תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך טו ויחי

שיחה א

רשימת העמודים (11) מצוטט ב־3 עמודים חיפוש חדש

422שיחה א

א. "ויחי" – שנות חייו האחרונות השכיחו ליעקב את הצרות

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב..." – על־כך שואלים¹: מדוע כותבת התורה את מספר השנים שחי יעקב במצרים? הרי בפרשה הקודמת² נאמר שבהגיעו למצרים היו "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה", וכאן בפסוק נאמר "ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה", ומכך מובן שהוא חי במצרים שבע עשרה שנה, לשם מה יש צורך לציין זאת במיוחד?

מצד שני, אם רצתה התורה לציין את מספר שנות חייו במצרים, מסיבה כלשהי, הרי מיותר לציין את הסכום הכללי של שנות חייו, כי הדברים מוזכרים בהמשך לנאמר שהוא הגיע למצרים בן מאה ושלושים שנה, והחשבון מובן מעצמו.

עונים על־כך מפרשים³, שהתורה מפרידה את שנות חייו של יעקב במצרים, ומציינת עליהן "ויחי", כי השנים שעד אז לא נחשבו שנות חיים, כי "רעים היו ימי שני חיי", מלאים בעמל ואנחה⁴: בתחילה בריחתו מעשו, שהותו אצל לבן – "ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני"⁵ – וכן הלאה, עד מכירת יוסף. ורק בהגיעו למצרים הוא לא סבל מצרות. להיפך, היו לו חיי שלום ומנוחה, הוא התגורר במיטב הארץ, ראה את כל בניו שלמים, ואת יוסף כמשנה למלך – רק אז אפשר לומר "ויחי יעקב".

עם זאת מציינת התורה את כלל חייו ביחד – קמ"ז שנים – כדי לרמוז ששבע־עשרה השנים האחרונות הטובות – שנות "ויחי"⁶ – השכיחו את הצער ועגמת־הנפש של כל השנים הקודמות, עד אשר כולן נראו כשנים טובות: "כולן שוין לטובה".

אך עדיין אין זה חלק: אמנם, השנים האחרונות היו "בטובה" והם היטיבו כל־כך ליעקב עד אשר הם 422השכיחו ממנו את היסורים של כל השנים הקודמות, אך כיצד אפשר להוסיף סיכום כללי שהוא ידוע רק כדי להדגיש ש"כולן שוין", ויותר מכך " "כולן שוין לטובה"⁷, כאשר מאה ושלושים השנים הראשונות היו "מעט ורעים" (היפך הטוב) ושבע־עשרה האחרונות היו "ויחי" – שיא החיים והטוב?

ב. השאלה על דברי המדרש "סתם... כל צרות"

הדברים יובנו על־ידי ביאור דברי המדרש⁸ ופירוש רש"י בתחילת פרשתנו. נאמר במדרש: למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה, אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל, דבר־אחר למה היא סתומה מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו, דבר־אחר למה היא סתומה מפני

ע שסתם ממנו כל צרות שבעולם.

בפשטות כוונת השאלה "למה פרשה זו סתומה" היא לכך שאין רווח לפני המילים "ויחי יעקב"⁹, למרות שמתחילה פרשה חדשה, ומובן שצריך להיות כאן, כמו בכל התחלות הפרשות שבתורה¹⁰, הפסק לפני תחילת הפרשה

ויחי יעקב".

אך לפי האמור לעיל אין מובן:

ה"סתימה" לפני המילים "ויחי יעקב" היתה צריכה לרמוז ראשית על סתימה לטובה שגרם "ויחי יעקב", דהיינו ש"סתם ממנו כל צרות שבעולם"? והקושי מתחזק יותר: גם לפני "סתימה" זו, בסוף פרשת ויגש, מסופר על מצבם הטוב של בני ישראל בארץ גושן – "ויפרו וירבו במאד", וכאשר מיד לאחר מכן, ללא הפסקה, כתוב "ויחי יעקב בארץ מצרים...", סביר מאד לומר, שב"סתימה" זו מדגישה התורה ש"ויחי יעקב..." בא בהמשך ישיר לתוכנה הטוב של סוף הפרשה הקודמת¹¹ – ומדוע, אפוא, 423מובאת במדרש הסיבה ש"סתם ממנו כל צרות שבעולם" כאחרונה מבין הסיבות, בעוד אשר הסיבות הראשונות והחשובות הם ענינים שהפוכים מ"ויפרו... ויחי יעקב בארץ מצרים"?

יותר מכך קשה פירוש רש"י על התורה: דרכו של רש"י היא לפרש את פשוטו של מקרא, ולכאורה, הוא היה צריך לקבל כסיבה העיקרית ל"סתימה" שלפני "ויחי יעקב", סיבה המבטאת ענין טוב הקשור ל"ויפרו..." ולחיי יעקב, ולא ענין ההפוך מטוב שנגרם עקב פטירתו – ההיפך מ"ויחי יעקב" –

ואם כך, אין מובן: א) דוקא את הסיבה השלישית שבמדרש "שסתם ממנו כל צרות...", הקרובה ביותר לפשוטו של מקרא, אין רש"י מביא. ב) גם את שתי

צ הסיבות האחרות שבמדרש, שאותן ס מביא רש"י, צריך היה, לכאורה,

פ להציב בסדר הפוך¹²: לפי הסיבה השניה קשורה ה"סתימה" לחיי יעקב (למרות שיעקב רצה לגלות את הקץ בסמוך לפטירתו¹³, אך בכל זאת היה זה בחייו), ואילו הסיבה הראשונה מדברת על התקופה שלאחר פטירת – יעקב (ובמיוחד, שגם הענין השלילי שבסיבה זו חמור יותר מן הסיבה השניה)¹⁴.

