֹאָר בִּקְרִיאַת שְׁמַע דְּאוֹרַיְיתָא, וּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁלְּפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ שֶׁהֵן מִדְּרַבָּנָן – הֵן הֲכָנָה לְקִיּוּם הַקְּרִיאַת־שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר; וְאָז, הָרָע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי כָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב הַמִּתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל הַיְמָנִי מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבַּמּוֹחַ הַמְקוּשָּׁרִים בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
אֲבָל אַחַר הַתְּפִלָּה, בְּהִסְתַּלְּקוּת הַמּוֹחִין דְּגַדְלוּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הֲרֵי הָרָע חוֹזֵר וְנֵיעוֹר בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה לְתַאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו.
רַק מִפְּנֵי שֶׁלֹּא לוֹ לְבַדּוֹ מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעִיר, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֵבְרֵי הַגּוּף בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה מַמָּשׁ, לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה אֵיךְ לְמַלֹּאת תַּאֲוַת לִבּוֹ, כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת פִּינְחָס] בְּתוֹלַדְתּוֹ וְטֶבַע יְצִירָתוֹ, שֶׁכָּךְ נוֹצַר הָאָדָם בְּתוֹלַדְתּוֹ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ, שֶׁלֹּא לְמַלֹּאת מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִתַּאֲוֹת לִבּוֹ אֶל הַהֵפֶךְ לְגַמְרֵי, וּבִפְרָט אֶל צַד הַקְּדוּשָּׁה.
כְּדִכְתִיב: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ״; פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָאוֹר יֵשׁ לוֹ יִתְרוֹן וּשְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל הַחוֹשֶׁךְ, שֶׁמְּעַט אוֹר גַּשְׁמִי דּוֹחֶה הַרְבֵּה מִן הַחשֶׁךְ, שֶׁנִּדְחֶה מִמֶּנּוּ מֵאֵלָיו וּמִמֵּילָא, כָּךְ נִדְחֶה מִמֵּילָא סִכְלוּת הַרְבֵּה שֶׁל הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי [כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת וְכוּ׳״], מִפְּנֵי הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ, אֲשֶׁר רְצוֹנָהּ לִמְשׁוֹל לְבַדָּהּ בָּעִיר, וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, בְּכָל הַגּוּף כּוּלּוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אֵינוֹ נִקְרָא ״צַדִּיק״ כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁיִּתְרוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר לְאוֹר נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַל הַחוֹשֶׁךְ וְסִכְלוּת שֶׁל הַקְּלִיפָּה הַנִּדְחֶה מִמֵּילָא – אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְלֹא בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל הַקְּלִיפָּה, כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי – לֹא נִדְחָה כְּלָל מִמְּקוֹמוֹ בַּבֵּינוֹנִי אַחַר הַתְּפִלָּה, שֶׁאֵין רִשְׁפֵּי אֵשׁ אַהֲבַת ה׳ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בֶּחָלָל הַיְמָנִי, כִּי אִם תּוֹכוֹ רָצוּף ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וַאֲזַי, יָכוֹל לִהְיוֹת סִכְלוּת הַכְּסִיל הָרָע בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, לְהִתְאַוֹּת תַּאֲוָה לְכָל עִנְיְינֵי גַּשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, בֵּין בְּהֶיתֵּר בֵּין בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, כְּאִלּוּ לֹא הִתְפַּלֵּל כְּלָל.
אֶלָּא שֶׁבִּדְבַר אִיסּוּר אֵינוֹ עוֹלֶה בְּדַעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת הָאִיסּוּר בְּפוֹעַל מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה הַקָּשִׁים מֵעֲבֵירָה יְכוֹלִים לִפְעוֹל לַעֲלוֹת לְמוֹחוֹ וּלְבַלְבְּלוֹ מִתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״ג׳ עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִיצּוֹל מֵהֶן בְּכָל יוֹם, הִרְהוּר עֲבֵירָה וְעִיּוּן תְּפִלָּה כוּ׳״.
