215
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ה. שבט מנשה מיוחד בחיבתו לארץ
לפי זה יובן מדוע בחר משה לתת חלק בעבר הירדן דוקא לחצי שבט מנשה:
שבט מנשה נודע בחיבתו יתירה לארץ ישראל. כפי שאנו רואים בתורה לפני כן62 בסיפור על בנות צלפחד – "ממשפחות מנשה בן יוסף" – שחיבתן לארץ63 היתה עד כדי כך, ש"ותעמודנה לפני משה .. וכל העדה..."64, התנהגות שהיא, לכאורה, להיפך מ"כל כבודה בת מלך פנימה"65, והן דרשו "תנה לנו אחוזה"66. ותחושה זו של בנות צלפחד נבעה מחיבת הארץ המיוחדת של שבט מנשה בכללו67, כפי שמוצאים לגבי קרבן מנשה בחנוכת המזבח, שפרטים רבים אצלו קשורים בנטילת חלק בארץ, כאמור לעיל בסעיף ב.
וכיון ששבט מנשה הצטיין בחבתו לארץ, בחר בו משה רבינו, שחלקו בארץ יבטא את ה"דוגמא" של ירושת הארץ לעתיד לבוא.
ו. מנשה – תשוקה לגאולה
יש להוסיף ולהסביר, לפי האמור מספר פעמים68 לגבי המשמעות הרוחנית של עבודת מנשה, כנרמז בשמו "מנשה" – על שם "כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי"69: שמו מזכיר ומראה שהוא נמצא במקום המשכיח "את כל בית אבי", וזה עצמו מעורר אצלו רצון להינתק ולעלות "בקפיצה"70 ממצב זה – כך שתהיה לו תשוקה והחלטה שלא לשכוח, אלא להיות קשור ל"בית אבי".
משמעות הדבר בעבודה הרוחניות היא: שיהודי הנמצא בגלות, מזכירה לו תמיד הגלות, שהוא שרוי במצב העלול להובילו לשכחת "בית אבי", ועובדה זו עצמה מביאה לידי כך שלא ישכח. הוא חש שאין זה מקומו, אלא שמקומו בבית אביו המלך71.
וזהו ההבדל בין אפרים לבין מנשה: אפרים – על שם "כי הפרני אלקים בארץ עניי"72 – מראה על המעלה,
הערות
- 62. פינחס כז, א ואילך.
- 63. רש"י שם, א.
- 64. שם, ב.
- 65. תהלים מה, יד. הובא ברמב"ם הל' אישות פי"ג סהי"א.
- 66. פינחס שם, ד.
- 67. ולהעיר מפרש"י שם כז, א: יוסף חבב את הארץ .. בנותיו חבבו כו'. – ומזה מובן, שאצלן היתה חיבת הארץ יותר משאר נשי ישראל, אף שכולן "היו מחבבות את הארץ" (רש"י שם כו, סד).
- 68. לקו"ש חט"ו [המתורגם] ע' 470 ואילך. ח"כ [המתורגם] ע' 266 ואילך.
- 69. מקץ מא, נא.
- 70. שזהו הפירוש דשם מנשה – כי נשני גו' (רש"י וישלח לב, לג. וראה לקו"ש חט"ו שם הערה 13).
- 71. ראה ברכות ג, סע"א.
- 72. מקץ שם, נב.