424ג. ה"סתימה" – לגבי פרשת "ויחי" בכלל

הדברים יובנו בהתאם לתשובת המפרשים¹⁵ על הקושי שעל שתי הסיבות: אם הטעם ל"סתימת" הפרשה הוא "לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו..." או "שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם..." – היתה ה"סתימה" צריכה להיות מאוחר יותר, בפסוקים המספרים על סתימת הקץ או על פטירת יעקב? והתשובה לכך היא, ש"סתימה" באמצע פרשה אינה ניכרת לעומת תחילת פרשה¹⁶.

כאשר ה"סתימה" היא בתחילת זו פרשה – כאשר מתחיל¹⁷ ענין חדש¹⁸ – צריכה להיות הפסקה גדולה 425יותר מהרגיל, וכאשר אין כלל רווח – הפרשה סתומה – והענינים כתובים בשתי פרשות נפרדות, סביר לומר, שה"סתימה" אינה מצביעה רק על סתימת הפסוקים או המילים שבהם היא נמצאת, אלא על התוכן הכללי של הפרשה, ולכן היא נרמזת כהקדמה לתוכן הפרשה, כדלהלן.

וכיון שבפרשת "ויחי" מסופר בעיקר על מאורעות שאינן בקשר לחיי יעקב בארץ מצרים אשר עליהם מסופר בפרשת ויגש (שיעקב ובניו ישבו במיטב הארץ "ויפרו וירבו מאד"), אלא על מאורעות הקשורים לפטירתו, ועל פטירתו ממש, מ"ויקרבו ימי ישראל למות" בתחילת הפרשה, ובהמשך אודות ברכות יעקב אבינו ליוסף ובניו ובהמשך על הברכות לבניו – ענינים הסמוכים לפטירתו.

ובמיוחד כאשר מיד בתחילת הפרשה¹⁹, בפסוק הראשון, מובא הסיכום הכללי של כל שני חיי יעקב,

מובן מכך, שב"פרשה סתומה" מתכוונת התורה לרמוז לתוכן הכללי של הפרשה – פטירת יעקב.

ד. ההסבר לפירוש רש"י

בכך מתורצות שתי הקושיות שלעיל על פירוש רש"י (לגבי השמטת הטעם השלישי, ולגבי הסדר שבין שני הטעמים המובאים):

ה"סתימה" קשורה לפטירת יעקב ולאירועים הקשורים אל הפטירה, ולכן אין מקום, לפי פשוטו של מקרא, שה"סתימה" של הפרשה המדברת על פטירת יעקב תרמוז לכך "שסתם ממנו כל צרות": הן בגלל הזמן – "שסתם ממנו" היה מיד עם הגיע יעקב למצרים, שבע־עשרה שנה לפני פטירתו, והן בגלל המשמעות – הענין

שסתם ממנו כל צרות שבעולם", שהוא שיא החיים, נוגד לענין של פטירת יעקב. לכן משמיט רש"י לחלוטין את הטעם השלישי²⁰. מאותה 426סיבה מובן, שאין שום קושי על־כך " שרש"י מציב את הטעם "שבקש לגלות" כטעם שני, כי בקשר לפטירת יעקב, קרוב יותר לפשוטו של מקרא הטעם "שנפטר...", שבו הפטירה עצמה היא הסיבה ל"סתימה", שלא כמו בטעם "ביקש לגלות..."²¹.

ה. מדוע התחלת הפרשה ושמה הוא "ויחי"

אך עדיין אין מובן, בפנימיות הענינים: מדוע, אכן, מתחילה הפרשה ב"ויחי יעקב", כאשר כל הפרשה מספרת אודות פטירת יעקב ובאירועים הקשורים לכך? אמנם, הסיכום של שנות חיי יעקב קשור לפטירתו, כאמור, אך בכך מובן רק הקשר של המחצית השניה של הפסוק – "ויהי ימי יעקב...", אך כיצד קשור לפטירת יעקב חלקו הראשון של הפסוק "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", שבו מסופר על שנותיו הטובות ביותר של יעקב? לפי זה היתה החלוקה בין הפרשות צריכה להיות כך: המילים

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" היו צריכות לסיים את פרשת ויגש שבה מסופר "ותחי רוח יעקב אביהם"²², "וישב ישראל... ויפרו וירבו מאד" והמילים "ויהי ימי יעקב..." היו צריכות להתחיל את פרשת "ויחי".

בנוסף לכך צריך להבין: כאמור פעמים מספר²³, יש קשר בין שם הפרשה לבין תוכן הפרשה כולה. כיצד, אפוא, נקראת הפרשה "ויחי", בעוד אשר תוכנה היא פטירת יעקב – ההיפך מ"ויחי"²⁴?

