ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך טו עשרה בטבת שיחה א

412

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

שיחה א

עשרה בטבת^*

א. יש קשר בין עשרה בטבת לבין פרשת ויגש

צום עשרה בטבת חל תמיד בסמוך לשבת פרשת ויגש¹, וכיון שה"תעניות... בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן"², מובן, שיש קשר בין עשרה בטבת לבין פרשת ויגש.

ויש לומר, שכיון שעשרה בטבת הוא הראשון והשורש של כל ארבעת הצומות, כדלהלן, קשורה פרשת ויגש לעשרה בטבת לא רק מפני הענין הפרטי של "צום העשירי", אלא גם מצד הענין הכללי של הצומות.

וכיון שתכלית ארבעת הצומות על החורבן, היא כדי שיהא בנין בית־המקדש³ והצומות יתבטלו וייהפכו לימים טובים⁴, אפשר לומר, שהקשר בין פרשת ויגש לבין ארבעת הצומות הוא בעיקר בתכלית הצומות – כפי שהצומות יהיו לעתיד לבוא.

ב. תוכן הפרשה רמוז בשמה

תוכן פרשת ויגש, ככל פרשה, רמוז בשמה – ויגש – הגשת יהודה ליוסף. לכן הפטרת⁵ הפרשה – והרי ההפטרות הן "מענינה של הפרשה"⁶ – היא אודות איחוד יהודה ויוסף לעתיד לבוא, שהם יהיו "לאחדים"⁷, כמו הגשת יהודה ליוסף⁸.

נקודה נוספת בענין קרבת יהודה ויוסף מוזכרת בהפטרה⁹: אמנם, יהודה

הערות

*. ורמזיו בפ' ויגש.
1. ברוב השנים (כקביעות שנה זו) "מתברך" הוא מש"פ ויגש שקדם לו. וראה הערה הבאה.
2. לשון השל"ה ר"פ וישב. ועיי"ש לפנ"ז: באלו פרשיות חלו .. או לפניהן או לאחריהן.
3. להעיר ממרז"ל [תוספתא סוף תענית. סוף סוטה. ב"ב ספ"ב. פסיקתא רבתי פ' על נהרות בבל. וראה תענית ל, ב. ב"ב ס, ב] כל המתאבלים עלי' בעוה"ז שמחים (הם) עמה לעוה"ב.
4. וי"ל שמרומז בזה שסיום הל' תעניות ברמב"ם (וכן בטושו"ע) הוא ע"ד היפוך הצומות לעת"ל לששון כו' (כדלקמן בפנים בארוכה) – היינו, שה"סיום" ותכלית של ענין הצומות, הוא זה שנהפכים לששון כו'. ולהעיר מאבודרהם הל' תעניות (הובא בב"י או"ח סו"ס תקנ) שבשבת שלפני הצומות מכריזין: צום פלוני יום פלוני יהפוך אותו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שהבטיחנו בנחמות ונאמר אמן.
5. יחזקאל לז, טו ואילך.
6. טושו"ע או"ח רסרפ"ד. שו"ע אדה"ז שם וסרפ"ג. טור או"ח סתכ"ח. רמ"א שם ס"ח.
7. יחזקאל שם, יז. ובתו"א פרשתנו מד, רע"ב: בתכלית היחוד האמיתי.
8. ראה תו"א (שם, סע"א ואילך). ובארוכה – תו"ח פרשתנו ד"ה ויגש פ"ט ואילך.
9. וי"ל הטעם שענין זה מודגש רק בההפטורה ולא בהפרשה (עיין תו"ח שם צג, ד): הענין דהגשת יהודה ליוסף ישנו גם (בעבודת האדם) עתה [כמבואר בדרושי חסידות עה"פ – שזהו"ע סמיכת גאולה לתפלה]; משא"כ זה שיתעלה יהודה למעלה מיוסף יהי' רק לעת"ל, שאז "מעשה גדול" (אוה"ת ריש פרשתנו. ועוד). אלא שמ"מ, מכיון שכל הגילויים דלעת"ל תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות (תניא רפל"ז), לכן בפנימיות יש מעלה גם עתה ביהודה על יוסף [שלכן לשון חז"ל הוא סמיכת גאולה לתפלה, המורה שתפלה היא למעלה מגאולה (יוסף) – ראה סד"ה ויגש תרס"ו]. וראה סה"מ – מלוקט (קה"ת, תשמ"ז) ס"ע קסב. ונביאים ענינם לגלות הפנימיות והכוונה בכל דבר (כמש"נ (עמוס ג, ז) "גלה סודו אל עבדיו הנביאים")* – ובעניננו: ההפטורה (נביאים) מגלה הפנימיות של (הגשת יהודה ליוסף שב)הפרשה, " דגם בעת הגשת יהודה ליוסף (שיהודה למטה מיוסף) יש עילוי ביהודה על יוסף (כי הכוונה של הגשת יהודה ליוסף היא שיתעלה למעלה מיוסף – תו"ח שם).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 7 עמודים.