שיחה ב

14שיחה ב

דברים

א. תוכחה שבסיומה גאולה

אחד מהענינים שבהם דומה ההפטרה "חזון ישעיהו" לפרשת דברים הוא:

"חזון ישעיהו" הוא נבואת תוכחה לישראל, אך יחד עם זאת, הכוונה אינה בתוכחה כשלעצמה, אלא, כנאמר בהפטרה עצמה, שהנבואה "לכו נא ונוכחה" היא למען ש"אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו...", ולכן סיום ההפטרה הוא בנושא הגאולה – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"¹.

כך גם בפרשת דברים אנו רואים, שלמרות שהפרשה היא "דברי תוכחות"², הרי בסיומה מדובר על הכניסה לארץ ישראל – "לא תיראום, כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם".

ב. שני סוגים בתוכחה ובגאולה

דברי התוכחה של משה לבני ישראל בפרשתנו נחלקים לשני סוגים: תוכחות שמשה אינו מציין במפורש, אלא ברמז בלבד, ותוכחות שהוא מפרט בגלוי ובמפורש³.

גם בכניסה לארץ ישראל, שאודותיה מדובר בסוף הפרשה, יש שני ענינים: הכניסה לארץ ישראל עצמה, בעבר הירדן המערבי, והענין של "ושבתם איש לירושתו אשר נתתי לכם" בעבר הירדן המזרחי, אשר תלוי בקיום התנאי "חלוצים תעברו... יניח ה' לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ אשר ה' אלקיכם נותן להם בעבר הירדן"⁴.

גם בכך דומה ההפטרה לפרשה: גם ב"לכו נא ונוכחה", שבתוכחות ההפטרה, יש שני סוגים: תוכחות על סוג אחד של עבירות – "אם יהיו חטאיכם כשנים", אשר על ידי התוכחה "כשלג ילבינו", ותוכחות על 15סוג נוסף של עבירות – "אם יאדימו כתולע", אשר על ידי התוכחה "כצמר יהיו".

ואף בענין הגאולה שבסוף ההפטרה, המקביל לכניסה לארץ ישראל בסוף פרשתנו, כדלעיל בסעיף א', יש שני ענינים: "ציון במשפט תפדה", "ושביה בצדקה".

ג. "לבן" – רק בסוג אחד של תוכחות

"שלג" ו"צמר" – שניהם לבנים. אך לובן השלג צח יותר מלובן הצמר⁵, ולכן נאמר דוקא לגבי השלג הביטוי "כשלג ילבינו".

גם בכך רואים את הקשר שבין שני סוגי התוכחות שבפרשה לבין שני סוגי התוכחות שבהפטרה, שגם בפרשה מוזכר המושג "לבן" בפסוק, ואף זאת – רק לגבי סוג אחד של תוכחה:

בין דברי התוכחה של משה לבני ישראל ברמזים נאמר "בין תפל ולבן", ומשמעות המושג "ולבן" היא מראה לבן, ולא שם מקום. כדברי רש"י "הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן"⁶.

והנה, גם דברי התוכחה הגלויים היו קשורין למן: משה הוכיח בגלוי^* את בני גד ובני ראובן על הישארותם בעבר הירדן ואי כניסתם לארץ ישראל, וענין זה קשור למן⁷,

כנאמר בספרים⁸, שהסיבה לכך שלבני גד⁹ היה "מקנה רב... עצום מאד"¹⁰ – אשר על כך הם אמרו "אל תעבירנו את הירדן"¹¹ – היא משום שחבבו את המן¹² ולא אכלו מאכלים אחרים, ולפיכך לא שחטו את צאנם ובקרם, כשבטים האחרים, והמקנה שלהם נותר בשלמותו¹³, 16ולמרות זאת אין מוזכרת המלה "לבן", ויותר מכך – המן אינו מוזכר כלל.

ד. מדוע חשוב לציין שהמן

הוא לבן?

כדי להבין את כל הנ"ל, יש להקדים ולהסביר, מדוע בתוכחה על ש"תפלו על המן", הדגיש משה שהמן הוא "לבן".

