תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך טו עשרה בטבת

שיחה א

רשימת העמודים (12) מצוטט ב־12 עמודים חיפוש חדש

412שיחה א

עשרה בטבת^*

א. יש קשר בין עשרה בטבת לבין פרשת ויגש

צום עשרה בטבת חל תמיד בסמוך לשבת פרשת ויגש¹, וכיון שה"תעניות... בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן"², מובן, שיש קשר בין עשרה בטבת לבין פרשת ויגש.

ויש לומר, שכיון שעשרה בטבת הוא הראשון והשורש של כל ארבעת הצומות, כדלהלן, קשורה פרשת ויגש לעשרה בטבת לא רק מפני הענין הפרטי של "צום העשירי", אלא גם מצד הענין הכללי של הצומות.

וכיון שתכלית ארבעת הצומות על החורבן, היא כדי שיהא בנין בית־המקדש³ והצומות יתבטלו וייהפכו לימים טובים⁴, אפשר לומר, שהקשר בין פרשת ויגש לבין ארבעת הצומות הוא בעיקר בתכלית הצומות – כפי שהצומות יהיו לעתיד לבוא.

ב. תוכן הפרשה רמוז בשמה

תוכן פרשת ויגש, ככל פרשה, רמוז בשמה – ויגש – הגשת יהודה ליוסף. לכן הפטרת⁵ הפרשה – והרי ההפטרות הן "מענינה של הפרשה"⁶ – היא אודות איחוד יהודה ויוסף לעתיד לבוא, שהם יהיו "לאחדים"⁷, כמו הגשת יהודה ליוסף⁸.

נקודה נוספת בענין קרבת יהודה ויוסף מוזכרת בהפטרה⁹: אמנם, יהודה 412ויוסף יהיו "לאחדים", כדלעיל, אך בכל זאת תהיה ליהודה מעלה על יוסף¹⁰, ולכן דוקא "ודוד¹¹ עבדי נשיא להם לעולם"¹².

את שתי הנקודות האלו לגבי לעתיד לבוא – איחוד יהודה ויוסף, וחשיבות יהודה – מוצאים גם לגבי הצומות, כפי שיהיו לעתיד לבוא, כפי שמציין הרמב"ם בסוף הלכות תעניות את היעוד¹³, שבימות המשיח ייהפכו הצומות "לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". אמנם יהיה איחוד – "והאמת והשלום אהבו" – אך בכל זאת נזכר בנפרד "בית יהודה", כדלהלן.

(גם ענין זה – הפרדת "בית יהודה" בענין הפיכת הצומות לעתיד לבוא – קשור במיוחד לצום העשירי, כדלהלן).

ג. השאלות על דברי הרמב"ם לגבי הפיכת הצומות

כדי להבין זאת יש להסביר תחילה את ההלכה הנ"ל של הרמב"ם – וזה לשונו: "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים¹⁴ וימי ששון ושמחה, שנאמר: כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

המקור להלכה זו הוא ב"תוספתא" בסוף מסכת תענית, אך שם נאמר

אותן ימים עתידין להיות ימים טובים לישראל שנאמר: כה אמר ה' צום הרביעי...".

יש להבין¹⁵:

(א) מדוע מחלק הרמב"ם ענין זה 413לשני חלקים: (א) כל הצומות האלו עתידים ליבטל... (ב) ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים... – ואינו אומר בקיצור, כנאמר בתוספתא, " שעתידים להיות ימים טובים... שמכך מובן מאליו שהצומות יתבטלו? "

(ב) מדוע הוא משמיט את המילה "לישראל" הכתובה בתוספתא? לכאורה תוספת זו הכרחית, כי בפסוק כתוב "לבית יהודה לששון..." (כיון¹⁶ " שבתורה מדובר שם בפשטות על תקופת בית שני שאז עדיין "עשרת " השבטים לא שבו") – וצריך להוסיף שבימות המשיח ייהפכו הצומות הללו לימים טובים לכל ישראל¹⁷, כולל עשרת השבטים¹⁸.

(ג) כיצד קשור לעניננו סיום הפסוק – "והאמת והשלום אהבו"?

ד. השאלות על דברי הרמב"ם לגבי הפיכת הצומות

ויש לומר, ששתי הקושיות האחרונות מתרצות זו את זו:

כדי להבהיר שהצומות יהיו ימים טובים לכל ישראל, למרות שבתורה כתוב "לבית יהודה", מביא הרמב"ם את סוף הפסוק "והאמת והשלום אהבו": כיון שלעתיד לבוא יהיה "שלום" גם בין

יהודה" ל"יוסף", כדלעיל – "והאמת והשלום אהבו" – תקיף השמחה של

בית יהודה" את כל ישראל, כולל עשרת השבטים¹⁸.

אך עדיין אין מובן: מדוע הרמב"ם רומז לכך על־ידי ציטוט המילים

והאמת והשלום אהבו", ואינו אומר בפירוש, כתוספתא, שימים אלו יהיו

ימים טובים לישראל"?

ה. ההבדלים בין הרמב"ם ל"טור"

עוד אפשר לשאול:

גם ב"טור"¹⁹, בסוף הלכות תענית, מובא הענין הנ"ל, אבל בלשון זו: ולעתיד לבוא הקדוש־ברוך־הוא עתיד להפכם לששון ולשמחה דכתיב²⁰: והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם²¹.

ולא מובן: מדוע מצטט הרמב"ם את הפסוק מספר זכריה, שנאמר, בפשטות, לגבי תקופת בית שני²² 414בהדגשה דוקא "לבית יהודה", כאשר הוא יכול היה לצטט, כפי שמצוטט ב"טור" הפסוק "והפכתי אבלם לששון...", המדבר בפשטות²³ אודות התקופה שלעתיד²⁴?

