214
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
כאן תוספת ל"גבולך". שהרי, אף לפי הדעות54, שגם עבר הירדן נכלל בארצות שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, בכל זאת זוהי תוספת על "ארץ כנען לגבולותיה"55, כפי שהם מפורטים בפרשה מסעי56 – בדומה ל"ירחיב ה' אלקיך את גבולך".
ובמיוחד, כאשר בנוסף לכך שגם ארץ הקיני הקניזי והקדמוני – אדום מואב ועמון57 – היא בתוך ובסמוך לעבר הירדן58, הרי כיבוש ארץ סיחון ועוג כלל גם חלק מארץ עמון ומואב, כדברי חז"ל59 "עמון ומואב טיהרו בסיחון".
ויש לומר שזהו ההבדל המהותי בין נחלת בני גד ובני ראובן, לבין נחלת חצי שבט מנשה:
נחלת בני גד ובני ראובן בעבר הירדן א) באה עקב בקשתם שלהם, ב) נבעה מכך ש"חבבו את ממונם", ג) נעשתה באופן שהיו מוכנים לוותר לשם כך על חלקם בארץ "אשר נתן להם ה'"12.
ואילו אצל חצי שבט מנשה היה ההיפך מכך – את החלק בעבר הירדן נתן להם משה רבינו, ועל ידי כך היתה ירושת הארץ בביאה הראשונה מעין ודומה לירושת הארץ לעתיד לבוא60!
ומשום כך נתן זאת משה רבינו דוקא באופן של "חציו בעבר הירדן וחציו בארץ כנען"21 – כדי להדגיש, שאצל מנשה לא היה זה ויתור ח"ו על נחלה בארץ ישראל, שהרי יש להם חלק בארץ ישראל61, אלא זה בדומה לירושת הארץ לעתיד לבוא, שתהיה באופן של "נחלק לשנים": חלק מעם ישראל ינחלו בארץ שבעת העממין, וחלק – בארץ קיני קניזי וקדמוני.
הערות
- 54. ראה אנציקלופדי' תלמודית ערך א"י (ע' רה־רו) וש"נ. לקו"ש חי"ג ע' 125 הערה 20 (וש"נ).
- 55. ל' הכתוב – מסעי לד, ב.
- 56. שם, ג ואילך.
- 57. רש"י לך טו, יט (מב"ר שם). רש"י דברים ב, ה. וראה ב"ב שם (וברשב"ם שם ד"ה תניא). ועוד. וראה ד"ה אל תצר לאדהאמ"צ שם ע' יוד ואילך (וראה בהנסמן בתחילת המאמר שם). – הדיעות בזה ראה אנציקלופדי' תלמודית שם. וש"נ.
- 58. ראה רמב"ן חוקת (כא, כא) הטעם שרצה משה להשאיר ארץ סיחון ועוג חרבה – כי "משה הי' יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים והי' חפץ שיהי' כל רכושם מעבר לירדן כו'". – ולהעיר מד"ה אל תצר שם ע' יא (בהמשך למ"ש שם שארץ מואב לא נחשב בכלל א"י) "וכמ"ש בספרי (תבא כו, ג) אשר ה' נותן פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך כו'".
- 59. גיטין לח, א. וש"נ. רש"י חקת כא, כו.
- 12.
- 60. להעיר מילקוט דוד פרשתנו (בשם מפרשים) דנתינת עבר הירדן ("חלק משאר האומות") לבני גד ובני ראובן היתה "התחלה על לעתיד" כאשר בנ"י יזכו "לירש את כל העולם". וראה סה"ש תש"נ ח"ב ע' 545 ואילך.
- 21.
- 61. ואדרבה – רובם נחלו בארץ (רמב"ן פרשתנו שם, לג). – ולהעיר מש"ך עה"ת פרשתנו כאן ש"בנות החצי בא"י הם נשואות לאלו שבעבר הירדן כו'".