רש"י על במדבר כ״ז:א׳ - הטקסט מספריא
למשפחת מנשה בן יוסף. לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר בן מנשה, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, יוֹסֵף חִבֵּב אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי" וְגוֹ' (בראשית נ') וּבְנוֹתָיו חִבְּבוּ אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיוּ כֻלָּם צַדִּיקִים, שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּעֲשָׂיו וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו סְתוּמִים וּפֵרֵט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֶחָד מֵהֶם לְיַחֲסוֹ לְשֶׁבַח, הֲרֵי זֶה צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, וְאִם יִחֲסוֹ לִגְנַאי, כְּגוֹן "בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶּן אֱלִישָׁמָע" (מלכים ב כ"ה), בְיָדוּעַ שֶׁכָּל הַנִּזְכָּרִים עִמּוֹ רְשָׁעִים הָיוּ (ספרי):
מחלה נעה וגו'. וּלְהַלָּן (במדבר לו יא) הוּא אוֹמֵר "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה", מַגִּיד שֶׁכֻּלָּן שְׁקוּלוֹת — זוֹ כְּזוֹ, לְפִיכָךְ שִׁנָּה אֶת סִדְרָן (שם):
למשפחת מנשה בן יוסף OF THE FAMILIES OF MANASSEH THE SON OF JOSEPH — Why is this stated? Has it not already been said בן מנשה, and consequently we know that they belonged to the family of Manasseh the son of Joseph?! But it is to suggest the following idea to you: Just as Joseph held the Promised Land dear, as it is said, (Genesis 50:25) “And ye shall bring my bones up (to Palestine) from hence”, so, too, his daughters held the Land dear, as it is said, (v. 4) “Give us an inheritance”; and further to teach you that they were righteous all of them (everyone here mentioned in the pedigree), for in every case where a person’s doings and his ancestors’ doings are nowhere plainly described and Scripture somewhere enters into the details of the pedigree in respect to one of them, tracing his genealogy back to someone worthy of praise, it is evident that the person in question is himself a righteous man and a son of a righteous father. But if it gives his genealogy in connection with something deserving of reprobation, — as, for example, (2 Kings 25:25) “Ishmael the son of Nethanian the son of Elishama came … and smote Gedaliah”, then it is quite certain that all who are mentioned in connection with him were wicked people (Sifrei Bamidbar 133:1).
מחלה נעה וגו׳ MAHLAH, NOAH, etc. — But further on (Numbers 36:11) states, “And Mahlah, Tirzah were” (changing the position of the names within the verse): this is to tell you that they all were of equal worth one with another, and on this account it is that it changed their order (i.e. the order of their names) (Sifrei Bamidbar 133:2).
משנה תורה, הלכות אישות י״ג - הטקסט מספריא
כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה. בגדים של ג' זוז משנה לשנה ממטבע אותן הימים שנמצאו הג' ששה דינרין ורביע דינר כסף. נותנין לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיהן בימות החמה. והשחקים והם מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהם בימי נדתה. ונותנין לה חגורה למתניה וכפה לראשה ומנעל ממועד למועד.
בד"א באותן הימים ובארץ ישראל אבל בשאר זמנים ושאר המקומות אין הדמים עיקר. יש מקומות שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה או בזול הרבה. אלא העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויים בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שבאותה המדינה.
ובכלל הכסות שהוא חייב ליתן לה כלי בית ומדור שיושבת בו. ומה הן כלי בית מטה מוצעת ומפץ או מחצלת לישב עליה. וכלי אכילה ושתיה כגון קדרה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן. והמדור ששוכר לה בית של ד' אמות על ד' אמות ותהיה רחבה חוצה לה כדי להשתמש בה. ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו.
וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטים כגון בגדי צבעונין להקיף על ראשה ופדחתה ופוך ושרק וכיוצא בה כדי שלא תתגנה עליו.
בד"א בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי עשרו. ואפילו היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב כופין אותו ונותן. וכן המדור לפי עשרו והתכשיט וכלי הבית הכל לפי עשרו. ואם קצרה ידו ליתן לה אפילו כעני שבישראל כופין אותו להוציא ותהיה הכתובה עליו חוב עד שיעשיר.
ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו. ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד. זה הכלל כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור. וכל שב"ד מוכרין למזונותיו כך מוכרין לכסותו וכלי ביתו ומדורו.
האשה שהלך בעלה ופסקו לה ב"ד מזונות וכסות וכלי בית ושכר מדור אין פוסקין לה תכשיט שהרי אין לה בעל שתתקשט לו. אבל מי שנשתטה בעלה או שנתחרש פוסקין לה תכשיט. ודין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר המדור כדינם בטענת המזונות אם אמר הוא נתתי והיא אומרת לא נתת דין אחד לכל.
המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין. בעניות שנה אחת יקיים יתר על כן או יתיר את נדרו או יוציא ויתן כתובה. ובעשירות ל' יום יקיים יתר על כן יתיר את נדרו או יוציא ויתן כתובה.
הדירה שלא תלך למרחץ. בכרכים שבת אחת בכפרים שתי שבתות. שלא תנעול מנעל. בכפרים ג' ימים ובכרכים מעת לעת. יתר על זה יתיר את נדרו או יוציא ויתן כתובה.
הדירה שלא תשאל ולא תשאיל מכלי הבית שדרך כל השכנות לשאול אותן ולהשאילן כגון נפה וכברה רחים ותנור וכיוצא בהם. יתיר את נדרו או יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכונתיה. וכן היא שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה ורחים ותנור וכיוצא בהם ושלא תארוג בגדים נאים לבנים במקום שדרכן לארוג אותם לבנים תצא בלא כתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכונתו שהוא כילי.
מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות מכל הרדידין. ואם היה עשיר נותן לה לפי עשרו כדי שתצא בו לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה. לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה או לקרובותיה כדי שיבואו הם לה. שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא פעם אחת בחודש או כמה פעמים בחודש לפי הצורך. שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה.
המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חודש אחד ממתינין לו שנים יוציא ויתן כתובה. ובזמן שהוא בעיר אחרת רגל אחד ממתינין לו שנים יוציא ויתן כתובה.
המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה. או יתיר את נדרו או יוציא ויתן כתובה שזה כמי שאסרה בבית הסוהר ונעל בפניה. ואם היה טוען מפני בני אדם פרוצים שיש באותו בית האבל או בבית המשתה והוחזקו שם פרוצים שומעין לו.
האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך שומעין לו ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר. ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל. ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה. שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה. שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו.
האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים או פרוצים או עכו"ם בשכונתי ואני מתירא מהם שומעים לו. ואע"פ שלא הוחזקו בפריצות שכך צוו חכמים הרחק משכן רע. ואפילו היה המדור שלה מוציאין אותה ממנו ושוכן בין בני אדם כשרים. וכך היא שאמרה כן אעפ"י שהוא אומר אני איני מקפיד עליהם שומעין לה מפני שהיא אומרת אין רצוני שיצא עלי שום רע בשכנות אלו.
כל הישוב ארצות ארצות הוא. כגון ארץ כנען וארץ מצרים וארץ תימן וארץ כוש וארץ שנער וכיוצא בהן. וכל ארץ וארץ ממדינות וכפרים. וערי ישראל לענין נישואין ג' ארצות היו יהודה ועבר הירדן והגליל.
איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שע"מ כן נשאה אף ע"פ שלא פירש. אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והיא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת. אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ולא מכפר למדינה שיש דברים שישיבת המדינה טובה להם ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם.
וכשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ אינו יכול להוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרע ליפה. מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה. וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו עכו"ם. ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו עכו"ם למקום שרובו ישראל.
בד"א מחוצה לארץ לח"ל או מארץ ישראל לארץ ישראל אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין אותה לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו עכו"ם מעלין. ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ ואפילו מנוה הרע לנוה היפה [ואפילו ממקום] שרובו עכו"ם למקום שרובו ישראל.
אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה. אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה. והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלים. שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם. הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם.
רש"י על בראשית ל״ב:ל״ג - הטקסט מספריא
גיד הנשה. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה? לְפִי שֶׁנָּשָׁה מִמְּקוֹמוֹ וְעָלָה, וְהוּא לְשׁוֹן קְפִיצָה, וְכֵן נָשְׁתָה גְבוּרָתָם (ירמיהו נ"א), וְכֵן כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי (בראשית מ"א):
גיד הנשה THE SINEW OF THE THIGH-VEIN — Why is its name called גיד הנשה? Because it sprang נשה) and rose from its proper position. The word has the meaning of “springing”. Other examples are: (Jeremiah 51:30) “Their strength sprang away (נשתה)” and (41:51) “for God hath made all my trouble spring away from me נַשַּׁנִי)".
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.