424
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ג. ה"סתימה" – לגבי פרשת "ויחי" בכלל
הדברים יובנו בהתאם לתשובת המפרשים15 על הקושי שעל שתי הסיבות: אם הטעם ל"סתימת" הפרשה הוא "לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו..." או "שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם..." – היתה ה"סתימה" צריכה להיות מאוחר יותר, בפסוקים המספרים על סתימת הקץ או על פטירת יעקב? והתשובה לכך היא, ש"סתימה" באמצע פרשה אינה ניכרת לעומת תחילת פרשה16.
כאשר ה"סתימה" היא בתחילת זו פרשה – כאשר מתחיל17 ענין חדש18 – צריכה להיות הפסקה גדולה
הערות
- 15. ראה רא"ם, גו"א, דבק טוב, ועוד.
- 16. ברא"ם כ' זה בנוגע לטעם הב' – שביקש לגלות את הקץ "ושם א"א לסתום (היינו בלי שום " ריווח כלל) דלא מינכרא מילתא כמו בתחלת הפ'". אבל בדבק טוב ובש"ח הקשו גם לפי' הא' דהו"ל לסתום בפ' שבה נכתבה מיתתו של יעקב (וכ"כ בפי' מהרז"ו במדרש דלטעם הא' הי' יותר נכון לעשות הסתימה אצל ויגוע).
- 17. ואף שרק חלוקת הפרשיות (דפתוחות וסתומות) היא למשה מסיני (ראה ברכות יב, ב: כל פרשה דפסקה משה כו'. וראה תו"כ ופרש"י ר"פ ויקרא ומה היו ההפסקות משמשות כו'). משא"כ חלוקת הסדרות. והרי יש מסיימים התורה לשלש – שלש וחצי שנה (מגילה כט, ב. רמב"ם הל' תפלה רפי"ג. חילוף מנהגים בין בני א"י ובני בבל אות מ"ח), הרי חלוקת הסדרות ע"פ מה שמסיימים קריאת התורה בכל שנה י"ל דקיימת היא גם להמסיימים בג"ש, אלא שהם מחלקים כל סדרה לג' וכו'. ועפ"ז יתווך שלכ"ע יש ג"ן סדרים דאורייתא (אף שכאו"א חלוקה לג', לז' קרואים וכו'). ובכל אופן פשוט שזה שחלקוהו לסדרות – אפילו את"ל שאינו מדאורייתא כחלוקת פתוחות וסתומות – ה"ז מפני שהם ענינים נפרדים. וראה רא"ם כאן "מפני שעזרא ע"ה לא תיקן תחלת הפרשה הזאת מן ויחי יעקב כו'" (וראה גו"א). ולהעיר דבקרית ספר להמאירי (מאמר ה' ח"א) כ' שאף בזמן הנביאים היו משלימים כל התורה בכל שנה. ובאו"ז הל' שבת סמ"ה "כי מימות משה רבינו נתקן לקרות התורה בפרשיותי' ולהשלימה בכל שנה". וראה זהר בכ"מ (מהנ"ע וירא קד, ב. ח"ב רו, ב. תקו"ז תי"ג (כט, רע"ב). ובהנסמן בנצוצי זהר בכהנ"ל) הדיוק דג"ן סדרים דאורייתא*.
- 18. אמנם עפ"ז (וע"פ הערה שלפנ"ז) צע"ק, דהרי ב"ר היא אגדת א"י (פרש"י ויגש מז, ב), ולבני מערבא דמסקי לאורייתא לג' שנים, הרי חלוקה מפורטת יותר להם בתורה ולא ג"ן סדרים שלפנינו, ולפ"ז לכאו' אינו מוכרח לומר ד"פרשה סתומה" הכוונה לכל הסדרה דויחי – אבל גם עפ"ז מסתבר לומר כן, כיון שהמדובר בהתחלתה: וקברתני בקבורתם ויאמר אנכי אעשה כדבריך סיומו בסיום הסדרה לאחרי מיתת יעקב. ויתירה מזו: גם לפי החלוקה לסדרים כפי שהוא במסורה – קנד(ה) (ראה פתיחתא לאסת"ר ג) מג סדרים לבראשית כו' (נסמן בסוף כמה חומשים), או קסז סדרי הראשונים" שמונה בקרית ספר להמאירי שלדעת כמה זוהי החלוקה דבני א"י* (ראה רד"ל במבוא לפסיקתא דר"כ הערה ב. אבן ספיר ח"ב ע' רכח ואילך), אין ויחי גם ראש סדר** אלא בא באמצע הסדר "ואת יהודה שלח" שבפ' ויגש (ראה קרית ספר סוף פ' ויגש וריש פרשתנו ועד"ז פי' " הרשב"ם גם לפי החלוקה שלנו, דהתחלת פ' זו היא מוישב ישראל בארץ מצרים שבפ' ויגש), ולדעת כמה מסודר מדרש רבה ע"פ ראשי הסדרים שבא"י (ראה בהנסמן בתו"ש שבשוה"ג)***, עכצ"ל דהמדרש רבה כאן – קאי להשיטה דויחי היא התחלת פרשה כמפורש בלשונו. ולפרש"י – בכלל אינו נוגע כהנ"ל ובהערה שלפני' – שהרי בן חמש למקרא בזמן רש"י ואילך יודע רק מסיום התורה בכל שנה. ופשוט.