ו. חיי היהודי – דבקות בה'

ההסבר לכך הוא: חיים אמיתיים הם קיום נצחי ללא שינויים²⁵. ולכן קיימת המציאות האמיתית של חיים רק אצל הקדוש־ברוך־הוא – מקור החיים. כנאמר²⁶ "והוי' אלקים אמת הוא אלקים חיים", ו"אמת" היא דבר שאינו פוסק או משתנה. אבל אם יש בו הפסק 427נקרא הדבר "כזב" (לכן נקראים נהרות שמתייבשים אחת לשבע שנים בשם "נהרות המכזבין" והם פסולים לקידוש מי חטאת, כי אין אלה "מים חיים"²⁷).

לכן אומרים חז"ל²⁸ ש"חותמו של הקב"ה אמת", כי "אמת" מורכבת משלוש אותיות: אל"ף – האות הראשונה בא"ב, מ"ם – האות האמצעית, תי"ו – האות האחרונה. זה מצביע על העדר שינויים. כנאמר²⁹ אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים.

וזוהי כוונת הפסוק: "וה' אלקים אמת", כיון שמהותו היא "אמת", שאינו נפסק או משתנה ח"ו לעולם, לכן "הוא אלקים חיים", מציאות אמיתית של חיים.

לעומת זאת הנבראים אינם מציאות אמיתית – הם הרי התהוו ויכולים להיפסק – לכן אין אצלם חיים אמיתיים מצד עצמם, אלא אם הנברא קשור לאלקות. מסיבה זו נקראים היהודים "חיים"³⁰, מפני דבקותם באלקות, כנאמר³¹ "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", שגם הם חיים וקיימים לעד³².

אך כדי שה"חיים" האמיתיים – הדבקות באלקות – של היהודים יהיו 428ניכרים בעולם הזה הגשמי המסתיר את האלקות, הוא צריך לעבור נסיונות והפרעות בדבקותו ובכל זאת להישאר שלם ובלתי פגום בקיום התורה והמצוות – אז תתגלה בבירור החיות האמיתית, כי דבקותו באלקות אינה יכולה להשתנות.

ז. רק במצרים ניכר ש"ויחי יעקב"

לפי זה מובן הקשר של "ויחי יעקב" לכלל הפרשה, שעיקרה פטירת יעקב, וגם הסיבה לשם הפרשה – "ויחי":

בכל השנים הקודמות לא ראו בוודאות שאלה הם חיים אמיתיים, "ויחי", של "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים..."³³, ובמיוחד בדבקות שבהתאם לדרגת "אבות הן הן המרכבה"³⁴ – כי הכלל "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"³⁵ נאמר גם בקשר לצדיקים³⁶, ובמיוחד שיעקב אבינו חשש בפירוש "שמא יגרום החטא"³⁷.

ולכן דרגת דבקותו בה' במשך כל השנים בארץ ישראל, ובעברו צרות ויסורים רבים כל כך, עדיין לא היוו הוכחה מספקת לאמיתיות של "ויחי". ואפילו לא ראייתו שבניו ובני בניו הם צדיקים, כי הם נמצאים בארץ ישראל, ואי־אפשר לדעת מה עלול להיות מצבם בארץ חמרית –

אבל כאשר הגיע יעקב לתקופה שבסמוך לפטירתו, ובמיוחד כאשר בינתיים הוא הגיע למצרים, והוכיח שגם בהימצאו בערות הארץ הוא מקיים את התורה והמצות בשלימות נעלה ביותר עד לרגע האחרון בחייו, ובמיוחד כשרואים שם ש"מטתו שלימה", שכל בניו שלמים בצדקתו, ואף יוסף "עומד בצדקו"³⁸, על־אף ש"מלך הוא" ו"נשבה בין הגויים" עד אשר גם מנשה ואפרים שנולדו במצרים – ערות הארץ – ראויים לברכה נעלית כל־כך, שבהם יתברכו יהודים בכל הדורות: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה"³⁹,

דווקא אז התגלתה חיותו האמיתית של יעקב⁴⁰, שגם כל שנותיו הקודמות היו שנים של "ויחי יעקב" למרות שבחיצוניות הן היו רוויות יסורים ועגמת נפש. לכן מהוות שבע־עשרה השנים האחרונות במצרים הוכחה ברורה לכך ש"כולן שוין לטובה".

429ח. החיות האמיתית – על־ – ידי בנים

בכך מובן מדוע נקראת הפרשה "ויחי", למרות שאין מדובר בה רק על מאורעות יעקב בסמוך לפטירתו, אלא אף על פטירתו ועל התקופה שלאחריה:

נאמר בגמרא⁴¹ ש"יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", ולפיכך אין כתוב אצלו הביטוי מיתה⁴², ומשמעות הדברים היא⁴³: החיים האמיתיים של יעקב הם כאשר "זרעו בחיים" –

כלומר, כיון שחיים אמיתיים הם חיי נצח וקיום לעד²⁵ (בדומה למושג זה אצל הקדוש־ברוך־הוא, מקור החיים, שאליו מחוברים ישראל⁴⁴), לפיכך ו ניכרים החיים האמיתיים של יעקב דוקא כאשר רואים את נצחיותם, לאחר שהנשמה יוצאת מן הגוף. כלומר, החיות אינה נשארת נצחית רק בחיי הנשמה, אלא גם למטה בעולם הזה⁴⁵ נשארת חיות אמיתית של יעקב

אצל בניו, שהם חיים בחיים האמיתיים של יעקב אבינו.