יש לומר, ששני הבדלין אלו בין דברי הרמב"ם לבין דברי ה"טור" – (א) שבדברי הרמב"ם יש שני חלקים, ואילו ב"טור" – חלק אחד בלבד, (ב) שהרמב"ם מצטט את הפסוק "כה אמר... צום... יהיה... לששון...", ואילו ה"טור" מצטט את הפסוק "והפכתי..." – כרוכים זה בזה, כדלהלן.

ו. שלושת הענינים בביטול הצומות

הדברים יובנו על־ידי הסבר על ההבדל שבין שני הביטויים בפסוקים שלעיל: "יהיה... לששון..." לעומת "והפכתי...".

השינוי שיתרחש בצומות בעתיד כולל שלושת ענינים:

(א) הצומות יתבטלו. כלומר, כיון שישרור מצב של "יש שלום"²⁵ תתבטל החובה לצום, בהתאם להלכה²⁵ שכאשר "יש שלום" אז "אין מתענין".

(ב) לא זו בלבד שימים אלו לא יהיו ימי צום, אלא הם יהיו ימים טובים וימי שמחה. ויש לומר, שעצם המעבר ממצב של צער ("גזירת המלכות" ו"אין שלום"²⁵) למצב של "יש שלום", גורם לשמחה²⁶.

(ג) לא זו בלבד שימי הצומות יהיו בעתיד ימים טובים, אלא יותר מכך: תוכן הצום עצמו ייהפך לששון ולשמחה²⁷, בדומה לנאמר²⁸ "אודך ה' כי אנפת בי" שלעתיד לבוא יהיה מצב של "אודך" משום ש"אנפת בי".

ז. שלושת הענינים בעבודת התשובה

"תענית" היא "מדרכי התשובה"²⁹, ושלושת הענינים הללו נמצאים גם בענין התשובה:

(א) באמצעות תשובה מאהבה "נעקר עונו מתחלתו"³⁰ – העוונות בטלים.

(ב) החוזר בתשובה מאהבה "מוסיף במעשיו הטובים יתר מכדי הצורך לגבי אותו עוון"³¹ – על־ידי כך לא זו בלבד שהעוונות בטלים, אלא שיש תוספת של מעשים טובים "לגבי אותו עוון".

(ג) על־ידי תשובה מאהבה "זדונות 415נעשות לו כזכיות"³²: בנוסף לתוספת של זכויות ומעשים טובים אחרים³³, נהפכים זדונות אלו עצמם לזכויות.

ויש לומר, שכשם שענין הגאולה בכלל תלוי ב"סוף ישראל לעשות תשובה", כפי שפוסק הרמב"ם³⁴, כך גם יתממשו שלושת האופנים שלעיל בביטול הצומות על־ידי שלימות בתשובת ישראל (תשובה מאהבה) בשלושת הענינים הללו³⁵.

ח. הצום עצמו ייהפך לששון ולשמחה

בכך מובנת תמיהה כללית בהלכה הנ"ל שבדברי הרמב"ם, וכן "הטור" וה"שלחן ערוך": תוכנו של ספר יד החזקה הוא, כנאמר בהקדמת הרמב"ם לספרו, "הלכות הלכות", ואם כך, צריך להבין: מהי ה"הלכה" המובעת בכך³⁶ ש"כל הצומות האלו עתידים ליבטל..."³⁷?

לגבי דברי הרמב"ם אפשר לתרץ, שבספרו ה"יד החזקה" הוא מביא גם דינים השייכים לימות המשיח, אך אין זה מתרץ מדוע מובא ענין זה ב"טור" וב"שלחן ערוך", שאינם מביאים הלכות השייכות לימות המשיח.

ההסבר לכך הוא: בכך מוסבר כיצד צריך לקיים את התענית: התשובה שבאמצעות התענית (כפי האמור שהתענית היא "מדרכי התשובה"), צריכה להיעשות באופן³⁸ שהצום עצמו ייהפך לששון ולשמחה...³⁹.

416ט. ההבדל במשמעות שני הפסוקים הנ"ל

וזהו ההבדל במשמעותם של שני הפסוקים: הפסוק "צום הרביעי... החמישי... יהיה... לששון ולשמחה ולמועדים..." מדבר על־כך שימי הצום יהיו ימים טובים. כלומר, בנוסף לביטול הצומות יהיו ימים אלו גם ימים טובים.

ואילו הפסוק "והפכתי אבלם לששון..." מדבר אודות ה"אבל" עצמו, שייהפך⁴⁰ לששון ולשמחה⁴¹.

והסיבה להבדל זה היא: הפסוק "צום... יהיה..." מדבר על תקופת בית " שני, כדלעיל, שבו חסרו חמשה דברים⁴², ולכן חסרה היתה השלימות " בהפיכת הצומות⁴³,

ואילו הפסוק "והפכתי אבלם... "מדבר על התקופה שלעתיד לבוא, שבה יהיה שיא של שלימות גם בהפיכת הצומות.

י. הרמב"ם מדבר על הפיכת הצום עצמו לששון

לפי האמור לעיל יש לומר: אמנם הרמב"ם מצטט את הפסוק "צום... יהיה...", למרות שלכאורה הוא היה צריך לצטט את הפסוק "והפכתי..." המצביע על דרגה גבוהה יותר, אך בכל זאת הוא אינו מתכוון לכך שימי הצומות יהיו לימים טובים, אלא שהצום עצמו ייהפך לששון ולשמחה.

