שיחה ב

432שיחה ב

ויחי

א. מנשה – בכור יוסף, אך לגבי ברכת יעקב ישנה חשיבות לאפרים

בפרשתנו¹ מסופר כיצד העמיד יוסף את שני בניו, אפרים ומנשה, לפני יעקב כדי שיברכם, ויעקב הניח יד ימינו על אפרים ויד שמאלו על מנשה. כאשר ראה זאת יוסף, מסופר ש"וירע בעיניו... ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה (מנשה) הבכור שים ימינך על ראשו", ויעקב ענה "ידעתי בני ידעתי גם הוא... ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו... וישם את אפרים לפני מנשה".

יש להבין: בכור מקבל ברכה גדולה יותר משאר הילדים מפני שהוא חשוב ונעלה על פני השאר². אם כך, כיון שאפרים חשוב יותר ממנשה³ ("אחיו הקטן יגדל ממנו"), מדוע, איפוא, ח נקבע מלמעלה שמנשה יהיה בכור לגבי אפרים?

יוצא מכך, שיחד עם זאת ש"אחיו הקטן יגדל ממנו", יש גם למנשה מעלה על־פני אפרים, שבזכותה הוא ב בכור יוסף. אך בקשר לברכת יעקב חשוב יותר הענין שבו נעלה אפרים על מנשה, ולפיכך "וישם את אפרים לפני מנשה".

ב. טענת יוסף ליעקב איננה נובעת מטעות

כבר דובר פעמים רבות על כך, שעל צדיקים, ובמיוחד על האבות והשבטים, אין לומר שטעו ח"ו, ובמיוחד בענינים הכתובים בתורת אמת, שהם בודאי אמיתיים⁴ ונצחיים⁵, וכיוון ש"תורה" היא (מלשון) הוראה^*, מהווים הדברים גם הוראה נצחית לכל יהודי בכל הדורות.

מכך מובן, שטענת יוסף "כי זה הבכור שים ימינך על ראשו" (של מנשה), לא נבעה מטעות שהיתה לו

"ו, ומחוסר ידיעתו ש"אחיו הקטן יגדל ממנו", אלא מסברתו של יוסף שמעלתו של מנשה, שבגללה הוא "זה הבכור" (כפי שנתבאר בסעיף א') מכריעה יותר ממעלת אפרים.

מן הדברים שלעיל ברור, ששני הענינים גם יחד, הן סברתו של יוסף שמנשה חשוב מאפרים, והן שיטת 432יעקב שאפרים חשוב יותר, הם אמת: מנקודת מבטו ועבודתו של יוסף – מנשה חשוב יותר⁶, ומנקודת מבטו ועבודתו של יעקב – אפרים נעלה יותר,

ולכן אנו רואים, שבקשר לעובדה ש"וליוסף יולד שני בנים" נאמר ש"הבכור מנשה", ובידו של הבכור כח רב יותר משאר הבנים⁷.

אך לא כן ביחסם ליעקב, שלגביו נאמר: "שני בניך... לי הם... אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"⁸ – אפרים⁹ קודם למנשה, והוא כ"ראובן" " – בכור יעקב¹⁰.

ג. השמות "מנשה" ו"אפרים" מבטאים רגשות הפוכים של יוסף (

במצרים

ההבדל בין מנשה לאפרים, וכן " העובדה שלגבי יוסף – מנשה חשוב יותר, ולגבי יעקב – אפרים הוא החשוב, יובנו מן המשמעות הפנימית המסתתרת בשוני שבין שמותיהם.

שני השמות – "מנשה" על שם "כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי"¹¹ ו"אפרים" על שם "כי הפרני אלקים בארץ עניי"¹² – מבטאים את הרגשות שעוררה אצל יוסף ירידתו למצרים, אלא שהם מבטאים קצוות מנוגדים בענין זה:

השם "מנשה" מזכיר ליוסף ש"נשני... בית אבי", שהוא נמצא במקום ש"מזיזה" שמשכיחהו¹³ את

בית אבי", ומבטא את תשוקתו¹⁴ של יוסף שלא לשכוח, אלא להתקשר ל"בית אבי". לעומת זאת "אפרים" – הפרני אלקים בארץ עניי" – מהווה שבח והודיה על היתרון וההתעלות

"הפרני") שנגרמו ליוסף במצרים.