רַק שֶׁלָּזֶה מוֹעִיל הָרְשִׁימוּ בַּמּוֹחִין, וְיִרְאַת ה׳ וְאַהֲבָתוֹ הַמְסוּתֶּרֶת בֶּחָלָל הַיְמָנִי, לְהִתְגַּבֵּר וְלִשְׁלוֹט עַל הָרָע הַזֶּה הַמִּתְאַוֶּה תַּאֲוָה, שֶׁלֹּא לִהְיוֹת לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה בָּעִיר לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֵבְרֵי הַגּוּף.
וַאֲפִילוּ בַּמּוֹחַ לְבַדּוֹ, לְהַרְהֵר בְּרָע, אֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהַרְהֵר חַס וְשָׁלוֹם בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ – שֶׁיְּקַבֵּל בְּרָצוֹן חַס וְשָׁלוֹם הִרְהוּר זֶה הָרָע הָעוֹלֶה מֵאֵלָיו מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֶלָּא מִיָּד בַּעֲלִיָּיתוֹ לְשָׁם, דּוֹחֵהוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּמַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִיָּד שֶׁנִּזְכָּר שֶׁהוּא הִרְהוּר רָע, וְאֵינוֹ מְקַבְּלוֹ בְּרָצוֹן אֲפִילוּ לְהַרְהֵר בּוֹ בְּרָצוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן לְהַעֲלוֹתוֹ עַל הַדַּעַת לַעֲשׂוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֲפִילוּ לְדַבֵּר בּוֹ, כִּי הַמְהַרְהֵר בְּרָצוֹן נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת לְעוֹלָם.
וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, מִיָּד שֶׁעוֹלֶה לוֹ מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ אֵיזוֹ טִינָא וְשִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֵיזוֹ קִנְאָה אוֹ כַּעַס אוֹ קְפֵידָא וְדוֹמֵיהֶן, אֵינוֹ מְקַבְּלָן כְּלָל בְּמוֹחוֹ וּבִרְצוֹנוֹ.
וְאַדְּרַבָּה, הַמּוֹחַ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בָּרוּחַ שֶׁבְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת הַהֵפֶךְ מַמָּשׁ, – לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵירוֹ בְּמִדַּת חֶסֶד, וְחִיבָּה יְתֵרָה מוּדַעַת לוֹ, לִסְבּוֹל מִמֶּנּוּ עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן, וְלֹא לִכְעוֹס חַס וְשָׁלוֹם, – וְגַם, שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם לוֹ כְּפָעֳלוֹ חַס וְשָׁלוֹם, – אֶלָּא אַדְּרַבָּה; לִגְמוֹל לְחַיָּיבִים טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, לִלְמוֹד מִיּוֹסֵף עִם אֶחָיו:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳ - הטקסט מספריא
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו.
ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים הכל במראה הנבואה ודרך חידה לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים כמו שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ואינו אש אלא משל וכמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות.
ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר.
זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול.
שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם.
וכל הצורות האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו.
כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו.
דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.
צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל כבשים ללבושך כך אמרו חכמים בפירוש משל זה דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושך כלומר לך לבדך ואל תדרוש אותם ברבים ועליהם אמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך ועליהם אמר דבש וחלב תחת לשונך כך פירשו חכמים הראשונים דברים שהן כדבש וחלב יהיו תחת לשונך.
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 2
- יד - שנת תשט"ו - חלק שני ‹ בס"ד. ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשט"ו לקו"ש חל"ט ע' 28
- טז - שנת תשט"ז - חלק שני ‹ בס"ד. ש"פ שמות, מבה"ח שבט, ה'תשט"ז לקו"ש חל"ט ע' 28
ספר המאמרים ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1
- תרצ"ב-תרצ"ג ‹ תרצ"ב ‹ בס"ד. יום ב' דר"ה תרצ"ב, אָטואָצק. ‹ כט לקוטי שיחות חלק לט ע' 28
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.