ההסבר לכך הוא: הענין של

עתידים להיות ימים טובים..." מופיע בדברי הרמב"ם כהמשך לחלק הקודם

כל הצומות האלו עתידים ליבטל... ולא עוד אלא שהם עתידים... – ומכך מובן, שהענין של "עתידים להיות ימים טובים..." מחדש משהו על פני הענין הקודם של "עתידים ליבטל", כפי שנאמר "ולא עוד אלא..."⁴⁴ –

לפיכך אי אפשר לומר שהרמב"ם מתכוון לומר שרק הימים ייהפכו לימים טובים, כי זוהי תוצאה המתחייבת מ"עתידים ליבטל", כי טבעי הוא, 417שכאשר מתבטל מצב מצער, נגרמת שמחה בזמן שהיה בו צער,

והכרחי לומר, שבאמרו "ולא עוד אלא..." מתכוון הרמב"ם להפיכת הצום עצמו⁴⁵ לששון. והוא מביא לכך הוכחה מהתורה⁴⁶, שעצם ה"צום... יהיה... לששון ולשמחה...".

ההוכחה לכך שאת הפסוק הזה – "צום... יהיה... לששון..." – אפשר לפרש כמכוון לגבי הצום עצמו, מובאת ב"בית חדש"⁴⁷, ואלו דבריו: "פריך בגמרא⁴⁸ קרי לה צום וקרי לה ששון. " פירוש: הלשון אינו מיושב דמשמע הוא גופיה (=הוא עצמו) ששון ושמחה, מה שאי אפשר, שהרי הצום עצמו צער יגון ואנחה הוא, והוה ליה למימר (=והיה לו לומר) חודש הרביעי... יהיה לששון, שהחודש נהפך מאבל ליום טוב..." – כלומר, ה"בית חדש" אומר⁴⁹, שבמילה "צום..." הכוונה היא לענין הצום

א עצמו⁵⁰ (ולא ל"חודש הרביעי וכו'").

יא. שני אופני הפיכת הצומות – בשתי תקופות בימות המשיח

כבר הוסברה פעם בהרחבה⁵¹ שיטת הרמב"ם לגבי ימות המשיח, שלדעתו יהיו שתי תקופות כלליות:

(א) התקופה של תחילת ימות המשיח, שלגביה נאמר "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד"⁵² – בתקופה זו לא יתבטל "מנהגו של עולם", ולא יהיה

חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג"⁵³.

(ב) תקופה מאוחרת יותר⁵⁴, שבה תהיה תחית המתים, שבה יתבטל, גם לדעת הרמב"ם⁵⁵, מנהגו של עולם, 417ויהיה חידוש במעשה בראשית⁵⁶. הרמב"ם אינו מביא ענין זה בספרו היד החזקה⁵⁷ כי אלה הם ענינים אשר "לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו שדברים סתומין הן..."⁵⁸ ו"אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת"⁵⁸.

לפי זה מובנת חלוקת הרמב"ם בהלכה שבסוף הלכות תענית לשני חלקים, כי שני הענינים שבביטול הצומות בימות המשיח יתקיימו בשתי⁵⁹

בתקופה הראשונה, כאשר ישרור שלום בעולם, יתבטלו הצומות וממילא יהיו ימי הצומות לימים טובים, כדלעיל. אך הענין השני – הפיכת הצומות עצמם, אשר "הצום עצמו צער ויגון ואנחה הוא"⁶¹, לששון ולשמחה – הוא בדרגה של ביטול "מנהגו של עולם", והוא יתקיים רק בתקופה השניה של ימות המשיח.

יב. דוקא ל"בית יהודה" שמחה גדולה הרמב"ם מביא דוקא את הפסוק

צום... יהיה לבית יהודה לששון..." ולא את הפסוק "והפכתי..." – מפני שקשור לכאן הענין של "בית יהודה". ההסבר לכך הוא:

עיקר קושי השיעבוד (גזירת מלכות וכו') של הגלות הוא דוקא אצל "בית יהודה", ולא אצל עשרת השבטים, אשר גלו מעבר לנהר סמבטיון⁶², כפי שנאמר בפיוט⁶³: נדדת את אחת ורבות נדדתי... .

וכיון שהשמחה הגדולה של הצומות בימות המשיח נובעת מהצער הגדול של הצומות בזמן הגלות, והיא בהתאם 418לו⁶⁴, לכן מביא הרמב"ם את הפסוק "יהיה לבית יהודה לששון...", כדי להדגיש שאצלם תהיה השמחה גדולה כל־כך, בהתאם לקושי השיעבוד שהיה נורא יותר.

אך כיון שאז יהיה מצב של "והאמת והשלום אהבו" – אחדות בין יהודה ויוסף – תקיף שמחה גדולה זו, של "בית יהודה", את כל ישראל, כולל עשרת השבטים – יוסף.

יג. יהודה – הפיכת הצום עצמו לשמחה

הדגשה זו של "בית יהודה", שהשמחה הגדולה נובעת מקושי השיעבוד שבלט יותר אצל בית יהודה, קיימת גם בדרגה השניה (כדלעיל, שימי הצום יהיו עקב ביטול הצום לימי ששון ושמחה⁶⁵), כי ככל שגדול היגון של הצום, כך גדולה השמחה על ביטולו⁶⁴ –

אך בכל זאת, כיון שהרמב"ם מביא פסוק זה (בהדגשה של "בית יהודה") לגבי הדרגה השלישית – הפיכת הצומות עצמם לששון ולשמחה – צריך לומר, שענין הפיכת הצום לששון קשור במיוחד דוקא ל"בית יהודה".