מדוע חשוב כאן הפרט "שהוא לבן"? בפשטות נראה¹⁴, שהדבר דומה למסופר בפרשת בהעלותך, שכאשר התלוננו בני ישראל על המן, השיב להם הקדוש־ברוך־הוא¹⁵ "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח – ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב".

אך לאמיתו של דבר אין די בהסבר זה: בפרשת בהעלותך נאמר, שבני ישראל לא התלוננו על חסרון במן, אלא טענתם היתה "נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו"¹⁶, שאין להם מזון אחר מלבד המן, ולכן מובנת התשובה "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח": כיון שהמן "כך וכך הוא חשוב", עליהם לשמוח בו.

אך בפסוקנו, המשמעות של "תפלו על המן" היא, כפירוש רש"י¹⁷, שהם אמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ש"עתיד המן הזה שיתפח במעינו"¹⁸ – ואם כך, אין מובן: הפרט שהמן הוא לבן מוכיח על היותו חשוב, אך מענה זה אינו שולל את הטענה שהוא עלול להתנפח במעיים?

כן אין מובנת התשובה "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח" לגבי טענתם "בלתי אל המן עינינו"¹⁹: במזון חשוב בעיקר טעם המאכל, ולא מראהו וצבעו²⁰, ולפיכך, היתה התשובה צריכה להדגיש בעיקר, שבמן ישנם כל הטעמים, אך מעלה זו של המן מוזכרת רק מאוחר יותר 17בפסוק²¹, ובתחילה הוא משבח את המן, כתשובה על הטענה "בלתי אל המן עינינו", במעלה ש"והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח"?

ה. לבן – ביטוי למהות רוחנית

ההסבר לכך בפנימיות הענינים הוא:

בכל עניני הבריאה יש הגבלות מסויימות, ולפי הטבע לא ייתכן שיהיו שני טעמים בדבר אחד, ובודאי שלא כל הטעמים, ובמיוחד כאשר בין הטעמים יש טעמים נוגדים. לפיכך מובן, שהמן בכל זאת הכיל את כל הטעמים, מפני היותו "לחם מן השמים"²², ולכן אין בו מגבלות²³.

אמנם, לכל הענינים שלמטה יש שורש למעלה, אך בהגיעם למטה, משתנה מהותם. ואילו המן, גם בהגיעו להיות צורה גשמית, עד כדי כך שהזין את הגוף הגשמי, הוא נשאר במהותו כפי שהיה למעלה – לחם מן השמים²⁴.

וכיון שגם בהגיעו למטה נשאר המן במהותו, לפיכך היה מראהו לבן: כיון שהוא נמשך למטה ונתפס בעיני בשר, היה צריך שיהיה לו מראה מסויים, ומהו המראה שהיה לו? מראה לבן, המצביע²⁵ על רוחניות.

לפי זה יוצא, שרוחניותו של המן, המתבטא בצבעו הלבן, היא הגורם לכך שיש בו כל הטעמים: כיון שגם בהגיעו למטה הוא היה "מהות השפע דלמעלה"²⁶, שמתבטא בצבע הלבן, לכן ניתן היה לחוש בו את כל הטעמים.

ו. המן אינו תופס מקום

לפי זה מובן מדוע בראש ובראשונה משבח הפסוק את המן במעלת היותו "כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח", למרות שכתשובה לטענת בני ישראל "בלתי אל המן עינינו" חשוב יותר, לכאורה, לציין רק את היותו מכיל את כל הטעמים – וזאת, משום ש"ועינו כעין הבדולח"²⁷ הוא הגורם לכך שישנם בו כל הטעמים²⁸. ולכן, 18מציינת התורה תחילה את מעלת המן עצמו, שהוא רוחני ללא צורה גשמית, ולאחר מכן נאמר "שטו... וטחנו ברחיים... והיה טעמו כטעם לשד השמן" – שמפני היותו רוחני, הרי בהגיעו לצורה גשמית הוא מכיל את כל הטעמים.