לפי זה מוטעמת יותר הסיבה לשם הפרשה "ויחי": בכך לא מודגש רק שלאחר פטירת יעקב עדיין אפשרי לומר "ויחי יעקב", אלא יותר מכך: דוקא אז, לאחר פטירתו, ניכרים האמת והנצחיות של "ויחי יעקב".

ט. קיום תורה ומצוות בזמן "שסתם... צרות" אינו מראה על חיות

כבר נאמר קודם, שרש"י משמיט את הטעם השלישי שבמדרש – "שסתם ממנו כל צרות שבעולם", ומביא רק את שני הטעמים – "שנפטר יעקב..."

"שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו" – הקשורים לפטירת יעקב, מפני ש"סתימת" הפרשה אינה קשורה למילים "ויחי יעקב" אלא לכל התוכן של תחילת הפרשה – פטירת יעקב, והכרוך בכך.

לפי האמור לעיל מתאים הדבר בפנימיות הענין, גם לכך שדוקא הפרשה על פטירת יעקב נקראת

ויחי", כי דוקא על־ידי שני פירושים אלו ניכר שהחיים האמיתיים נמשכו גם אצל בניו, שחייהם האמיתיים בגלות היו קיום תורה ומצוות – דבקות באלקות.

קיום תורה ומצוות על־ידי ישראל 430בזמן שאין שעבוד וגלות איננו חידוש " גדול, ויותר מכך, גם כאשר יהודים מקיימים תורה ומצוות בהיותם בגלות, אך מצב הגלות הוא כזה שחשים ומשיגים ויודעים על ה"קץ" והגאולה, ההשתחררות מהגלות – גם אז לא ניכרת השלימות של "ויחי". רק כאשר השעבוד והצרות גדולים כל־כך, עד אשר בשכל אנוש לא רואים מוצא – "נסתם הקץ" – ובכל זאת מאמינים באמונה שלימה שהגאולה תבוא, ואף "אחכה⁴⁶ לו בכל יום שיבוא", וגם אז לומדים תורה ומקיימים מצוות – אז מתגלה שהחיות האמיתית של ישראל היא קיום תורה ומצוות⁴⁷.

וכך מובן שחיי יעקב האמיתיים – "ויחי יעקב", כדלעיל, "הוא בחיים" על־ידי ש"זרעו בחיים".

בכך מובן טוב יותר, שרש"י מביא " רק את שני הטעמים הראשונים, ולא את הטעם "שסתם ממנו כל צרות שבעולם", כי קיום תורה ומצוות בזמן "שסתם... כל צרות" אינו מוכיח על חיות ללא שינוי.

ויחי" האמיתי מתגלה בעבודה מתוך צרת השעבוד ובתקופה של סתימת הקץ.

ואז – כאשר "ויחי" של תורה ומצוות מתבצע בזמן גלות ושעבוד, מתגלה התכלית הפנימית של הגלות, שדוקא באמצעותה מגיעים לגילויים של הגאולה בשלימות.

י. הטעם לסתימת הקץ

בכך מובן הטעם הפנימי לכך שנסתם ממנו הקץ⁴⁸. אילו נתגלה הקץ, היתה חסרה עוצמת הגלות, וממילא היתה נפגמת שלימות הגאולה.

לפי זה אפשר להסביר את דברי רש"י "שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו", שהרי, לכאורה, רוצה רש"י להסביר מדוע

פרשה זו "סתומה", ודי היה אילו אמר "שנסתם ממנו הקץ", לשם מה הוא מספר ש"ביקש לגלות את הקץ"?

אלא בכך רמוז, שאדרבה, דוקא על־ידי "נסתם ממנו" התמלאה בקשתו

לגלות את הקץ לבניו". סתימת הקץ אינה לצורך העלמה ח"ו, אלא כדי שבאמצעותה יבוא מאוחר יותר גילוי הקץ, כדלעיל.

וזוהי המשמעות של "ביקש לגלות 431את הקץ לבניו ונסתם ממנו": כאשר רצה יעקב להמשיך ולגלות לבניו את הגאולה, היתה סתימת הקץ, כדי שתהיה להם הכנה, שבאמצעותה יוכלו בניו לקבל בשלימות את מה שיעקב ביקש לגלות – את הגילויים של הגאולה העתידה⁴⁹.

הערות

עמוד 422

1. ראה אלשיך ואוה"ח כאן.
2. ויגש מז, ט.
3. וראה גם תנא דבי אליהו רבה (פ"ה). פס"ז. מדרש שכל טוב. מדרש הגדול. לקו"ת להאריז"ל. בעה"ט (ד"ה האחרון). כלי יקר (וללשון השלישי) – ריש פרשתנו.
4. ויגש שם וברמב"ן. וראה רש"י וישלח לב, ה. וישב לז, ב.
5. ויצא לא, מ. ולהעיר משו"ע אדה"ז הל' נזקי גוף קו"א סק"ב.
6. כ"ה באלשיך. ובתדבא"ר: מיכאן אמרו כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו סימן יפה לו .. יעקב אבינו הי' בטובה שבע עשרה שנה שהי' במצרים והעלה עליו הקב"ה כאלו כל ימיו היו בטובה שנא' ויחי יעקב גו'. ובפס"ז (ועד"ז במדרש שכל טוב (ס"פ ויגש) ובאוה"ח): היינו דאמרי אינשי סופך טוב כולך טוב אשריהן לצדיקים שהקב"ה מייסרן ביסורין בתחילתן ובסוף מרחם עליהם .. וע"ז נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו.