שני הענינים המבוטאים בשמות

מנשה ואפרים" קשורים בשתי דרכים¹⁵ שונות הקיימות בעבודת בני־ישראל ב"ארץ עניי" – בגלות

דרך אחת היא: היזהרות מהשפעת הסביבה ע"י שמירה על הקשר עם "בית אבי", (דהיינו, המצב שבו נמצאו לפני הירידה לגלות). היהודי מזכיר לעצמו 433תמיד שהוא נמצא במצב המשכיחהו את "בית אבי", ועל ידי כך הוא איננו שוכח זאת.

דרך אחרת היא: הוא נמצא ופועל בתוך ארץ עניי", בתוך חושך הגלות – עד למצב שהזכרון של "בית אבי" אינו קיים אצלו כל־כך – ושם, בתוך " הגלות, הוא יגע ועובד להאיר את חושך הגלות באור הקדושה, ועל ידי כך נגרמת התעלות גם לאדם העובד, עד כדי כך ש"הפרני אלקים בארץ עניי" (דוקא שם).

ד. מטרת הגלות: ירידה לצורך עליה – "אפרים"

זוהי הסיבה לכך ש"אפרים יגדל ממנו (ממנשה)", כי תכליתה של הירידה למצרים, ותכליתה של גלות בכלל, היא: ירידה צורך עליה, התעלות לדרגה הגבוהה מן הדרגה שבה היו לפני הירידה, אין די בכך שאין שוכחים את "בית אבי", אלא יש גם, ובעיקר, להביא לתוספת ויתרון בתוך הגלות, כך שעל ידי הירידה תיגרם התעלות: "הפרני אלקים בארץ עניי".

מצד שני, מנשה הוא הבכור, כיוון שב"לידה"¹⁶ ובהתגלות, כלומר בעבודה בגלוי ולמעשה, קודם מנשה לאפרים. כדי שיהא אפשר לפעול ולעבוד ב"ארץ עניי", כדי להגיע לדרגה של "הפרני אלקים", "עשה טוב"¹⁷, יש תחילה לדאוג ולהבטיח את אי־השפעתו של חושך הגלות, "סור מרע"¹⁷, ע"י זכירה תמידית והתקשרות עם "בית אבי".

אך כיוון שהכוונה היא העליה,

אפרים", לכן בברכת יעקב¹⁸, בברכה ונתינת כח מלמעלה¹⁹ לעבודת הגלות, חשוב יותר אפרים: "וישם את אפרים לפני מנשה".

ה. שלשה אופנים בהתעלות היהודי ע"י עבודתו בגלות

לעומקו של ענין:

בהתעלות היהודי על־ידי עבודתו ב(חושך) הגלות ישנם כמה ענינים:

(א) הירידה מוציאה לפועל את תוקף הנשמה, שלא להיות מושפע מחושך הגלות, כמו שכל אויב ודבר מנוגד מוציא לפועל את מידת הניצחון²⁰. כפי שנאמר: "צמאה לך נפשי... (דוקא 434מפני שהיא) בארץ ציה... (והלואי יהי) כן בקודש חזיתיך"²¹.

(ב) ביתר עומק: באמצעות ירידה גדולה מתגלה כוחה העמוק יותר של הנשמה, שאין לו כל הגבלות. ולכן בכוחו של היהודי, לא רק להישאר בשלימות, כך שהגלות לא תגרום לו לירידה, אלא אדרבה, בכוחו להשפיע על סביבתו ולהעלותה לדרגתו, עד להפיכת חושך הגלות לאור.

בנוסף לשני הענינים הנ"ל, שהם יתרונות הנגרמים לנשמה מצד עצמה, שכן הם יתרונות הקיימים כבר בנשמה, ורק מתגלים ע"י העבודה בגלות, הרי בנוסף לכך מתווסף לנשמה ע"י עבודתה בגלות ענין נעלה יותר, והוא:

(ג) ע"י הפיכת חושך הגלות לאור מתהווה בנשמה יתרון שאיננו נמצא בה מצד עצמה, כדוגמת בעל־תשובה, שיש לו גם זכויות שנוצרו מזדונות, דבר שאיננו קיים אצל הצדיק²².

