391
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
רש"י במפורש ש"חמשה שבטים שבירך באחרונה זבולון גד דן נפתלי ואשר כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם לפי שהיו חלשים שבכל השבטים הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה שנאמר ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים".
ו כלומר, הוא מכריע שם בפשוטו של מקרא לפי הדיעה השניה, והוא אומר זאת ללא הקדמה "רבותינו דרשו" וכדומה, אלא כפשט?
(ב) בפרשת "מטות"10 ו"דברים"11 אומר רש"י בפשטות ששבט גד היה בין אלו ש"גבורים היו" – להיפך מדבריו ב"וזאת הברכה", שלפי פשוטו של מקרא היה גד בין החלשים12?
אין לומר, שבכל מקרה מפרש רש"י לפי ההכרח בפשוטו של מקרא שם – בפרשת "מטות" ו"דברים" הכרחי לפי פשוטו של מקרא ששבט גד היה מן הגבורים, ואילו ב"וזאת הברכה" הכרחי לומר ששבט גד היה מחמשת השבטים החלשים, ובפרשתנו אין הוכחה מכריעה לפי הפשט – כי, כאמור מספר פעמים, וכמובן מאליו, לא ייתכן שפירוש לפי פשוטו של מקרא במקום
ו אחד יסתור פירוש לפי פשוטו של מקרא במקום אחר13.
ב. אין סתירה בין פירוש רש"י כאן לבין פירושו ב"מטות" ו"דברים"
ההסבר להבדל שבין פירוש רש"י כאן לבין פירושו בפרשת "מטות"
"דברים" הוא:
כאשר מביא רש"י במקום אחד שני פירושים ואילו בפסוק אחר הוא מפרש לפי דעה אחת בלבד, ייתכנו לכך שתי סיבות: א) ברוב המקרים – לפי הפירוש היחיד שמביא רש"י יש קושי מסויים בפסוק, ולכן מתרץ זאת רש"י בפירושו, ואילו לפי הפירוש השני (שאין הוא מביא), מובן הפסוק בפשטות ואין צורך בהסבר מיוחד. ב) סיבה הפוכה – במקום שהוא מציין פירוש אחד מובן פירוש זה מאליו מפשוטו של מקרא, (אם כי אין הפירוש מוכרח, כי ניתן להסביר זאת גם לפי הפירוש השני).
ובעניננו ניתן להסביר זאת על פי הסיבה השניה: בפרשתנו אין אמנם הכרח לגבי השאלה מי היו החלשים ומי היו הגבורים, ואילו בפרשת "מטות"
"דברים" מובן בפשטות שבני גד14 היו
הערות
- 10. לב, יז.
- 11. ס"פ דברים.
- 12. ובפ' ברכה גופא פרש"י (לג, כ) בגד "שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים", ושם כא "לפי שהיו גבורים". ושם (לג, כב) בדן "לפיכך מושלו כאריות".
- 13. ראה ספרי מעשי ה' (לר' אליעזר (הרופא) אשכנזי) – מעשי בראשית פ"א – שהשיג על הרא"ם: ובאמת לא יקבל דעת המשכיל שרש"י ז"ל שכל מגמתו הוא לפרש את התורה ולהראות את יפי' היות כל דברי' נכונים למבין וישרים למוצאי דעת שיפרש את התורה במקום אחד כפי אגדה אחת ובמקום אחר יפרש כפי אגדה סותרת הראשונה, שבאופן זה יהי' גם הכתובים חלוקים, ובמקום שרש"י ז"ל אומר להועילנו בישוב הכתובים אדרבה יחליט היותם חלוקים זה על זה וזה רחוק מן השכל ואין דעת המשכיל סובלתו.
- 14. בנוגע לראובן אין הוכחה כ"כ, כי העיקר בפרשת מטות ודברים (בנוגע המלחמה ולעבור חלוצים) הם בני גד, ראה מטות לב, ו. כה. כט. לא. לג. שמקדים בני גד לבני ראובן. ובפרש"י מטות (ודברים) ד"גבורים היו שכן נאמר בגד וטרף זרוע אף קדקד" (ובפרש"י יהושע (ו, ט): "בני ראובן ובני גד היו עוברים לפניהם לפי שהיו בני גד גבורים ומכים בזרוע כו'"), ובני ראובן היו טפלים להם. ראה לקו"ש [המתורגם ח"ט ע' 1־2 ובהנסמן שם.
רש"י על בראשית ל״ג:כ׳ - הטקסט מספריא
ויקרא לו אל אלהי ישראל. לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל שֵׁם שֶׁהָיָה הַקָּבָּ"ה עִמּוֹ וְהִצִּילוֹ קָרָא שֵׁם הַמִּזְבֵּחַ עַל שֵׁם הַנֵּס, לִהְיוֹת שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם נִזְכָּר בִּקְרִיאַת הַשֵּׁם, כְּלוֹמַר מִי שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַקָּבָּ"ה, הוּא לֵאלֹהִים לִי, שֶׁשְּׁמִי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי (שמות י"ז), לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי ה', אֶלָּא עַל שֵׁם הַנֵּס קָרָא שֵׁם הַמִּזְבֵּחַ לְהַזְכִּיר שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ה' הוּא נִסִּי. וְרַבּוֹתֵנוּ דָּרְשׁוּ שֶׁהַקָּבָּ"ה קְרָאוֹ לְיַעֲקֹב אֵל (מגילה י"ח); וְדִבְרֵי תוֹרָה כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ע' שבת פ"ח) – מִתְחַלְּקִים לְכַמָּה טְעָמִים, וַאֲנִי לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא בָּאתִי:
ויקרא לו אל אלהי ישראל AND HE CALLED IT EL-ELOHE ISRAEL — It does not mean that the altar was named “The God of Israel” thus bearing a Divine Name, but because the Holy One blessed be He, had been with him and delivered him he called the name of the altar by a term that had an allusion to the miracle, so that the praise of God might be mentioned when people called it by its name. Thus it would mean: He who is El, God — viz, the Holy One, blessed be He — is the God of me whose name is Israel. We find something similar in the case of Moses (Exodus 17:15): “And he called its (the altar’s) name Adonai-Nissi. Not that the altar was called by the Divine Name Adonai, but he named the altar thus, to mention the praise of the Holy One, blessed be He: “The Lord — He is my banner!" Our Rabbis, of blessed memory, expounded it thus: that the Holy One, blessed be He, called Jacob by the name El. The verse therefore should be translated “and the God of Israel called him (Jacob) El” (Megillah 18a). And in reference to all these different explanations it may be said that the words of the Torah — just as a hammer splits the rock into many different pieces (Shabbat 88b) — may be given many different explanations. I however make it my aim to give the plain sense of Scripture.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך ט ‹ דברים ‹ שיחה א ‹ 2 לקו"ש חט"ו ע' 391
תורת מנחם 1
- נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ט לקו"ש חט"ו ע' 391
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.