216

"הפרני", המושגת דוקא על ידי עבודה בתוך חשכת הגלות, "ארץ עניי". ואילו מנשה, להיפך, אינו יכול להשלים עם הגלות, אלא הוא שרוי בתשוקה תמידית לשוב לבית אביו.

וכיון שהמצב האמיתי של הימצאות ב"בית אבי" הוא רק במצב של גאולה אמיתית, שאין אחריה גלות, לכן ניתן דוקא למנשה חלק בארץ באופן המהווה דוגמא לירושת הארץ לעתיד לבוא.

ז. "המתאבל על ירושלים... רואה בשמחתה"

פרשת מטות נקראת תמיד בימי בין המצרים, ומכך מובן, שענין זה, שמנשה קיבל חלק בארץ בדומה לירושת הארץ לעתיד לבוא מפני געגועיו לארץ ישראל, קשור במיוחד לתקופה זו:

ימי בין המצרים הם תקופת אבלות על תחלת החורבן והגלות בכלל. ותחושה זו של האבלות על החורבן נובעת משלמות תחושה של "מנשה", כאשר איננו יכולים לשכוח את "בית אבי" ואנו שרויים בגעגועים תמידיים לשוב לירושת הארץ ולכל הכרוך בזה.

והרי "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"⁷³, כי, כאמור לעיל האבלות עצמה מבטאת את התשוקה והגעגועים לירושלים, ולפיכך ממלא אבינו שבשמים את תשוקתו של הבן, והוא "זוכה ורואה בשמחתה",

בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים⁷⁴, במהרה בימינו ממש.

***

ח. ערי הלויים – בעבר

הירדן?

לפי המוסבר לעיל, על הטעם לנתינת חלק בעבר הירדן לחצי שבט מנשה, ניתן להסביר ענין תמוה בפרשתנו, פרשת מסעי:

בפרשה⁷⁵ מסופר על הערים שקבע הקדוש־ברוך־הוא לתת ללויים "לשבת", והתורה⁷⁶ מפרטת אותן – "את שש ערי המקלט... ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר". ולאחר מכן מופיעה פרשת ערי המקלט⁷⁷, והתורה מציינת⁷⁸, שש ערי המקלט, היו "שלש הערים... מעבר הירדן", ושלש – "בארץ כנען".

ותמוה: כיון שאנו רואים שקבלת נחלה בעבר הירדן לא היתה רצויה, כפי