16
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ולמרות זאת אין מוזכרת המלה "לבן", ויותר מכך – המן אינו מוזכר כלל.
ד. מדוע חשוב לציין שהמן
הוא לבן?
כדי להבין את כל הנ"ל, יש להקדים ולהסביר, מדוע בתוכחה על ש"תפלו על המן", הדגיש משה שהמן הוא "לבן".
מדוע חשוב כאן הפרט "שהוא לבן"? בפשטות נראה14, שהדבר דומה למסופר בפרשת בהעלותך, שכאשר התלוננו בני ישראל על המן, השיב להם הקדוש־ברוך־הוא15 "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח – ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב".
אך לאמיתו של דבר אין די בהסבר זה: בפרשת בהעלותך נאמר, שבני ישראל לא התלוננו על חסרון במן, אלא טענתם היתה "נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו"16, שאין להם מזון אחר מלבד המן, ולכן מובנת התשובה "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח": כיון שהמן "כך וכך הוא חשוב", עליהם לשמוח בו.
אך בפסוקנו, המשמעות של "תפלו על המן" היא, כפירוש רש"י17, שהם אמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ש"עתיד המן הזה שיתפח במעינו"18 – ואם כך, אין מובן: הפרט שהמן הוא לבן מוכיח על היותו חשוב, אך מענה זה אינו שולל את הטענה שהוא עלול להתנפח במעיים?
כן אין מובנת התשובה "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח" לגבי טענתם "בלתי אל המן עינינו"19: במזון חשוב בעיקר טעם המאכל, ולא מראהו וצבעו20, ולפיכך, היתה התשובה צריכה להדגיש בעיקר, שבמן ישנם כל הטעמים, אך מעלה זו של המן מוזכרת רק מאוחר יותר
הערות
- 14. ראה גם גו"א כאן.
- 15. יא, ז. פרש"י שם.
- 16. שם, ו.
- 17. בגו"א כאן: "המקום ששם תפלו על המן והוא קברות התאוה" (ובמשכיל לדוד כאן, שכוונת רש"י ב"תפלו על המן" היא לב' הענינים). עיי"ש. אבל בפרש"י כאן מפורש "ואמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". וי"ל, שהוכחת רש"י לזה היא – כי ענין "תפלו על המן" (שהכתוב מרמזו ב"תפל") הוא, שדיברו על המן עצמו (ולא, שלא הסתפקו בו, כבקברות התאוה*).
- 18. חקת כא, ה. פרש"י שם.
- 19. ובפרט להפי' שבמס' יומא (נעתק בשוה"ג להערה 17).
- 20. ביומא עד, סע"ב: "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל". אבל (שם הוא בנוגע לכללות ענין הראי' ולא לפרטי מראה המאכל*. ועוד דבכל אופן) פשוט, שבנוגע להטענה דבלתי אל המן – המענה "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח" אינה תשובה. ואדרבה.
- . ביומא עה, סע"ב: "ועתה נפשנו יבשה אין כל עתיד המן הזה שתיפח במעיהם כו'". וזהו בדרך לימוד הש"ס ומדרשים, אבל משמעות פשטות הכתוב היא כבפנים ההערה.
- . ועפ"ז יומתק פרש"י (בראשית ג, ו) ד"ותרא" "לעינים" אינם כפשוטם.
רש"י על במדבר כ״א:ה׳ - הטקסט מספריא
באלהים ובמשה. הִשְׁווּ עֶבֶד לְקוֹנוֹ (תנחומא):
למה העליתנו. שְׁנֵיהֶם שָׁוִים:
ונפשנו קצה. אַף זֶה לְשׁוֹן קִצּוּר נֶפֶשׁ וּמִאוּס:
בלחם הקלקל. לְפִי שֶׁהַמָּן נִבְלָע בָּאֵבָרִים קְרָאוּהוּ קְלֹקֵל, אָמְרוּ, עָתִיד הַמָּן הַזֶּה שֶׁיִּתְפַּח בְּמֵעֵינוּ, כְּלוּם יֵשׁ יְלוּד אִשָּׁה שֶׁמַּכְנִיס וְאֵינוֹ מוֹצִיא? (יומא ע"ה):
באלהים ובמשה [AND THE PEOPLE SPAKE] AGAINST GOD AND AGAINST MOSES — They placed the servant on a par with his Master (Midrash Tanchuma, Chukat 19).
למה העליתנו WHEREFORE HAVE YE BROUGHT US UP — “ye”: they (God and Moses) were both on a par to them.
ונפשנו קצה AND OUR SOUL LOATHETH — This, too, is an expression for “the shortening of soul” and “rejecting” (not being able to bear the trouble).
בלחם הקלקל THIS LIGHT BREAD — because the manna was miraculously absorbed into their limbs (and was not execrated) they derisively called it “light”. They said: this manna will at some time or other swell up in our stomachs, for is there any mortal (lit., anyone born of woman) who takes in food and does not eject it? (Yoma 75b; cf. Rashi on Avodah Zarah 5b).
רש"י על בראשית ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
ותרא האשה. רָאֲתָה דְבָרָיו שֶׁל נָחָשׁ וְהֶנְאוּ לָהּ וְהֶאֱמִינַתּוּ (בראשית רבה):
כי טוב העץ. לִהְיוֹת כֵּאלֹהִים:
וכי תאוה הוא לעינים. כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם:
ונחמד להשכיל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
ותתן גם לאישה. שֶׁלֹּא תָמוּת הִיא וְיִחְיֶה הוּא, וְיִשָּׂא אַחֶרֶת:
גם. לְרַבּוֹת בְּהֵמָה וְחַיָּה:
ותרא האשה AND THE WOMAN SAW — She approved the words of the serpent — they pleased her and she believed him (Genesis Rabbah 19:3).
כי טוב העץ THAT THE TREE WAS GOOD to make her become like God.
וכי תאוה היא לעינים AND THAT IT WAS A DELIGHT TO THE EYES — even as he had said to her: “then your eyes shall be opened”.
ונחמד להשכיל AND IT WAS TO BE DESIRED TO MAKE ONE WISE — even as he had said to her: “knowing good and evil”.
ותתן גם לאשה AND SHE GAVE ALSO TO HER HUSBAND so that she should not die and he remain alive to take another wife (Genesis Rabbah 19:5).
The word גם, also, may be understood to include cattle and beasts (that is, that she gave to these and also to her husband) (Genesis Rabbah 19:5).
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לג ‹ י"ז תמוז ‹ שיחה א ‹ 161 לקו"ש ח"ט ע' 16
תורת מנחם 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.