- . וראה תנחומא תשא ג: וכן משה למד תורה לישראל .. ונתן להם סדרי תורה ופרשיות שקוראים בהם בכל שבת.
- . או לבנ"י א"י דגומרים לג' שנים ומחצה – חילוף מנהגים בין בני א"י ובני בבל אות מח (וראה שם אות מז – במהודרת לוין) ואז י"א שיש קעה סדרים, כבמס' סופרים פט"ז ה"י: קעה פרשיות שכתוב בתורה .. הלכך קבעו קעה סדרים בתורה בכל שבת כו'. ראה נחלת יעקב שם. וראה בכהנ"ל (ע"ד הסדרים דבני א"י) – בהמובא בהמקרא והמסורה להר"ר מרגליות פי"א, תו"ש חי"ט ע' שח ואילך.
- . אבל בפי' ר"ח (מגילה שם) שבני מערבא פוסקין כל פרשה ג' פרשיות.
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י״ג - הטקסט מספריא
המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות וקורין בסדר בראשית בשניה אלה תולדות בשלישית ויאמר יי' אל אברם וקוראין והולכין על הסדר הזה עד שגומרין את התורה בחג הסוכות ויש מי שמשלים את התורה בשלש שנים ואינו מנהג פשוט.
עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה והמנהג הפשוט שיהו קוראין במדבר סיני קודם עצרת ואתחנן אחר תשעה באב אתם נצבים קודם ראש השנה צו את אהרן קודם הפסח בשנה פשוטה לפיכך יש שבתות שקורין שחרית שני סדרין כגון אשה כי תזריע וזאת תהיה תורת המצורע אם בחקותי עם בהר סיני וכיוצא בהן כדי שישלימו בשנה ויקראו אותן הסדרים בעונתן.
מקום שמפסיקין בשבת בשחרית שם קוראין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה כיצד שבת ראשונה קורין בשחרית בסדר בראשית במנחה קורין אלה תולדות נח עשרה פסוקים או יותר וכן בשני ובחמישי וכן לשבת הבאה בשחרית מתחילין מאלה תולדות נח וקורא עד סוף הסדר ועל דרך זו קורין כל השנה ומפטירין בכל שבת ושבת בנביא מעין שקרא בתורה.
ובראשי חדשים הראשון קורא שלשה פסוקים מפרשת צו והשני חוזר וקורא פסוק ג' שקרא הראשון ושני פסוקים שאחריו כדי שישייר בפרשה שלשה פסוקים והשלישי קורא שלשה פסוקים ששייר השני עם וביום השבת והרביעי קורא ובראשי חדשיכם ואם חל ראש חדש להיות בשבת מוציאין שני ספרים בשחרית באחד קורין בו סדר אותה שבת ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכם והמפטיר קורא ענין ראש חדש ומפטירין והיה מדי חדש בחדשו וראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ור"ח שחל להיות באחד בשבת מפטירין בשבת שלפניו ויאמר לו יהונתן מחר חדש.
כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב אבל פרשת האזינו קורא הראשון עד זכור ימות עולם והשני מתחיל מזכור ימות עולם עד ירכיבהו והשלישי מירכיבהו עד וירא ה' וינאץ והרביעי מן וירא ה' וינאץ עד לו חכמו והחמישי מן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי והששי מכי אשא אל שמים ידי עד סוף השירה ולמה פוסקין בה בענינות אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה.
שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה אף על פי שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן.
קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהן אלא אחד קורא אותן מתחיל בפסוק שלפניהם ומסיים בפסוק של אחריהם וקללות שבמשנה תורה אם רצה לפסוק בהן פוסק וכבר נהגו העם שלא לפסוק בהן אלא אחד קורא אותן.
מפסיקין למועדות וליוה"כ וקוראין בענין המועד לא בסדר שבת ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד ומה הן קורין בפסח בפרשת מועדות שבתורת כהנים וכבר נהגו העם לקרות ביום ראשון משכו וקחו לכם ומפטירין בפסח גלגל וביום טוב שני שור או כשב ומפטירין בפסח יאשיהו בשלישי קדש לי כל בכור ברביעי אם כסף תלוה בחמישי פסל לך בששי ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ביום טוב אחרון ויהי בשלח עד סוף השירה עד כי אני ה' רופאך ומפטירין וידבר דוד ובשמיני כל הבכור ומפטירין עוד היום.
בעצרת קורין בשבעה שבועות ומנהג פשוט שקורים ביום טוב הראשון בחדש השלישי ומפטירין במרכבה ובשני קורין בפרשת מועדות כל הבכור ומפטירין בחבקוק.
בראש השנה קורין בחדש השביעי באחד לחדש ומנהג פשוט שקורין ביום ראשון ויי' פקד את שרה ומפטירין ויהי איש אחד מן הרמתים ובשני קורין והאלהים נסה את אברהם ומפטירין הבן יקיר לי אפרים.
ביום הכפורים בשחרית קורין אחרי מות ומפטירין כה אמר רם ונשא במנחה קורין בעריות שבאחרי מות כדי שיזכור ויכלם כל מי שנכשל באחת מהן ויחזור בתשובה והשלישי קורא בתורה ומפטיר ביונה.
בסוכות בשני ימים טובים הראשונים קורין בפרשת המועדות שהיא שור או כשב או עז וגו' ומפטירין ביום ראשון הנה יום בא ליי' וביום שני ויקהלו אל המלך שלמה וביום טוב אחרון קורין כל הבכור ומפטירין ויהי ככלות שלמה ולמחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה ויש מי שמפטירין ויהי אחרי מות משה ובשאר ימות החג קורין בקרבנות החג.
כיצד בכל יום ויום מחולו של מועד קורא שתי פרשיות ביום השלישי שהוא חולו של מועד קורא הכהן וביום השני ולוי קורא וביום השלישי וישראל קורא ביום השלישי והרביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי וכן ביום הרביעי שהוא שני של חולו של מועד קורין וביום השלישי וביום הרביעי ועל דרך זו בכל יום ויום.
בכל יום ויום מימים טובים וכן ביוה"כ ובשבעת ימי הפסח מוציאין שני ספרים בשחרית הראשון קורא בו אלו הענינות שאמרנו והשני קורא בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים בתורה והקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא.
ובכל יום שמוציאין שני ספרים או שלשה אם הוציאו זה אחר זה כשמחזיר את הראשון אומר קדיש ומוציא השני וכשמחזיר את האחרון אומר קדיש וכבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש אחר שקורא המשלים לעולם ואחר כך מפטירין בנביא.
שבת שחלה להיות בחולו של מועד בין בפסח בין בסוכות קורין באותה שבת ראה אתה אומר אלי ומפטירין בפסח העצמות היבשות ואם חלה בתוך החג ביום בא גוג.
בחנוכה ביום ראשון קורין מברכת כהנים עד סוף קרבן המקריב ביום הראשון וביום שני קורין קרבן נשיא שהקריב בשני וכן עד יום השמיני ביום שמיני קורין עד סוף הקרבנות עד סוף הסדר ומפטירין בשבת של חנוכה בנרות זכריה ואם היו שתי שבתות בחנוכה מפטירין בשבת ראשונה בנרות זכריה ובשנייה בנרות שלמה והקורא בענין חנוכה הוא שמפטיר בנביא בפורים קורין בשחרית ויבא עמלק.
בתשעה באב קורין בשחרית כי תוליד בנים ומפטירין אסף אסיפם נאם יי' ובמנחה קורין ויחל משה כשאר ימי התעניות ובשאר התעניות שאנו מתענין על מה שאירע לאבותינו קורין בשחרית ומנחה הראשון קורא ויחל משה ארבע פסוקים וקורא השני והשלישי מפסל לך עד אשר אני עושה עמך ובתעניות שגוזרין אותן הצבור מפני הצרות כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן קורין ברכות וקללות כדי שישובו העם ויכנע לבבם כשישמעו אותם.