ההסבר לכך, על־פי פנימיות הענינים, הוא:

ההבדל בין יוסף ליהודה בדרגות העבודה הרוחנית הוא⁶⁶: ענינו של יוסף הוא – תלמוד – גילוי אלקות מלמעלה למטה. ענינו של יהודה הוא – מעשה – בירור וזיכוך ה"מטה".

אחד מההבדלים בין שני סוגים אלו בעבודה הוא: כאשר יש גילוי אור מלמעלה, הרי החושך שלמטה רק מתבטל. ואילו בעבודה של זיכוך ה"מטה" הופך החושך עצמו לאור – אתהפכא חשוכא לנהורא.

ולכן, מצד דרגת יוסף נגרמת רק הדרגה ש"הצומות האלו עתידים ליבטל", ואילו מצד "בית יהודה" נהפכים הצומות עצמם לששון ולשמחה.

יד. עבודת יהודה מגיע לעצמותו יתברך

זהו הקשר בין "בית יהודה" לבין קושי השיעבוד:

מצד דרגת יוסף, גילוי אלקות מלמעלה למטה, משפיעה העבודה רק על בחינה כזו של "מטה" שיש לה, לפחות, קשר לאור. ואילו העבודה בדרגת יהודה, זיכוך ה"מטה", משפיעה גם על דרגות תחתונות ביותר, עד אשר גם החושך והשיעבוד הקשים ביותר מזדככים, ואתהפכא חשוכא לנהורא⁶⁷.

419וכיון שעבודת יהודה נעשית במקום " החשוך והתחתון ביותר, היא "מגיעה" לעצמותו יתברך, מעל לדרגה של גילויים. בדומה⁶⁸ ליתרון של בעלי התשובה על הצדיקים, שכיון שעבודת בעלי התשובה נובעת מהתרחקות, לכן היא "מגיעה" לעצמותו יתברך, למעלה מעבודת הצדיקים.

וזהו ההבדל בין ה"גאולה" שמצד יוסף לבין ה"גאולה" שמצד יהודה⁶⁹: ב מצד יוסף הגאולה היא באופן של "יגאלך טוב"⁷⁰ – קשורה לאור וגילוי. אך מצד יהודה – "וגאלתי אנכי"⁷⁰ – גאולה על־ידי עצמותו יתברך.

טו. השמחה של "בית יהודה" קשורה דוקא לתקופה השניה בימות

המשיח

לפי זה מובן יותר הקשר שבין "צום... יהיה לבית יהודה לששון..." לבין התקופה השניה של ימות המשיח, בנוסף לאמור, שהפיכת הצום עצמו זהו ענין של ביטול מנהגו של עולם:

כידוע⁷¹ יש בעולם הבא שתי

עליות": (א) הסעודה⁷² של הלויתן ושור־הבר – ענין ודוגמא⁷³ לאכילה ושתיה. (ב) עולם־הבא⁷⁴ אין בו לא אכילה וכו'.

ההבדל ביניהם הוא: המשמעות של אכילה ושתיה בעולם הבא היא תענוג של הבנת טעמי התורה שיתגלו אז, השגה הנגרמת באמצעות עבודה של תורה ומצוות בעולם הזה, ואילו

"עליה" השניה "תתגלה" עצמותו יתברך, שלמעלה מגילויים, ואשר אינה יכולה "להתלבש" ב"אכילה ושתיה" – בחכמה ובהבנה. דרגה זו מושגת באמצעות התשובה, ובאמצעות מסירות נפש לתורה ומצוות, המתעוררת "על ידי לחץ ודוחק השיעבוד"⁷⁵ של תקופת הגלות.

ויש לומר, שדומה לכך⁷⁶ ההבדל בין שתי התקופות הנ"ל בימות המשיח: התקופה הראשונה, שבה יהיו "פנויין בתורה וחכמתה"⁷⁷ (בדומה לאכילה ושתיה שדלעיל), היא בדרגה של גילויים. ואילו התקופה השניה, שבה יהיו תחית המתים וביטול מנהגו של 420עולם (בדומה ל"אין בו אכילה") היא מצד עצמותו יתברך.

לפיכך קשורים הששון והשמחה של "בית יהודה" דוקא לתקופה השניה של ימות המשיח, כי עבודת יהודה בקושי השיעבוד מגיעה לעצמותו יתברך.

טז. עשרה בטבת – המקור לכל הצרות

לפי האמור לעיל יובן הקשר של כל הנ"ל לעשרה בטבת:

לגבי עשרהבטבתנאמרבאבודרהם⁷⁸: ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר מפני שנאמר⁷⁹ בו "בעצם היום הזה" כמו ביום הכיפורים⁸⁰.

יש לומר, שההסבר לכך הוא: תענית עשרה בטבת היא משום שביום זה התחיל המצור על ירושלים, שזה התחיל וגרם בסופו של דבר למאורעות שאחר־כך⁸¹: בשבעה עשר בתמוז (נבקעה העיר⁸²), ובתשעה באב (חורבן בית המקדש), ובג' בתשרי (הריגת גדליה). וכיון שזהו המקור לכל הצרות, זוהי תענית חמורה יותר משאר הצומות⁸³.

יז. עשרה בטבת בפנימיותו נעלה משבת

כיון שצום עשרה בטבת הוא המקור לכל ארבעת הצומות, מובן, שהתשובה 421שצום זה מעורר היא נעלית יותר מהתשובה המתעוררת על־ידי צומות אחרים, והיא מגיעה לעצמותו יתברך – מעל לתשובה של הצומות האחרים, בדומה למה שהוסבר על מעלת "בית יהודה", שאצלם היה קושי השיעבוד.