עמוד 422

7. משא"כ בשרה מתאים "כולן שוין לטובה" (רש"י ר"פ חיי שרה) לפי שבת ק' כבת כ' לחטא ובת כ' כבת ז' ליופי (פרש"י שם מב"ר שם). ובב"ר: כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים. וראה במפרשי המדרש ופרש"י. ובגו"א שם דכל כלל וכלל הוא אחד שאינו מחולק.
8. ב"ר ותנחומא (באבער) ריש הפרשה.
9. רא"ם וגו"א בפרש"י, ופי' מהרז"ו במדרש.
10. שגם בין חמש למקרא יודע זה, כמו שיודע "ד נו"ן הפוכה בס"פ נח, נקוד שבכמה תיבות וכו'. היינו שכן היו כתובים הספרי לימוד שלהם (משא"כ – תגין. וי"ל שלכן לא נמצא בפרש"י עה"ת מענין התגין) – ולכאורה, באם כן הוא, כדאי להחזיר עטרה ליושנה ולהדפיס כן בחומשים שלנו (ע"ד שעושים בסמניות שבפ' בהעלותך. ואם מפני שלא להכנס למחלוקת – הרי גם בבהעלותך – מחלוקת ישנה באופן הסמניות – ראה אור תורה (להר"מ די לונזאני) בהעלותך י, לה. מנחת שי שם).
11. וכ"ה בזהר פרשתנו רטז, ב (דעת ר"ש). ובאלשיך כאן. ובחזקוני: ד"א סתומה היא על שהענין מחובר למעלה שהתחיל למנות שנותיו של יעקב ועדיין לא השלים החשבון עד עכשיו (וכ"ה בטור הארוך). ובכלי יקר ביאר דכל הג' פירושים שבסתימת הפרשה למדין מזה שויחי יעקב נסמך להפ' שלפנ"ז.

עמוד 423

12. אף שכ"ה במדרש, הרי המובא בפרש"י הוא פשש"מ. ובפרט שכאן אינו מקדים כו' רבותינו דרשו. ולהעיר שבכמה דפוסים (וכ"ה בדפוס ראשון ושני, וברש"י כת"י) אי' בסיום פי' רש"י עצמו "בב"ר", וכן הובא ברא"ם וגו"א. אבל בכמה דפוסים מוכח שהיא הוספת המעתיקים (המדפיסים).
13. כדלקמן מט, א. ובפרש"י. "
14. בפרש"י עוד שינויים מבמדרש: משמיט בהקושיא "מכל הפרשיות של תורה" שאי' במדרש. מוסיף: א) נסתמו עיניהם ולבם של ישראל*, ב) מצרת השעבוד, ג) (לגלות את הקץ) לבניו. והנה ההוספות מובנות – נוסף על העיקר – שרש"י צריך לפרש ככל הדרוש לבן ה' למקרא: א) "נסתמו עיניהם כו'" כי עפ"ז מודגשת השייכות לסתימת הפרשה. ב) "מצרת השעבוד", דהרי גם בהיותם בארץ פלשתים וכנען היו בשעבוד אבימלך וכו' ובאופן דגר כו' (ראה פרש"י וישלח לו, ז). וביותר יוקשה מפרש"י הקודם דמפורש שנשתעבדו רד"ו שנה (מקץ מב, ב). ולכן מוכרח רש"י להוסיף "מצרת". וראה ג"כ פרש"י וארא ו, טז ומפרשי רש"י כאן (רא"ם. גו"א. דברי דוד. משכיל לדוד. ועוד). ג) "לבניו" – כמפורש בקרא: ויקרא יעקב אל בניו .. ואגידה לכם. אמנם מה שמשמיט "מכל הפרשיות של תורה" "ע, דהרי זהו היסוד להקושיא, ואין לומר דרש"י "ל דגם פ' ויצא היא סתומה לגמרי (כהדיעה שהובא בקרית ספר (להמאירי) ר"פ ויצא. הגמ"י "ח מהל' ס"ת (סק"ג). מנחת שי ר"פ ויצא) דא"כ הו"ל לומר זה ולבאר טעם הסתימה גם בר"פ ויצא (וכמ"ש הגמ"י שם). וי"ל בפשטות: א) בפי' ויחי – עדיין אין הכרח שידע ע"ד כל הפרשיות שבתורה, כיון שלמד רק חומש אחד. ב) אין הכרח להודיע עד"ז, כיון שבפשטות מובן שבין סדרה לסדרה צ"ל הפסק יותר מאשר בין תיבה לתיבה. ועל אתר קשה למה פרשה זו סתומה.
. ועד"ז הוא בזהר שם דעת ר' יעקב "אסתימו עיניהון דישראל". אבל לא קאמר שזהו מצרת השעבוד כ"א "בשעתא דמית יעקב" (דמשמע כבנצו"א: שנסתמו מישראל מעיינות החכמה שהי' מגלה יעקב). אבל בדברי ר' יהודה שם דסתימת הפ' דכדין נחתי לגלותא ואשתעבידו בהון".