מכך מובן מדוע מדגישה התורה בתוכחה של "תפלו על המן", את היותו "לבן", כי זוהי התשובה לטענתם:

אילו היה המן משתנה על ידי ירידתו למטה למהות של דבר גשמי, אפשר לטעון "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל": דבר גשמי – תופס מקום. וכיון שהמן "נבלע באיברים", יש מקום לחשש ש"עתיד המן הזה שיתפח במעינו". אך המן הוא "לבן", וגם בהגיעו למטה, לצורה גשמית, נשארת מהותו רוחנית, ולכן אין מקום לחשש ש"יתפח במעינו", כי גם לאחר הגדרתו בכמות של "עשירית האיפה"²⁹ הוא נשאר במהותו הרוחנית³⁰, שאינה תופסת מקום, ורק נתפסת במקום³¹.

ז. בני ישראל רצו לחם מן הארץ

בגלוי היתה טענתם של בני ישראל על המן ש"עתיד המן הזה שיתפח במעינו", אך המניע הפנימי לטענה זו הוא "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל": הם מאסו לחם מסוג זה, אשר "נבלע באיברים" ואינו משתנה בהתאם לתכונות הגוף הגשמי.

וזוהי הכוונה ב"תפלו על המן שהוא לבן": הם לא יכלו לשאת את המן, מפני שהיה "לבן", הם רצו להיות ניזונים מ"לחם מן הארץ", ולא מלחם, אשר גם בהגיעו למטה הוא רוחני – "לבן" – לחם מן השמים.

ח. המרגלים ובני גד – רצון להישאר מנותקים מגשמיות

כאמור לעיל, בסעיף ג', נבע רצונם של בני גד להישאר בעבר הירדן מחיבתם למן. אמנם, חיבתם למן היתה רק סיבה צדדית לבקשתם "אל תעבירנו את הירדן", כי חיבה זו רק היתה הגורם לכך שהיה להם מקנה רב, אשר משום כך רצו להישאר בעבר הירדן. אך כיון שכל הענינים בתורה מדוייקים לחלוטין (בקל־וחומר מכך שאפילו עניני העולם אינם מקריים ח"ו), הרי מעצם העובדה שחיבת המן הובילה לרצונם לא להיכנס לארץ ישראל, מובן שיש קשר בין הדברים.

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את הנאמר בתורת 19החסידות³², שבני גד ובני ראובן רצו להישאר בעבר הירדן ולעסוק במקנה משום שבעבודתם של רועי צאן אין טרדות³³, ובעיסוק זה יוכלו תמיד להיות קשורים לקדוש־ברוך־הוא.

לפי זה מובן הדמיון³⁴ של בקשת בני גד ובני ראובן לחטא המרגלים: גם המרגלים רצו להישאר במדבר מפני שידעו³⁵, שבכניסה לארץ ישראל תיפסק ירידת המן ויהא עליהם לאכול לחם מן הארץ, וכיון שכדי לקבל לחם מן הארץ צריך לעמול במלאכות רבות: חרישה, זריעה וכדומה – ולפיכך הם רצו להישאר במדבר, מנותקים מן העולם, במקום שגם אכילתם (ושתייתם) הגשמית היתה לחם מן השמים (ומים מבארה של מרים).

ולפי זה מובן הקשר של חיבת המן של בני גד (וראובן) לטענתם "אל תעבירנו את הירדן": מפני שחבבו את המן, לחם מן השמים, הם לא רצו להיכנס לארץ ישראל, ולעסוק בענינים ארציים.

ט. בני גד לא הגיע לשלימות תכלית המן

אך לכאורה אין מובן: כיצד ייתכן שהחיבה למן תגרום לתוצאה ³⁶ שאפשר להשוותה לחטא המרגלים?

ההסבר לכך הוא:

תכלית ירידת המן לא היתה אכילתו בלבד, אלא כדי להביא לידי זיכוך אוכלי המן, בכל כוחותיהם, עד לכוחות הנמוכים ביותר, הקשורים לאכילת בשר^*.

מכך מובן, שכדי לממש בפועל את תכלית המן בשלמותה, יש צורך גם באכילת בשר³⁷, ושהבשר יזדכך על ידי המן³⁸.