זוהי המשמעות הפנימית של "אפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר" – כי בפנימיותו יום זה נעלה משבת, כשם שהעינוי ביום־הכיפורים^* (שהוא מעין עולם־הבא שאין בו אכילה ושתיה⁸⁴) נעלה מן האכילה והשתיה של שבת⁸⁴.

כי באמצעות התשובה שמעורר צום זה מגיעים לעצמותו יתברך, שתתגלה בעולם־הבא שאין בו אכילה וכו'.

הערות

עמוד 412

*. ורמזיו בפ' ויגש.
1. ברוב השנים (כקביעות שנה זו) "מתברך" הוא מש"פ ויגש שקדם לו. וראה הערה הבאה.
2. לשון השל"ה ר"פ וישב. ועיי"ש לפנ"ז: באלו פרשיות חלו .. או לפניהן או לאחריהן.
3. להעיר ממרז"ל [תוספתא סוף תענית. סוף סוטה. ב"ב ספ"ב. פסיקתא רבתי פ' על נהרות בבל. וראה תענית ל, ב. ב"ב ס, ב] כל המתאבלים עלי' בעוה"ז שמחים (הם) עמה לעוה"ב.
4. וי"ל שמרומז בזה שסיום הל' תעניות ברמב"ם (וכן בטושו"ע) הוא ע"ד היפוך הצומות לעת"ל לששון כו' (כדלקמן בפנים בארוכה) – היינו, שה"סיום" ותכלית של ענין הצומות, הוא זה שנהפכים לששון כו'. ולהעיר מאבודרהם הל' תעניות (הובא בב"י או"ח סו"ס תקנ) שבשבת שלפני הצומות מכריזין: צום פלוני יום פלוני יהפוך אותו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שהבטיחנו בנחמות ונאמר אמן.
5. יחזקאל לז, טו ואילך.
6. טושו"ע או"ח רסרפ"ד. שו"ע אדה"ז שם וסרפ"ג. טור או"ח סתכ"ח. רמ"א שם ס"ח.
7. יחזקאל שם, יז. ובתו"א פרשתנו מד, רע"ב: בתכלית היחוד האמיתי.
8. ראה תו"א (שם, סע"א ואילך). ובארוכה – תו"ח פרשתנו ד"ה ויגש פ"ט ואילך.
9. וי"ל הטעם שענין זה מודגש רק בההפטורה ולא בהפרשה (עיין תו"ח שם צג, ד): הענין דהגשת יהודה ליוסף ישנו גם (בעבודת האדם) עתה [כמבואר בדרושי חסידות עה"פ – שזהו"ע סמיכת גאולה לתפלה]; משא"כ זה שיתעלה יהודה למעלה מיוסף יהי' רק לעת"ל, שאז "מעשה גדול" (אוה"ת ריש פרשתנו. ועוד). אלא שמ"מ, מכיון שכל הגילויים דלעת"ל תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות (תניא רפל"ז), לכן בפנימיות יש מעלה גם עתה ביהודה על יוסף [שלכן לשון חז"ל הוא סמיכת גאולה לתפלה, המורה שתפלה היא למעלה מגאולה (יוסף) – ראה סד"ה ויגש תרס"ו]. וראה סה"מ – מלוקט (קה"ת, תשמ"ז) ס"ע קסב. ונביאים ענינם לגלות הפנימיות והכוונה בכל דבר (כמש"נ (עמוס ג, ז) "גלה סודו אל עבדיו הנביאים")* – ובעניננו: ההפטורה (נביאים) מגלה הפנימיות של (הגשת יהודה ליוסף שב)הפרשה, " דגם בעת הגשת יהודה ליוסף (שיהודה למטה מיוסף) יש עילוי ביהודה על יוסף (כי הכוונה של הגשת יהודה ליוסף היא שיתעלה למעלה מיוסף – תו"ח שם).

עמוד 412

10. ראה בכ"ז תו"א ותו"ח שם.
11. יחזקאל שם, כה.
12. כ"ה בתו"ח שם ועוד. אבל בתו"א שם (ועוד): קח כו' עד ועבדי דוד מלך עליהם (שם, כד). וצ"ע שזה כבר הי', משא"כ "נשיא להם לעולם". – ולהעיר שבד"ה ועבדי דוד תרצ"ט ותש"ח איתא שהוא ע"פ פי' המצו"ד שם שקאי על מלך המשיח. –
13. זכרי' ח, יט.
14. בדפוסים שלפנינו: יום טוב – אף דשאר ההלכה כתובה בלשון רבים: הצומות כו' וימי כו' ולמועדים טובים כו'. – אבל בכמה דפוסים (כולל דפוס רומי) וכת"י הרמב"ם (ראה רמב"ם הוצאת פרענקל) הגירסא: ימים טובים.
15. וי"ל ש(גם) לזה (השינויים דלקמן) נתכוון בצפע"נ לרמב"ם שם בהוסיפו תיבת "(כן מבואר בתוספתא סוף תענית) ע"ש".
. ראה לקו"ש ח"כ ע' 286.