עמוד 424

15. ראה רא"ם, גו"א, דבק טוב, ועוד.
16. ברא"ם כ' זה בנוגע לטעם הב' – שביקש לגלות את הקץ "ושם א"א לסתום (היינו בלי שום " ריווח כלל) דלא מינכרא מילתא כמו בתחלת הפ'". אבל בדבק טוב ובש"ח הקשו גם לפי' הא' דהו"ל לסתום בפ' שבה נכתבה מיתתו של יעקב (וכ"כ בפי' מהרז"ו במדרש דלטעם הא' הי' יותר נכון לעשות הסתימה אצל ויגוע).
17. ואף שרק חלוקת הפרשיות (דפתוחות וסתומות) היא למשה מסיני (ראה ברכות יב, ב: כל פרשה דפסקה משה כו'. וראה תו"כ ופרש"י ר"פ ויקרא ומה היו ההפסקות משמשות כו'). משא"כ חלוקת הסדרות. והרי יש מסיימים התורה לשלש – שלש וחצי שנה (מגילה כט, ב. רמב"ם הל' תפלה רפי"ג. חילוף מנהגים בין בני א"י ובני בבל אות מ"ח), הרי חלוקת הסדרות ע"פ מה שמסיימים קריאת התורה בכל שנה י"ל דקיימת היא גם להמסיימים בג"ש, אלא שהם מחלקים כל סדרה לג' וכו'. ועפ"ז יתווך שלכ"ע יש ג"ן סדרים דאורייתא (אף שכאו"א חלוקה לג', לז' קרואים וכו'). ובכל אופן פשוט שזה שחלקוהו לסדרות – אפילו את"ל שאינו מדאורייתא כחלוקת פתוחות וסתומות – ה"ז מפני שהם ענינים נפרדים. וראה רא"ם כאן "מפני שעזרא ע"ה לא תיקן תחלת הפרשה הזאת מן ויחי יעקב כו'" (וראה גו"א). ולהעיר דבקרית ספר להמאירי (מאמר ה' ח"א) כ' שאף בזמן הנביאים היו משלימים כל התורה בכל שנה. ובאו"ז הל' שבת סמ"ה "כי מימות משה רבינו נתקן לקרות התורה בפרשיותי' ולהשלימה בכל שנה". וראה זהר בכ"מ (מהנ"ע וירא קד, ב. ח"ב רו, ב. תקו"ז תי"ג (כט, רע"ב). ובהנסמן בנצוצי זהר בכהנ"ל) הדיוק דג"ן סדרים דאורייתא*.
18. אמנם עפ"ז (וע"פ הערה שלפנ"ז) צע"ק, דהרי ב"ר היא אגדת א"י (פרש"י ויגש מז, ב), ולבני מערבא דמסקי לאורייתא לג' שנים, הרי חלוקה מפורטת יותר להם בתורה ולא ג"ן סדרים שלפנינו, ולפ"ז לכאו' אינו מוכרח לומר ד"פרשה סתומה" הכוונה לכל הסדרה דויחי – אבל גם עפ"ז מסתבר לומר כן, כיון שהמדובר בהתחלתה: וקברתני בקבורתם ויאמר אנכי אעשה כדבריך סיומו בסיום הסדרה לאחרי מיתת יעקב. ויתירה מזו: גם לפי החלוקה לסדרים כפי שהוא במסורה – קנד(ה) (ראה פתיחתא לאסת"ר ג) מג סדרים לבראשית כו' (נסמן בסוף כמה חומשים), או קסז סדרי הראשונים" שמונה בקרית ספר להמאירי שלדעת כמה זוהי החלוקה דבני א"י* (ראה רד"ל במבוא לפסיקתא דר"כ הערה ב. אבן ספיר ח"ב ע' רכח ואילך), אין ויחי גם ראש סדר** אלא בא באמצע הסדר "ואת יהודה שלח" שבפ' ויגש (ראה קרית ספר סוף פ' ויגש וריש פרשתנו ועד"ז פי' " הרשב"ם גם לפי החלוקה שלנו, דהתחלת פ' זו היא מוישב ישראל בארץ מצרים שבפ' ויגש), ולדעת כמה מסודר מדרש רבה ע"פ ראשי הסדרים שבא"י (ראה בהנסמן בתו"ש שבשוה"ג)***, עכצ"ל דהמדרש רבה כאן – קאי להשיטה דויחי היא התחלת פרשה כמפורש בלשונו. ולפרש"י – בכלל אינו נוגע כהנ"ל ובהערה שלפני' – שהרי בן חמש למקרא בזמן רש"י ואילך יודע רק מסיום התורה בכל שנה. ופשוט.
. וראה תנחומא תשא ג: וכן משה למד תורה לישראל .. ונתן להם סדרי תורה ופרשיות שקוראים בהם בכל שבת.
. או לבנ"י א"י דגומרים לג' שנים ומחצה – חילוף מנהגים בין בני א"י ובני בבל אות מח (וראה שם אות מז – במהודרת לוין) ואז י"א שיש קעה סדרים, כבמס' סופרים פט"ז ה"י: קעה פרשיות שכתוב בתורה .. הלכך קבעו קעה סדרים בתורה בכל שבת כו'. ראה נחלת יעקב שם. וראה בכהנ"ל (ע"ד הסדרים דבני א"י) – בהמובא בהמקרא והמסורה להר"ר מרגליות פי"א, תו"ש חי"ט ע' שח ואילך.
. אבל בפי' ר"ח (מגילה שם) שבני מערבא פוסקין כל פרשה ג' פרשיות.

עמוד 425

19. עד"ז כ' ברא"ם: כיון שמנה כאן כל שנותיו זהו מקום מיתתו. אבל אי"ז מספיק (בפרש"י עכ"פ. משא"כ במדרש – ראה בהערה הבאה) דלפ"ז הו"ל להקדים תירוץ הב' כיון שכאן סו"ס מדובר עוד בחייו, וצ"ל כבפנים דכאן היא התחלת כל הסדרה. וראה לקמן בפנים.
20. משא"כ במדרש הוא, כשמו, ע"פ דרש – מתאים גם "שסתם ממנו כל צרות כו'" (כתירוץ ג' עכ"פ) שבא מסיבת ויחי יעקב בארמ"צ. כבפנים "ב.
. אבל להעיר שכמה הוכיחו שהדרשה "למה פרשה זו סתומה כו'" אינה מב"ר אלא נתוסף מהתנחומא לב"ר ובכמה כ"י אינו (ראה באבער לתנחומא ריש הפרשה. מנח"י (אלב"ק) ר"פ צה. ומבוא לב"ר פ"ט). ס

עמוד 426

21. ומה שטעם הא' לבד אינו מספיק – י"ל: כיון שסו"ס הסתימה היא אצל תיבת "ויחי יעקב" ורוב פסוקי הסדרה (מספר ו) מדובר בזמן חיי יעקב, מסתבר שהסתימה (אף שהיא לפני פטירתו, אבל) היא בענין השייך גם לחייו. ולכן פי' "שבקש לגלות את הקץ כו'", שהי' בחייו עדיין. אבל א) מכיון שענינה ותוכנה של הסדרה היא פטירה, כבפנים, ב) לטעם הב' – הפ' ד"ויקרא יעקב אל בניו" (בו מבואר דבקש יעקב כו') הי' צ"ל עכ"פ מ פ' סתומה (הפסק ט' אותיות) ולא פ' פתוחה לגמרי, ולכן טעם העיקרי הוא תי' הא'. וראה מפרשים שבהערה 16.
22. מה, כז.
23. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 58 ואילך.
24. ויתירה מזו אינו מובן בפ' חיי שרה, שתיכף בהתחלת הסדרה מדובר ע"ד מיתת שרה וכל המשך הסדרה מדובר בענינים אחרים. ונתבאר בארוכה לעיל שיחה א' לפ' חיי שרה. ועוד.
25. בכל הבא לקמן ראה ד"ה וביום שמחתכם תרנ"ו. הגהות לד"ה פתח אלי' תרנ"ח. קונ' ומעין "ב פ"ב. ד"ה ראשית גוים תר"פ. ד"ה כל המרחם תש"ט פ"א (ושם הובא זה לענין דיעקב דוקא מדתו מדת האמת). ועוד.
26. ירמי' י, י.