נהגו העם להיות מפטירין קודם תשעה באב בשלש שבתות בדברי תוכחות שבת ראשונה מפטירין בדברי ירמיהו שנייה חזון ישעיהו שלישית איכה היתה לזונה וכן שבת שאחר תשעה באב מפטירין נחמו נחמו עמי ומנהג פשוט בעירנו להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה ושבת שבין ראש השנה ויום הכפורים מפטירין שובה ישראל.
ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים ומפטירין ביהוידע הכהן וכן אם חל ראש חדש אדר להיות בתוך השבת ואפילו בערב שבת מקדימין וקורין בשבת שלפניו בפרשת שקלים בשנייה קורין זכור ומפטירין פקדתי את אשר עשה עמלק אי זו היא שבת שנייה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפי' בערב שבת בשלישית קורין פרה אדומה ומפטירין וזרקתי עליכם ואי זו היא שבת שלישית הסמוכה לרביעית ברביעית קורין החדש הזה ומפטירין בראשון באחד לחדש ואי זו היא רביעית כל שחל ראש חדש ניסן להיות בתוכה ואפילו בערב שבת.
נמצאת אומר שפעמים תהיה הפסקה בין שבת ראשונה ושנייה או בין שנייה ושלישית ופעמים יהיו שתי הפסקות בין ראשונה לשנייה ובין שנייה ושלישית אבל בין שלישית לרביעית אין מפסיקין.
כל פרשה מארבע פרשיות האלו אחד קורא אותה בספר שני אחר שקורין סדר אותה שבת בספר שהוציאו ראשון חל ראש חדש אדר להיות בשבת והיה סדר אותה שבת בואתה תצוה קורין ששה מואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת והשביעי חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור ואם היה סדר אותה שבת כי תשא עצמו קורין ששה מכי תשא עד ויקהל והשביעי חוזר וקורא בספר שני מכי תשא עד ועשית כיור נחשת.
ראש חדש אדר שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים הראשון קורא בו סדר היום והשני קורא בו ענין ראש חדש והשלישי קורין בו כי תשא וכן ראש חדש ניסן שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים קורין סדר היום בראשון וענין ראש חדש בשני והחדש הזה בשלישי.
ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים הראשון קורא בו סדר היום והשני קורא בו ענין ראש חדש והשלישי קורא בו ענין חנוכה חל להיות באמצע השבת שלשה קורין בענין ראש חדש והרביעי קורא בענין חנוכה.
אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור.
רש"י על בראשית מ״ז:ב׳ - הטקסט מספריא
ומקצה אחיו. מִן הַפְּחוּתִים שֶׁבָּהֶם לִגְבוּרָה, שֶׁאֵין נִרְאִים גִּבּוֹרִים, שֶׁאִם יִרְאֶה אוֹתָם גִּבּוֹרִים יַעֲשֶׂה אוֹתָם אַנְשֵׁי מִלְחַמְתּוֹ, וְאֵלֶּה הֵם: רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן, לֵוִי, יִשָּׂשכָר וּבִנְיָמִין – אוֹתָן שֶׁלֹּא כָּפַל מֹשֶׁה שְׁמוֹתָם כְּשֶׁבֵּרְכָן; אֲבָל שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים כָּפַל וְזֹאת לִיהוּדָה שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה; וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד; וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי, וּלְדָן אָמַר דָּן, וְכֵן לִזְבוּלוּן, וְכֵן לְאָשֵׁר; זֶהוּ לְשׁוֹן בְּ"רַ, שֶׁהִיא אַגָּדַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּתַלְמוּד בַּבְלִית שֶׁלָּנוּ (בבא קמא צ"ב) מָצִינוּ, שֶׁאוֹתָן שֶׁכָּפַל מֹשֶׁה שְׁמוֹתָן הֵם הַחַלָּשִׁים, וְאוֹתָן הֵבִיא לִפְנֵי פַרְעֹה, וִיהוּדָה שֶׁהֻכְפַּל שְׁמוֹ לֹא הֻכְפַּל מִשּׁוּם חַלָּשׁוּת, אֶלָּא טַעַם יֵשׁ בַּדָּבָר, כִּדְאִיתָא בְּבָ"קַ וּבְבָרַיְתָא דְּסִפְרֵי שָׁנִינוּ בָהּ בִּוְזֹאת הַבְּרָכָה, כְּמוֹ תַּלְמוּד שֶׁלָּנוּ:
ומקצה אחיו SOME OF HIS BRETHREN — Some of the inferior ones amongst them as to strength — of those who did not look robust. For should Pharaoh find them to be robust men he might press them for military service. The weaker brethren were as follows: Reuben, Simeon, Levi, Issachar and Benjamin, and it was they whose names Moses did not repeat when he blessed them. But the names of the strong ones he mentioned twice: (Deuteronomy 33:7) “And this is for Judah ... hear, Eternal, the voice of Judah”; (Deuteronomy 33:20) “And of Gad he said, Blessed he lie that extendeth Gad”; (Deuteronomy 33:25) “And of Naphtali he said, Naphtali ...” (Deuteronomy 33:22). “And of Dan he said Dan . . .”, and in like manner he repeated the names of Zebulun (Deuteronomy 33:18) and of Asher (Deuteronomy 33:24). This is the version of Genesis Rabbah 95:4 which is a Palestinian Agada. But in our Babylonian Talmud we find that those whose names Moses mentioned twice were the weaker of the brethren and it was these whom he (Joseph) brought before Pharaoh. But six are enumerated above as having their names mentioned twice and he brought only five before Pharaoh. The explanation is that it is true that Judah’s name is mentioned twice, but it is mentioned twice not because he was one of the weaker brethren, but there is another reason for this, as is stated in Bava Kamma 92a. In the Baraitha of Siphre on וזאת הברכה we have the same version as in our Babylonian Talmud.
מדרש תנחומא, כי תשא ג׳ - הטקסט מספריא
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא: מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל, וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן (קהלת ה, יא). אָמְרוּ לוֹ לִשְׁלֹמֹה: אִלּוּ אַחֵר אָמַר הַפָּסוּק הַזֶּה, הָיִינוּ שׂוֹחֲקִין עָלָיו. אַתָּה שֶׁכָּתוּב בְּךָ וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מלכים א ה, יא), תֹּאמַר, מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל. אֵין הַדָּבָר כָּךְ. שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא רָעֵב, אָכַל קִמְעָא, שְׁנָתוֹ מִתְנַדֶּדֶת מִמֶּנּוּ. אָכַל הַרְבֵּה, שְׁנָתוֹ מְתוּקָה. אָמַר לָהֶם: אֵינִי מְדַבֵּר אֶלָּא בַּצַּדִּיקִים וּבַעֲמֵלֵי תּוֹרָה. כֵּיצַד? אָדָם שֶׁכָּל שְׁנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וּמֵעֶשֶׂר שָׁנִים וְאֵילַךְ הוּא עָמֵל בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, וּמֵת לִשְׁלֹשִים שָׁנָה. וְאָדָם אַחֵר חָיָה שְׁמוֹנִים שָׁנָה, וּמֵעֶשֶׂר שָׁנִים וְאֵילַךְ עָמָל בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת עַד שֶׁמֵּת. אַתְּ אוֹמֵר, הוֹאִיל וְלֹא יָגַע הָרִאשׁוֹן אֶלָּא עֶשְׂרִים שָׁנָה בַּתּוֹרָה, וְזֶה שֶׁיָּגַע שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְבֶּה לָזֶה שָׂכָר יוֹתֵר מִמִּי שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה עֶשְׂרִים שָׁנָה. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל, שֶׁיָּכוֹל בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה לוֹמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִלּוּלֵי שֶׁסִּלַּקְתַּנִי מִן הָעוֹלָם בַּחֲצִי יָמַי, הָיִיתִי מַאֲרִיךְ שָׁנִים וּמַרְבֶּה בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל. שֶׁמַּתַּן שְׂכָרוֹ שֶׁל זֶה כְּמַתַּן שְׂכָרוֹ שֶׁל זֶה.