20אך כיון שבני גד לא רצו לאכול מזון אחר מלבד המן, הרי שבאופן זה של חיבת הארץ הם לא הגיעו לשלמות של השגת תכלית המן בפועל, ולכן נגרמה האפשרות להשוואה שלעיל.

י. שני סוגי הלחם – נגלה ופנימיות התורה

לפי האמור לעיל מובן מדוע התוכחה "שתפלו על המן" מופיעה בין התוכחות שברמז, ואילו התוכחה לבני גד ולבני ראובן, שסופה ומסקנתה בפרשתנו, מופיעה בין התוכחות שבגלוי:

התורה נקראת לחם³⁹. שני סוגי הלחם – לחם מן השמים ולחם מן הארץ – מצביעים⁴⁰, כדברי חז"ל, על הנגלה שבתורה ועל פנימיות⁴¹ התורה: הנגלה שבתורה מובן בשכל האדם, ונלמד על ידי משא ומתן שכלי, שאלות, הפרכות הגיוניות וכדומה, והוא מקביל ללחם מן הארץ. לעומת זאת, פנימיות התורה – אשר אמנם גם היא מובנת בשכל האדם, אך בה ניכרת אלקות בגלוי – מקבילה למן, שגם לאחר ירידתו למטה הוא נותר לחם מן השמים.

לפי זה יוצא, שאי־שביעות הרצון מלחם מן השמים, "תפלו על המן", מצביעה על חוסר רצון ללמוד את פנימיות התורה, מפני הטענה שזהו "לחם הקלוקל" – דבר שאינו נתפס לגמרי⁴² בשכל האדם.

ולכן מופיעה התוכחה "בין תופל ולבן" בין התוכחות הנסתרות, כי אי־שביעות הרצון ב"לחם מן השמים" פוגעת בכוחות הנסתרים⁴³ של הנשמה.

לעומת זאת, חוסר הרצון להיכנס לארץ ישראל, הנובע מכוח חיבת המן, מצביע על חוסר רצון לעסוק בנגלה שבתורה ובעבודת הבירורים. ולכן התוכחה על כך מופיעה בין התוכחות שבגלוי, כי עבודת הבירורים היא בכוחות הגלויים שבנשמה⁴³, שהרי הכוחות הנסתרים של הנשמה נעלים מ"התלבשות" בלבושי הדבר ה"מתברר"⁴⁴, ולא תיתכן בהם עבודת הבירורים.

ועל ידי שני סוגי תוכחה אלו מתממשים שני השלבים שהוזכרו לעיל בכניסה לארץ ישראל: באמצעות התוכחה "על הדברים שתפלו על המן" המעוררת את התענוג ב"לחם מן השמים" שמעל להתלבשות בעולם, 21מושגת הדרגה של "עבר הירדן", "ארץ מקנה". ועל ידי התוכחה לבני גד ולבני ראובן על רצונם להתנתק מהעולם, מושגת הדרגה של "ארץ ישראל".

יא. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה

לפי האמור לעיל מובן כיצד שני סוגי התוכחה שלעיל דומים לשני הענינים שב"לכו נא ונוכחה" שבהפטרה – "כשלג ילבינו" ו"כצמר יהיו", וכיצד שני השלבים בכניסה לארץ ישראל – עבר הירדן וארץ ישראל – דומים לשני הענינים שבגאולה העתידה – "ציון במשפט תפדה" ו"ושביה בצדקה":

מצד דרגת "ציון" שביהודי, שהיא פנימיות הלב⁴⁵, אין הוא זקוק להוכחות שכליות כדי להכיר באלקות ובתורה ובמצוות. אך כיון שמפני חשכת הגלות גם דרגה זו היא בגלות⁴⁶, ייתכן, שאף כאשר הוא מאמין באמונה שלימה, הרי כיון שאין הדבר קשור לשכלו, אין הוא מתקבל אצלו,

וזוהי המשמעות הפנימית של "תפלו על המן שהוא לבן": אמנם, הוא יודע שהמן הוא לחם מן השמים, אך כיון שהוא "לבן" – רוחניות שאי אפשר "למששה" בשכל, אין לו תענוג בכך, עד שהוא טוען "ונפשנו קצה..." –

לכן צריך "לפדות" את הדרגה של "ציון", שתהיה בגלוי ובהתעוררות. והפדייה נעשית "במשפט", על ידי עיסוק בתורה⁴⁷ המביא להתעוררות הנשמה – כי "המאור שבה מחזירן⁴⁸ למוטב"⁴⁹.