עמוד 413

16. רד"ק שם. וראה מצו"ד שם.
17. כמו שפירש בחסדי דוד לתוספתא שם. ולהעיר מפי' מהר"י קרא זכרי' שם: לבית ישראל.
18. במצו"ד שם: בני עשרת השבטים הצטערו בימים שאירע להם מקרות רעות והם יתהפכו להם לשמחה – אבל מלשון התוספתא הנ"ל מוכח שהצומות שנזכרו בקרא יהפכו לכל ישראל לששון כו', כבחסדי דוד שם.
19. וכן בשו"ע שם – אלא ששם: ולעתיד לבא יהפכם ה' לששון ולשמחה (ומשמיט הכתוב – כדרך המחבר בשו"ע שלו).
20. ירמי' לא, יב.
21. וראה פס"ר שם: אין שמחה בא אלא בתשעה באב לפי שקבעו אבל בזמן הזה ועתיד לפני הקב"ה לעשותו יו"ט שנאמר והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם. וראה ב"ר ס"פ ויחי.
22. אבל ראה לקמן הערה 43.

עמוד 414

23. ראה פרש"י ירמי' שם, ג.
24. אלא שבזה י"ל: הרמב"ם קאי על ד' הצומות, ולכן מביא כתוב שבו נזכרו ד' צומות אלו. משא"כ בטור שקאי על כל הצומות (עיי"ש).
25. ר"ה יח, ב. טור או"ח ר"ס תקנ.
26. ראה מצו"ד זכרי' שם.
27. ע"ד מכות בסופה: לכך אני מצחק. נת' בארוכה בלקו"ש חי"ט ע' 67 ואילך.
28. ישעי' יב, א.
29. רמב"ם הל' תעניות פ"א ה"ב – וכוונתו גם לענין התענית (דלקמן ה"ד ואילך), כמפורש שם רפ"ה. ולהעיר מאגה"ת פ"א־ג.
30. פרש"י ד"ה כאן מאהבה – יומא פו, סע"א.
31. חדא"ג מהרש"א יומא שם, ב.

עמוד 415

32. יומא שם.
33. בחדא"ג שם מפרש כן המרז"ל זדונות נעשות לו כזכיות. אבל מפשטות לשון חז"ל מוכח כבפנים, כמשנ"ת בארוכה בלקו"ש חי"ז ע' 183 ואילך.
34. הל' תשובה פ"ז ה"ה. צ
35. עפ"ז יש לבאר גם הקישור שבין תחילת וסוף הל' תעניות ברמב"ם* [דנעוץ תחלתן בסופן. וראה בארוכה "הדרן על הרמב"ם" (קה"ת, תשמ"ה) שכ"ה גם בספר היד, עיי"ש בארוכה]: בתחילת הל' תעניות כותב (כנ"ל הערה 29) דתענית "מדרכי התשובה הוא", ומסיים בפעולת התשובה של התעניות (ושלימותה) – שיהפכו הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים (ראה לקמן בפנים סעיף י', שכוונת הרמב"ם בהלכה זו היא גם להענין ד"יהפכו גו'"). – "
36. ועד"ז גם ברמב"ם סוף הל' מגילה.
37. שהרי אין דרך הרמב"ם לסיים ההלכות שבספרו דוקא בדבר טוב – ראה לדוגמא רמב"ם סוף הל' אבל.
38. וגם מי שעדיין אינו שייך למדריגות נעלות בתשובה (מאהבה) – מ"מ, תיכף בתחילת העבודה "ל אצלו הידיעה מהי תכלית שלימות עבודה זו. או ע"ד המבואר בקונטרס עה"ח (פ"ז ואילך) לענין יחו"ע ויחו"ת. ועוד ענין בזה: ע"י הודעה זו ש"עתידים כו'" [בלשון הבטחה. וכ"ה בענין התשובה ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה כו'" (רמב"ם הל' תשובה שם)] – לא יפול ביאוש כו'.
39. עפ"ז יש ליישב מה שהקשה בחת"ס (שו"ת או"ח סר"ח) דמנלן לנביאים לחדש כן דכשיש שלום ששון ושמחה [וראה ג"כ אוה"ת שבהערה 41 ע' א'שפה בתחלתו] – כי מכיון שענין הצום הוא מדרכי התשובה", ששלימותה היא "זדונות נעשות לו כזכיות" – הרי מובן, שזה שהצומות יהפכו לששון ולשמחה אין זה ענין נוסף על הצומות, כ"א תכלית הצומות גופא.
. ועד"ז תחילת וסיום פרק האחרון דהל' תעניות.

עמוד 416

40. וראה ב"ר (שבהערה 21): אני מחזיר אותו האבל לשמחה שנאמר והפכתי גו'.
41. ראה בארוכה אוה"ת מסעי ס"ע א'שפד ואילך. וראה יל"ש ירמי' רמז רנט: עלה ארי' כו' ע"מ שיבא ארי' כו' במזל ארי' והפכתי אבלם לששון (נת' ברשימות הצ"צ לאיכה ע' 26 (אוה"ת לנ"ך כרך ב' ע' א'נו־נז). אוה"ת עה"פ והפכתי גו').
42. יומא כא, ב.
43. ובפרט עפמ"ש הרמב"ם (פיה"מ ר"ה פ"א מ"ג) דבבית שני התענו תשעה באב (וגם שאר " התעניות אם רצו מתענין). שקו"ט בזה – תשב"ץ ח"ב סרע"א. שו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סקע"ט.
44. עפ"ז יש לבאר גם טעם השינוי ברמב"ם מלשון הפסוק: בפסוק נאמר "לששון ולשמחה ו(אח"כ) למועדים טובים", ואילו לשון הרמב"ם הוא: ימים טובים (ואח"כ) וימי ששון ושמחה: ברמב"ם הוא בסדר דלא זו אף זו ("ולא עוד אלא כו'"): יהיו "ימים טובים ו(לא עוד אלא) ימי ששון ושמחה"; משא"כ בפסוק, שכאו"א מהצומות יהי' גו' (כאו"א בפ"ע – כפי מדת האתהפכא – מדת) לששון ולשמחה (וכולם נכללים בהענין ד)ולמועדים טובים".