תֵּדַע, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה שִׁמֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְחָיָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. וּשְׁמוּאֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו שְׁתַּיִם וַחֲמִשִּׁים, וְסָבַל מַשָּׂאָן וְטָרְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וּשְׁקָלָן הַכָּתוּב כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ (תהלים צט, ו). הֱוֵי, מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׂכַר פּוֹעֲלִים לִמְלַאכְתּוֹ. עִם שֶׁהֵן עוֹשִׂין, נָטַל הַמֶּלֶךְ אֶחָד מֵהֶן וְטִיֵּל עִמּוֹ. לָעֶרֶב בָּאוּ הַפּוֹעֲלִין לִטֹּל שְׂכָרָן. בָּא אוֹתוֹ פּוֹעֵל שֶׁטִּיֵּל עִם הַמֶּלֶךְ לִטֹּל עִמָּהֶן שְׂכָרוֹ. שֶׁמָּא יָכוֹל הַמֶּלֶךְ לוֹמַר לוֹ אַתָּה לֹא עָשִׂיתָ עִמָּהֶם אֶלָּא שְׁתֵּי שָׁעוֹת, טֹל כְּפִי מַה שֶּׁעָשִׂיתָ. אַף הוּא יָכֹל לוֹמַר לַמֶּלֶךְ, אִלּוּלֵי אַתָּה שֶׁבִּטַלְתַּנִי וְטִיַּלְתַּנִי עִמְּךָ הָיָה שְׂכָרִי מְרֻבֶּה. וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. הַמֶּלֶךְ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַפּוֹעֲלִין, אֵלּוּ עֲמֵלֵי הַתּוֹרָה. מִי שֶׁיָּגַע בַּתּוֹרָה חֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּמִי שֶׁיָּגַע בַּתּוֹרָה עֶשְׂרִים אוֹ שְׁלֹשִׁים, יָכוֹל לוֹמַר: אִלּוּלֵי שֶׁסִּלַּקְתַּנִי, הָיִיתִי עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. לְפִיכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל, שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שָׁוֶה.
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲרֵי אָמַרְתָּ וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן, מַה הוּא, וַדַּאי מַנִּיחַ לוֹ לִישֹׁן. שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא שָׂבֵעַ, הַמַּאֲכָל מְבִיאֵהוּ לִידֵי שֵׁנָה. אָמַר לָהֶם: בַּעֲשִׁירֵי תּוֹרָה אֲנִי מְדַבֵּר וְלֹא בַּעֲשִׁירֵי מָמוֹן. כֵּיצַד? הָיָה אָדָם גָּדוֹל וְעָשִׁיר בַּתּוֹרָה לִמֵּד תַּלְמִידִים הַרְבֵּה וְרִבֵּץ תּוֹרָה בָּרַבִּים וְשָׂבַע מִן הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵת, אֵין הַתַּלְמִידִים שֶׁהֶעֱמִיד מַנִּיחִין לוֹ לִישֹׁן, אלָּא יוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין תַּלְמִידָיו בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד וּבַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְאוֹמְרִים תַּלְמִידָיו הֲלָכוֹת וּשְׁמוּעוֹת מִשְּׁמוֹ וּמַזְכִּירִין שְׁמוֹ בְּכָל שָׁעָה, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִישֹׁן בַּקֶּבֶר.
וְכֵן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, וְכֵן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי: אֵין תַּלְמִידָיו מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִישֹׁן בַּקֶּבֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שה״ש ז, י). הֱוֵי וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן. וְכֵן מֹשֶׁה לִמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְהִדְרִיכָן לַמִּצְוֹת, וְנָתַן לָהֶם סִדְרֵי תּוֹרָה וּפָרָשִׁיּוֹת שֶׁקּוֹרְאִים בָּהֶן בְּכָל שַׁבָּת וּבְכָל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ וּבְכָל מוֹעֵד, וְהֵם מַזְכִּירִים אוֹתוֹ בְּכָל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה.
וּבְפָרָשַׁת שְׁקָלִים. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִשֶּׁאֲנִי מֵת אֵין אֲנִי נִזְכָּר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה עוֹמֵד עַכְשָׁו וְנוֹתֵן לָהֶם פָּרָשַׁת שְׁקָלִים וְאַתָּה זוֹקֵף אֶת רֹאשָׁן, כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שֶׁקּוֹרְאִין אוֹתָהּ לְפָנַי, כְּאִלּוּ אַתְּ עוֹמֵד שָׁם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְזוֹקֵף אֶת רֹאשָׁן. מִנַּיִן? מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בְּעִנְיַן וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ. שָׂא אֶת רֹאשׁ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא כִּי תִשָּׂא.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.