אך תכלית הגלות היא להוסיף לעומת המצב הקודם. כידוע⁵⁰, שעל ידי שיהודים משתמשים בעניני הגלות, אשר "תחת ממשלת הע' שרים"⁵¹, לצורך לימוד התורה וקיום המצוות, הם מברים ומזככים את 22הניצוצות שבגלות ועל ידי כך מגיעים להתעלות נוספת לעומת המצב הקודם,

לכן אין די ב"ציון במשפט תפדה", אלא צריך גם את "ושביה בצדקה"⁵²: צדקה היא המצוות בכללן⁵³, ועל ידי המצוות, ובמיוחד על ידי הצדקה "מתבררים" הניצוצות שבגלות עצמה – "ושביה".

שני ענינים אלו הם בהתאם לשתי הדרגות "שלג" ו"צמר"⁵⁴: לובן השלג מביע רוחניות, ולכן הוא קשור ל"ציון במשפט תפדה", לפדייתו של היהודי, עד שהוא שב להתענג בלחם מן השמים. ואילו הצמר, שלובנו אינו לבן כשלג, מצביע על ה"בירורים", כפי שהלבנונית הגיעה לדרגת הצורה, וגם צורה זו תזדכך ללובן הרוחני, בדומה לאמור לעיל בסעיף ט', שאף הבשר צריך להזדכך על ידי המן, ולכן הוא קשור ל"ושביה בצדקה" – בחינת הבירורים.

יב. "צמר" – הפיכת חושך לאור

ענין נוסף בכך:

תענוגו של היהודי באמונה פשוטה שמעל לשכל, בבחינת לחם מן השמים, אינו מבטא כל כך את עצם הנשמה, כבשעה שהאמונה משפיעה גם על שכלו⁵⁵, במיוחד כאשר הוא "מברר" גם את עניני העולם, עד שגם ה"בשר" מזדכך ב"לובן" של המן.

וכשם שהדבר הוא אצל האדם, כך גם למעלה כביכול, שעל ידי "אתהפכא חשוכא לנהורא" מתבטא כוח העצמות, הנעלה מהגדרות של "אור" ו"חושך", ומשום כך ביכולתו להפוך חושך לאור⁵⁶.

וגם משום כך קשור "ציון במשפט תפדה" ל"שלג", ואילו "ושביה בצדקה" – ל"צמר":

הן השלג והן הצמר נעלים מהשתלשלות. אך למרות זאת, ב"שלג" יש "קצת תערובת דין"⁵⁷, ויש בו הגבלה כלשהי. לכן הוא גורם לפדיית הנשמה מהגלות, אך אינו הופך את הגלות עצמה לגאולה. ואילו דרגת צמר היא למעלה מהשתלשלות 23לחלוטין⁵⁷, אין בה שום הגבלה, ולכן היא אף הופכת חושך לאור.

יג. "והפכתי אבלם לששון"

זהו ההסבר לכך שסיום פרשת דברים (והרי "הכל הולך אחר החיתום"⁵⁸) הנקראת תמיד לפני תשעה באב – ייהפך לששון ולשמחה בקרוב, איננו הענין של עבר הירדן, המקביל ל"ציון במשפט תפדה", אלא הענין של ארץ ישראל, המקביל ל"ושביה בצדקה",

כי תכלית הגלות היא, הפיכת הגלות עצמה לגאולה⁵⁹, בהתאם לייעוד⁶⁰ "והפכתי אבלם לששון", שלא זו בלבד שיתבטל ה"אבל", אלא הוא עצמו ייהפך לששון, וייעוד זה יקויים בקרוב ממש, בעגלא דידן⁶¹, על ידי משיח צדקנו.