רש"י על דברים ב׳:ה׳ - הטקסט מספריא
עד מדרך כף רגל. אֲפִלּוּ מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל, כְּלוֹמַר אֲפִלּוּ דְּרִיסַת הָרֶגֶל אֵינִי מַרְשֶׁה לָכֶם לַעֲבֹר בְּאַרְצָם שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם דְּרִיסַת כַּף רֶגֶל עַל הַר הַזֵּיתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה י"ד) "וְעָמְדוּ רַגְלָיו וְגוֹ'":
ירשה לעשו. מֵאַבְרָהָם, עֲשָׂרָה עֲמָמִים נָתַתִּי לוֹ, שִׁבְעָה לָכֶם וְקֵינִי וּקְנִזִּי וְקַדְמוֹנִי הֵן עַמּוֹן וּמוֹאָב וְשֵׂעִיר, אֶחָד מֵהֶם לְעֵשָׂו וְהַשְּׁנַיִם לִבְנֵי לוֹט, בִּשְׂכַר שֶׁהָלַךְ אִתּוֹ לְמִצְרַיִם וְשָׁתַק עַל מַה שֶּׁהָיָה אוֹמֵר עַל אִשְׁתּוֹ אֲחוֹתִי הִיא, עֲשָׂאוֹ כִּבְנוֹ (בראשית רבה נ"א):
עד מדרך כף רגל — This means, Even מדרך כף רגל, as much as to say: even only treading with the feet (a single step). The text means, I do not permit you to pass into their land without their permission. — A Midrashic explanation is: I shall not give you of their land until there come the day of the treading of the sole of foot upon the Mount of Olives (the Messianic period), as it is said, (Zechariah 14:4) "And his feet shall stand [in that day upon the Mount of Olives etc.]”.
ירשה לעשו [I HAVE GIVEN MOUNT SEIR] TO ESAU AS AN INHERITANCE from Abraham. The territory of ten clans I gave (promised) him (Abraham); seven of them will be yours (the seven clans of Canaan), and the Kenites, the Kenizzites and the Kadmonites, — who are Ammon, Moab and Seir — one of them already belongs to Esau, and the other two to the children of Lot (cf. Genesis Rabbah 44:23; and Rashi on Genesis 15:19); as a reward because he (Lot) went with him (Abraham) To Egypt, and kept silent about what he said regarding his wife, “She is my sister”, he treated him as his son (and therefore he, through his children Amon and Moab, inherited part of the land promised to him) (cf. Rashi on Genesis 19:29 and Genesis Rabbah 51:6).
רמב"ן על במדבר כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן וְגוֹ' אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ לִשְׁלֹחַ לָהֶם לְשָׁלוֹם, פָּתְחוּ לָהֶם בְּשָׁלוֹם, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״א:כ״ב). וְעוֹד אֲבָאֵר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם בִּמְקוֹמוֹ (דברים כ י), כִּי בְּכָל הָאֻמּוֹת נִצְטַוּוּ לִפְתֹּחַ לָהֶם לְשָׁלוֹם, חוּץ מֵעַמּוֹן וּמוֹאָב. אֲבָל בֶּאֱמֶת מַה שֶׁאָמַר לוֹ אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, זֶה הָיָה מֹשֶׁה עוֹשֶׂה מֵעַצְמוֹ דֶּרֶךְ פִּיּוּס, כִּי אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג יְרֻשָּׁתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה, כִּי לָאֱמוֹרִי הִיא. וְהָיָה מִן הַדִּין שֶׁאִם יַעֲנוּ שָׁלוֹם וּפָתְחוּ לָהֶם, שֶׁיִּהְיֶה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ לָהֶם לָמַס וַעֲבָדוּם. אֲבָל מֹשֶׁה הָיָה יוֹדֵעַ כִּי יִשְׂרָאֵל עַתָּה לֹא יִכְבְּשׁוּ כָּל עֲשָׂרָה עֲמָמִים, וְהָיָה חָפֵץ שֶׁיִּהְיֶה כָּל כִּבּוּשָׁם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה, שֶׁיִּהְיֶה מוֹשָׁבָם יַחַד, וְשֶׁהִיא הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הִיא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. הֲלֹא תִרְאֶה שֶׁאִם לֹא בִּקְשׁוּהוּ מִמֶּנּוּ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֹא הָיָה מַנִּיחַ שָׁם אָדָם אֶלָּא שֶׁתִּהְיֶה לְחָרְבָּה. וְכֵן שָׁנוּי בַּסִּפְרֵי (תבא רצט): ״לָתֶת לְךָ״ - פְּרָט לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שֶׁנָּטַלְתָּ מֵעַצְמְךָ. וְעוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (במדב״ר ז ח) בְּעֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת, שֶׁאֵין עֵבֶר הַיַּרְדֵּן רָאוּי לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְלִשְׁכּוֹן הַשְּׁכִינָה. וְכֵן נִרְאֶה בַּכָּתוּב שֶׁאָמַר: ״וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" וְגוֹ' (יהושע כב יט). וְלֹא שָׁלְחוּ אֶל עוֹג דִּבְרֵי שָׁלוֹם, כִּי הוּא כַּאֲשֶׁר רָאָה כִּי הִכּוּ אֶת סִיחוֹן יָצָא לִקְרָאתָם לַמִּלְחָמָה:
רש"י על במדבר כ״א:כ״ו - הטקסט מספריא
והוא נלחם. לָמָּה הֻצְרַךְ לִכָּתֵב? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב", וְחֶשְׁבּוֹן מִשֶּׁל מוֹאָב הָיְתָה, כָּתַב לָנוּ שֶׁסִּיחוֹן לְקָחָהּ מֵהֶם וְעַל יָדוֹ טָהֲרָה לְיִשְֹרָאֵל (חולין ס'; גיטין ל"ח):
מידו. מֵרְשׁוּתוֹ (בבא מציעא נ"ו):
והוא נלחם AND HE (SIHON) HAD FOUGHT [AGAINST THE FORMER KING OF MOAB] — Why is it necessary that this should be written? Because it is said (Deuteronomy 2:9), “Harass not Moab”, and Heshbon belonged to Moab (and therefore should not have been attacked), it (Scripture) tells us that Sihon had taken it from them, and through him it (Heshbon) became permissible to Israel as an object of attack (Chullin 60b; Gittin 38a).
מידו means FROM HIS POSSESSION (Bava Metzia 56b).
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי ‹ שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ט לקו"ש חכ"ח ע' 214
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לח הוספות מטות-מסעי מאותו ספר גיטין לח, א
- לקוטי שיחות כרך יב בחוקותי שיחה א מאותו ספר גיטין לח, א
- לקוטי שיחות כרך יד תצא שיחה ב מאותו ספר גיטין לח, א
- לקוטי שיחות כרך טו לך לך שיחה ה מאותו ספר גיטין לח, א
- לקוטי שיחות כרך כא בא שיחה ג מאותו ספר גיטין לח, ב
- תורת מנחם שיחת חג הפורים ה'תשט"ו גיטין לח, א
- תורת מנחם ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון, ה'תש"כ גיטין לח, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת רמט דינים השייכים לערב שבת ה גיטין לח , ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת רצ בשבת ישלים מאה ברכות בפירות ד גיטין לח, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות לולב תרמט דברים הפוסלים בארבעת המינים י גיטין לח, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק שלישי א גיטין לח, א
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ב סימן רמט (ב) גיטין לח, ב
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה הלכות ת"ת פרק שלישי (א) גיטין לח, סע"א
- שולחן ערוך קו"א חושן משפט הל' הפקר (א) גיטין דף ל"ח
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"א (סי' רמב-רנב) רמט דינים השייכים לערב שבת גיטין לח , ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רצ בשבת ישלים מאה ברכות בפירות גיטין לח, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת שם לח, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות לולב (סימנים תרמה-תרנא) תרמט דברים הפוסלים בארבעת המינים גיטין דף ל"ח
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ג גיטין לח, א