עמוד 427

27. פרה פ"ח, מ"ט. הטעם שכשנפסקין "לשנים רבות יותר משבע" אינם מים "מכזבים" (רמב"ם ה' פרה פ"ו הי"ב. וראה תויו"ט במשנה שם) – י"ל: מכיון שכל מציאות העולם הוא "כזב" (שהרי קיומו רק שית אלפי שנין), בהכרח לומר שכוונת ח הכתוב ב"מים חיים" היא ל"חיים" שבערך הבריאה גופא. ומכיון שכל שמיטה היא תקופה בפ"ע (ראה מפרשי התורה ר"פ בהר בטעם דאפקעתא דמלכא היא אחת לז' שנים), לכן ההפסק "לשנים רבות יותר משבע" אינו נקרא "כזב" בערך הקיום שבהבריאה. [ועד"ז י"ל להפירוש (רע"ב, ר"ש ורא"ש במשנה שם) שכשנפסקין אחת ביובל אז מיקרו מים חיים, שהרי יובל הוא "לעולם" (וכדרז"ל עה"פ ועבדו לעולם – משפטים כא, ו. ד קידושין טו, סע"א. פרש"י עה"פ)].
28. ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א. דב"ר פ"א י. שהש"ר פ"א ט, א.
29. ישעי' מד, ו.
30. אבות דר"נ ספל"ד: עשרה נקראים חיים הקב"ה תורה וישראל כו'.
31. ואתחנן (ד, ד), הובא באדר"נ שם.
32. דאף שישנו ענין הנצחיות גם בנבראים שצבא השמים קיימים באיש וצבא הארץ קיימים במין שהוא מצד כח הא"ס הפועל שהם עצמם יהיו קיימים באופן נצחי, ועד שזה שלע"ל יופסדו הוא רק מצד רצון הבורא (ראה בארוכה ס' החקירה להצ"צ בתחילתו. שם ע' קא ואילך. ד"ה תקעו תש"ז. ועוד), הרי כח הא"ס שבנבראים "הוא מחוץ לה שאינו מתייחד עמהם" (ד"ה צהר תעשה תרע"ג), וראה מו"נ ח"ב הקדמה יב, ומצד עצמם הם נפסדים. ועד שגם עכשיו הם הווים ונפסדים בעצם מהותם, אלא שאינו ניכר והם נראים חזקים, וכשיעלה רצון הבורא, אז תוכר ההפסידות שהי' בהם כל משך קיומם (ד"ה אתה הוא הוי' לבדך תש"א בתחילתו) – ראה בכ"ז לקו"ש [המתורגם] "ה ע' 99 הערה 19, 21. ועפ"ז יובן מה שבד"ה וביום שמחתכם ופתח אלי' שם הובא לענין שהאור הוא קיים בקיום עצמי להיותו דבוק בהמאור, זה שע"י הוא התהוות יש מאין, ויש בו כח העצמות דמציאותו מעצמותו, ובפתח אלי' שם הובא זה גם בנוגע לנש"י "מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם כו'" – כי נוסף ע"ז שאמיתית ענין הקיום והנצחיות הוא דוקא מצד הענין דמציאותו מעצמותו, כמבואר שם, וראה "ה תקעו שם. משא"כ בנבראים שהוא רק מצד כח הא"ס, הרי ההוכחה שזהו מצד דביקותם ונעשה ענינם הפנימי שהם עצמם קיימים בקיום נצחי הוא דוקא כאשר גם הם פועלים ומהווים ואינו מספיק זה שנראה בהם בעצמם ענין הנצחיות. ואכ"מ.

עמוד 428

33. ראה זהר פרשתנו (רטז, א): ויחי יעקב .. ועמך כולם צדיקים .. מ"ט בגין דמתדבקין בגופא דמלכא דכ' ואתם הדבקים גו' חיים (הובא באוה"ת פרשתנו ע' שנד).
34. ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.
35. אבות פ"ב מ"ד. ברכות כט, א. ב
36. ראה ברכות שם. זח"ג רפה, א.
37. ברכות ד, א. פרש"י וישלח לב, יא.
38. ראה זהר פרשתנו שם סע"א ואילך.
39. מח, כ ובפרש"י.
40. להעיר שעד"ז הוא בשרה – ראה זח"א קכב, (הובא באוה"ת שם): "שרה זכתה לחיין עלאין וכו'" דהיינו ע"י שירדה למצרים ו"נחתת וסלקת ולא אתדבקת בי'".

עמוד 429

41. תענית ה, ב. זהר פרשתנו רלה, רע"ב. רמח, ב. ובכ"מ.
42. זהר שם רמח, ב. פרש"י פרשתנו מט, לג. " תוס' תענית שם ד"ה יעקב.
43. ראה רשב"א לתענית שם. ועוד.
25.
44. שזה מורה שהם חיים אמיתיים כנ"ל בפנים. והרי יעקב מדתו הוא מדת האמת כמ"ש תתן אמת ליעקב. וזה שייך ליעקב לא מת – ראה רשב"א שם, ובארוכה תורת לוי"צ ע' ו' ואילך (לקוטי לוי"צ לזהר ח"א ע' קל. ח"ב ע' יא) ובתורת לוי"צ שם (ס"ע ז') "אמת ליעקב" הוא תיבות "יעקב לא מת".
45. להעיר מפרש"י תענית שם ד"ה וכי בכדי (חדא"ג שם), דלא מת גם בגוף. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 240 ואילך. חכ"ו ע' 7. "

עמוד 430

46. ע"ד הפי' במאן דמחכין במילי דחוכמתא (זח"א קל, ב. ד"ה ואברהם זקן, תרס"ו).
47. וע"ד הידוע (ד"ה אני ישנה תש"ט. וראה לקו"ש חט"ז ע' 36 ואילך) דדוקא בזמן הגלות מאיר בחי' יחידה שבנפש (שבו מתלבש ניצוץ קטן בורא (ע"ח שמ"ב פ"א)) שעלי' אומרים חבוקה ודבוקה בך .. יחידה לייחדך שדבוקה תמיד בעצמות א"ס. ושם פי"א: ובכח זה עמדו ישראל נאמנים להוי' בגלות מצרים.
48. להעיר מכלי יקר כאן. (משיחת ש"פ ויחי תשכ"ה)

עמוד 431

49. ראה רבינו בחיי (וטור הארוך) כי כל עניני יעקב ומקריו הם רמז לגלותינו הג'.

מצוטט ב־3 עמודים

לקוטי שיחות 1

כרך כד ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ב ‹ 274 לקו"ש חט"ו ע' 427

תורת מנחם 2

מב - שנת תשכ"ה - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ויחי, י"ד טבת, ה'תשכ"ה לקו"ש חט"ו ע' 422
לד - שנת תשכ"ב - חלק שלישי ‹ בס"ד. יום ב' דחג-השבועות, ה'תשכ"ב לקו"ש חט"ו ע' 427