עמוד 417

45. וכדמוכח גם מלשונו "שהם עתידים להיות כו'" – שקאי על מ"ש לעיל "הצומות האלו עתידים ליבטל כו'", שפירושו [לא ימי הצום – שהרי ה"ימים" אין "עתידים ליבטל" – כ"א] גוף ענין הצומות.
46. כמו שמצינו שמשתמשים בלשון הכתוב ה לכוונה אחרת – ראה לעיל ע' 253 הערה 59.
47. לאו"ח רסתק"נ.
48. ר"ה יח, ב.
49. וכותב ע"ז: והב"י פי' בע"א והפירוש ה שכתבתי הוא פשוט.
50. אלא שמ"מ יש מקום לקושיית הש"ס (ואאפ"ל שכוונת הפסוק היא שענין הצום יהפך לששון כו') – דא"כ "הל"ל צום הרביעי כו' יהפך לששון כו' .. ומדקאמר קרא יהי' לששון משמע דהצום לא יבטל לגמרי אלא שיהי' לששון וזה "א" (ט"ז לשו"ע או"ח שם).
51. לקו"ש חכ"ז ע' 191 ואילך. וראה הוספה לד"ה לא יצא האיש (קה"ת תשט"ז. סה"מ – מלוקט (קה"ת, תשמ"ז) ע' תפה) ובהערה שם. קונטרס ענינה של תורת החסידות הערה 27. הגש"פ עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים (קה"ת תשמ"ו) ע' תרנג בהערה. – ולהעיר ג"כ מצפע"נ עה"ת הפטורת פרשתנו. ויחי מט, ט.
52. כמ"ש בהל' תשובה ספ"ט. הל' מלכים פי"ב "ב.
53. הל' מלכים רפי"ב.
54. ועל פי זה יש לתרץ כמה קושיות בשיטת הרמב"ם [ומהן: קושיית הלח"מ בהל' תשובה פ"ח "ז] כמשנ"ת בארוכה בלקו"ש שם.
55. ומה שמפרש "וגר זאב עם כבש .. משל וחידה" (רמב"ם שם) – כי כתוב זה איירי בתחילת ימות המשיח כאשר "יצא חוטר מגזע ישי גו'" (ישעי' יא, א). וראה מאמר תחיית המתים להרמב"ם. תקופות שונות60:

עמוד 417

56. וכדמוכח מענין דתחה"מ גופא, שהו"ע " ביטול מנהגו של עולם וחידוש במעשה בראשית [ראה מאמר תחה"מ הנ"ל. ולהעיר מאוה"ת ויחי שצא, ב]. – הוכחה זו היא רק לשיטת הרמב"ם (הל' תשובה פ"ח) שעוה"ב היא רק לנפשות (ולא עולם התחי'), שלפ"ז עכצ"ל שתחה"מ היא תקופה בימוה"מ גופא; משא"כ לדעת הרמב"ן (בשער הגמול) ועוד שעוה"ב הוא עולם התחי' – אין הכרח מענין דתחה"מ שיש תקופה שני' בימוה"מ.
57. רמב"ם הל' מלכים שם ה"ב.
58. וכמו שלא הזכיר הענין דתחה"מ (וכ"ש – לא פרטיו) בהל' מלכים* והל' תשובה (רק שהכופר בתחה"מ אין לו חלק לעוה"ב – הל' תשובה פ"ג ה"ו). וראה מאמר תחיית המתים.
59. ומתורץ עפ"ז מה שבבבא הב' (ולא עוד כו') מוסיף הרמב"ם עוה"פ תיבת "עתידים" – ולא כתב בקיצור "שיהיו ימים טובים כו'" – כי זה ש"עתידים להיות ימים טובים כו'" יהי' לאחרי העתידים דיבטלו הצומות.
61. לשון הב"ח שהובא לעיל סוס"י.
62. ב"ר פע"ג, ו. במדב"ר פט"ז, כה. פס"ר פ' ותאמר ציון בסופו. וראה ירושלמי סנה' פ"י סה"ה. ועוד.
63. שומרון קול תתן – דליל תשעה באב.
60. ועפ"ז מובן מה שהטור (ושו"ע) לא חלקו הדין לב' בבות – כי מכיון שלא הביא הדינים השייכים לימוה"מ לא כתב רק כללות הענין, מה שנוגע לדינא בזמן הזה (כנ"ל בפנים סעיף ח').
. דמ"ש שם (פי"א ה"ג) "מחי' מתים" – אין הכוונה לתחה"מ כמשנ"ת בארוכה בלקו"ש שם. וראה מאמר תחיית המתים.

עמוד 418

64. להעיר מפס"ר (דלעיל הערה 21): אין שמחה בא אלא בתשעה באב.
65. שזהו הפי' בקרא "יהי' גו'", כנ"ל ס"ט. ובפרט דקרא איירי בזמן דבית שני (אבל ראה " לעיל הערה 43).
66. אוה"ת ריש פרשתנו. שם (כרך ה') תתקפה, א. ד"ה ועבדי דוד (הא' והב') תרצ"ט ותש"ח. ועוד. וראה תו"א ותו"ח ריש פרשתנו בענין שמים" ו"ארץ".
67. ראה עד"ז לקו"ש חי"ח ע' 347 ואילך.

