47

מניח של ראש", והוכחה נפרדת להלכה "כשהוא חולץ, חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד". ואילו לפי המכילתא נלמדות שתי ההלכות באותה דרך.

ב. לכאורה מדובר בגמרא על ה"גברא" ובמכילתא על ה"חפצא"

לכאורה ניתן היה לתרץ קושיא אחת בחבירתה. לשם כך יש להקדים ולהסביר, לפי המכילתא, כיצד נלמד מן הפסוק גם הפרט השני "וכשהוא חולץ, חולץ את של ראש ואחר כך של יד"?

ההסבר לכך הוא: ההבדל בין הציווי "והיה לך לאות על ידך" שבפרשת קדש, לבין הציווי "וקשרתם לאות על ידך" שבפרשתנו, הוא: בפרשתנו המצוה היא על מעשה הקשירה של האדם – "וקשרתם לאות על ידך". לעומת זאת בפסוק "והיה לך לאות על ידך" שבפרשת קדש, הציווי הוא "והיה" – שהתפילין יהיו "לאות על ידך ולזכרון בין עיניך"⁶.

במילים אחרות: בפרשתנו מדובר על ה"גברא", ובפרשת קדש "והיה לך לאות על ידך" – מדובר על ה"חפצא".

וכיון שהגמרא מדברת על סדר הנחת התפילין מצד חובת הגברא⁷ – "כשהוא מניח, מניח של יד ואחר כך מניח של ראש" – לומדת זאת הגמרא מן הפסוק המדבר על מצות המניח: "וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך".

ולפיכך יש צורך בהוכחה נפרדת ("כל זמן שבין עיניך יהו שתים") לגבי חליצת התפילין, שאינה קשורה לחובת ולסדר הנחת תפילין.

ואילו במכילתא אין מדובר על מצות הנחת תפילין מצד הגברא, אלא על התפילין, כחפצא, שהם "לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", ולכן ההוכחה היא מן הפסוק "והיה לך לאות על ידך", ש"כל זמן שתפילין של יד ביד תן את של ראש בראש", ובמילא – "מכאן אמרו" – לומדים מכך גם לגבי מעשה האדם בשתי הפעולות: "כשהוא נותן, נותן של יד ואחר כך נותן של ראש, וכשהוא חולץ, חולץ את של ראש ואחר כך של יד". כי בענין של "והיה" אין הבדל בין הנחת התפילין לבין חליצתן.

ג. הקשיים על הסבר זה אך קשה להסביר זאת כך⁸, כי

בספרי בפרשתנו נאמרים אותם דברים כבמכילתא – "כל זמן של יד ביד תן של ראש בראש, מכאן אמרו, כשנותן תפילין, נותן של יד תחילה ואחר כך של ראש, וכשהוא חולץ,