447

לעונגיי, כלומר, שמגלה את ה,טוב", עד ל,טוב מאד" שבתענית -- ענין התענוג, תכלית שלימות הטוב.

ועד שמתגלה ענין התענוג בכל העולם כולו -- שהרי עי"ז שיהודי ממשיך ומגלה את האל"ף??, ,אלופו של עולם", במציאות העולם, אזי מהפך את ענין הגלות - ,גולה" -- ל,גאולה":י, גאולת ישראל וגאולת השכינה':, ובמילא מתהפך גם כַללות ענין התענית, צום ועינוי (הקשור ובא בסיבת הגלות), לענין של טוב ותענוג כפשוטו -- כמ"ש הרמב"ם בסיום וחותם הלכות תעניות: ,כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח", ויתירה מזו*: ,ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה".

%

ו האמור לעיל הוא צד השוה בכל התעניות, ונוסף לזה, ישנו ענין מיוחד בכל תענית -- כשם ש,כל יומא ויומא עביד עבידתי"*.

ביאור עניגו המיוחד של עשרה בטבת:

המאורע שאירע בעשרה בטבת, שבגללו נקבע הצום, הוא -- כלשון

הכתוב*: ,סמך מלך בבל אל ירושלים", כלומר, התחלת המצור על ירושלים.

והנה, בפסוק זה מצינו ענין מיוחד שלא מצינו בשאר תעניות, והוא -- הלשון ,בעצם היום הזה" (וכפלו והדגישו): ,בתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה" וידועים דברי האבודרהם* שהובאו גם בב"י": ,ואפילו הי' (עשרה בטבת) חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו בעצם היום הזה, כמו ביום הכיפורים"*.

והביאור בזה -- דלכאורה, איך יתכן שהתענית דעשרה בטבת ידחה עונג שבת (ובפרט ש, שבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה"')? והתירו? -- כאמור - שהרצון מהפך את התענית לעונג, אלא שבזה כמה אופנים: (א) תענית סתם בשבת -- הרי זה רצון אסור (היפך רצונו האמיתי דהאדם?). (ב) תענית חלום -- התירה תורה, כנ"ל מפס"ד השו"ע (ומ"מ צריך להתענות תענית לתעניתו, כי החלום תלוי% בהרהורי לבו"). (ג) ביוהכ"פ -- הרי זה רצונו בשלימות.

ומטעם זה -- כן הוא גם בעשרה בטבת שנאמר בו ,בעצם היום הזה", כמו ביוהכ"פ.

ונמצא, שבעשרה בטבת ישנה חומרא יתירה שלא מצינו בשאר הצומות (ד' הצומות) -- שהוא בדוגמת יוהכ"פ!