עמוד 419

68. ראה סד"ה ענין הגשת יהודה ליוסף תרכ"ט – שמקשר זה שלעת"ל יהי' יהודה העיקר כי ארץ קדמה במחשבה, עם מעלת התשובה דרחוק שנעשה קרוב.
69. ראה בהנסמן בהערה הקודמת.
70. לשון הכתוב רות ג, יג. ובאוה"ת ויקרא (כרך ב' – ע' תרנ. תרסט) וד"ה ענין הגשת יהודה ליוסף שם – שהוא החילוק דצדיקים ובע"ת.
71. המשך תרס"ו ע' קה ואילך.
72. ראה ב"ב עד, ב ואילך. פסחים קיט, ב. ועוד.
73. ראה שיטות הרמב"ם והראב"ד בזה – בהל' תשובה פ"ח ה"ד.
74. ברכות יז, א.
75. המשך תרס"ו ס"ע קו.
76. ולא ממש – שהרי ב' התקופות המדוברות בפנים (בדעת הרמב"ם) הן בימוה"מ (ולא בעוה"ב).
77. לשון הרמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ד. ועיי"ש ה"ה. הל' תשובה פ"ט.

עמוד 420

78. הל' תעניות. והובא בב"י או"ח סתק"נ (אלא שכותב: ולא ידעתי מנין לו זה*). אבל בפרש"י מגילה (ה, א ד"ה אבל): והוא הדין לי"ז בתמוז ולעשרה בטבת [ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סקע"ט מתווך פירש"י זה עם שיטת האבודרהם, ע"ש]. וכן משמע ברמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ה ("אחד מארבעה ימי הצומות כו'"). וראה לקו"ש ח"כ ע' 354 הערה 29. ולהעיר: אף שעשרה בטבת עתה "אינו חל " לעולם בשבת" (כבאבודרהם שם), מ"מ נפק"מ להלכה בזמן שמקדשין ע"פ הראי' – לאחרי החורבן עד שנתבטל קידוש ע"פ הראי', או להדיעות שאפשר שיהי' סנהדרין "לפני בא המשיח" [פיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ"א מ"ג. וראה בכ"ז לקו"ש ח"ט [המתורגם] ע' 109 הערה 74. וש"נ] ויקדשו אז ע"פ הראי'. ומתורצת עפ"ז הערת המג"א או"ח שם סק"ד.
79. יחזקאל כד, ב.
80. ולהעיר אשר שניהם: בעשירי בחודש, ר"ח שלהם – ביו"ט.
81. ראה ר"ה יח, ב: והלא הי' ראוי זה לכתוב ראשון כו'.
82. פשוט שאי"ז שייך להפלוגתא דבבלי וירושלמי (תענית כח, ב. ירושלמי שם פ"ד ה"ה) האם זה רק דבית שני או גם דבית ראשון* – כי הדגשה כאן היא דבעשרה בטבת (המצור על ירושלים) היתה ההתחלה דכל הפורעניות, גם דבית שני. ולהעיר מתשב"ץ (ח"ב סרע"א) דמה שלא תקנו תענית על סמיכת יד רומיים על ירושלים .. שחורבן ראשון היתה צרתו קשה לישראל יותר מחרבן שני .. וגם בבית שני לא היתה חזרה שלמה .. ולא היתה כדאי צרת חרבן בית שני לקבוע עלי' צומות אחרים" (ועיי"ש, שהתענית י"ז תמוז הוא גם על בקיעת העיר דבית ראשון, כי לא הקפידו רק "כל שהיא באותו חודש .. אבל לא הקפידו על איזה יום מהם").
83. ראה עד"ז שו"ת שו"מ שם. וראה גם לקו"ש חכ"ה ע' 267. (משיחת ש"פ ויגש תשל"ו)
. ובכנה"ג שם (והובא באלי' רבה שם): בס' תיקון יששכר .. הביאו בשם תשובות הגאונים.
. ובטו"א לר"ה יח, ב דגם לגמרא דילן בקיעת העיר דבית ראשון היתה י"ז תמוז. וראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 9־308 הערה 10, דעפמ"ש בחדא"ג מהרש"א לתענית שם י"ל שגם הבבלי ס"ל כהירושלמי דקלקול חשבונות יש כאן, עיי"ש בארוכה ואכ"מ.

עמוד 421

*. ראה גם שיחת עשרה בטבת בלקו"ש חכ"ה ע' 447 ואילך.
84. המשך תרס"ו ס"ע קה. ע' תקמב.

מצוטט ב־12 עמודים

אגרות קודש 1

כרך כז ‹ י'תמח לקו"ש חט"ו ע' 414

לקוטי שיחות 7

כרך לג ‹ י"ז תמוז ‹ שיחה א ‹ 163 לקו"ש חט"ו ע' 413
כרך לג ‹ בין המצרים ‹ מטות ‹ 194 לקו"ש חט"ו ע' 413
כרך לט ‹ שבת חזון ‹ שבת חזון ‹ 8 לקו"ש חט"ו ע' 412
כרך ט ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ד ‹ 253 לקו"ש חט"ו ע' 414
כרך ט ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ה ‹ 253 לקו"ש חט"ו ע' 414
כרך כ ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יח ‹ 529 לקו"ש חט"ו ע' 415
כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יח ‹ 447 לקו"ש חט"ו ע' 413

תורת מנחם 3

ו - שנת תשי"ב - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת כ"ף מנחם-אב, ה'תשי"ב לקו"ש חט"ו ע' 414
מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ וישב, ערב חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ו לקו"ש חט"ו ע' 420
סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי ‹ ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"ב לקו"ש חט"ו ע' 413

מאמרים מלוקטים 1

חלק ב ‹ בס"ד. אור ליום ג', יו"ד כסלו ה'תשמ"א לקו"ש חט"ו ע' 417