ו. שתי דרגות ב"יוסף ה' לי בן אחר"

לפי הנ"ל יובן ההבדל בין מנשה לאפרים:

שניהם, מנשה ואפרים, הם בניו של יוסף, ומוציאים לפועל את ענינו ועבודתו: "יוסף" על שם "יוסף ה' לי בן אחר"²³, כלומר, התוספת המתהווה באמצעות העבודה בגלות. (הפיכתו של ה"אחר" – "סטרא אחרא", כוחות הטומאה – ל"בן"²⁴) ,ובענין זה עצמו קיימות שתי דרגות²⁵:

"מנשה" – חיזוק הזכרון של "בית אבי", כפי שהוסבר לעיל, התגלות תוקפה של הנשמה ע"י יוסף באמצעות עבודתו במצרים. ולעומת זאת "אפרים" המורה על יתרון האור הנוצר "מן החושך" עצמו – "הפרני אלקים (דוקא) בארץ עניי".

וכיון שההתעלות הנשגבה ביותר היא התעלות זו הנוצרת מן החושך עצמו, לפיכך נעלה אפרים ממנשה.

ז. דוקא אפרים ומנשה מביעים את שלימותו של יעקב

לפי ההסבר שלעיל קשה יותר להבין מדוע קשור מנשה דוקא ליוסף ואפרים ליעקב, שהרי, לכאורה, היה צריך להיות, לפי הסבר זה, ההיפך:

"מנשה", שמזכיר את "בית אבי" (כפי שנתבאר), צריך להיות קשור יותר ליעקב, ואילו אפרים – "הפרני אלקים בארץ עניי" – צריך להיות 435קשור ליוסף, לתוספת הנוצרת באמצעות העבודה של "יוסף ה' לי בן אחר"^*?

כדי להבין את זאת עלינו להבין תחילה את פירושו של הפסוק⁸ "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" – וכאן אינו מובן²⁶:

בפסוק זה היה מספיק, לכאורה, " לומר בקיצור "ועתה שני בניך אפרים ומנשה לי הם כראובן ושמעון יהיו לי". לשם מה הפירוט "הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה"?

יש לומר, כתשובה על כך, שפירוט זה איננו רק סימן המציין אלו מבני יוסף ייכנסו למנין השבטים, אלא הוא מהווה גם סיבה והסבר לכך שדוקא הם שייכים ליעקב ("לי הם"): כיוון שהם נולדו ליוסף "בארץ מצרים", ובנוסף לכך "עד בואי אליך מצרימה", ולפיכך: "לי הם".

כלומר, ע"י העובדה שהם נולדו במצרים, וגודלו בסביבה שבה לא נמצא יעקב, ולמרות זאת הם התנהגו כנכדי יעקב, ע"י כך "לי הם" – דוקא בהם מתבטאת שלימותו האמיתית של יעקב²⁷, (שעליו נאמר "מטתו שלימה").

ח. ענין זה מבטא אפרים יותר ממנשה

לפי זה נבין מדוע הקדים יעקב בענין זה את אפרים למנשה (כפי שצויין בסעיף ב'):

מנשה רומז לכך שהקשר עם "בית אבי" לא נפסק, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה. לפיכך, בגלל אופן זה של עבודה איננו קיים המצב האמיתי של

עד בואי אליך מצרימה", שהרי תמיד קיים הזכרון של "בית אבי".

המצב האמיתי של "עד בואי אליך מצרימה" מתבטא יותר באופן עבודתו של אפרים, המראה על הימצאות ב"ארץ עניי", כלפי חוץ איננו נראה הקשר עם יעקב ("בית אבי"), ולמרות כל זאת הוא עובד את עבודתו, כך שניכר בו, שהוא נכדו של יעקב.

ט. מידתו של יעקב – "מבריח מן הקצה אל הקצה" – מתגלית ע"י

יוסף

מוסבר בחסידות²⁸, שיעקב הוא מידת האמת, ה"מבריחה מן הקצה אל הקצה"²⁹, מקשרת מן הקצה העליון ביותר ועד לקצה התחתון ביותר.

435בפועל מתקיימת מידה זו על־ידי יוסף, כי יעקב הוא בדרגת עולם האצילות, הנעלה מכל העולמות ויוסף מוריד ומביא את דרגת יעקב – "אצילות" – אל תוך עולמות ה"נמוכים" יותר ועד לעולם הזה – הקצה התחתון ביותר.

(זוהי הסיבה הפנימית לכך שירידתו של יעקב למצרים – מיצרים וגבולות – המסמלים את העולמות הנמוכים – נגרמה באמצעות יוסף).

וכך גם בקשר לקצה העליון: דוקא על־ידי "אתהפכא חשוכא (של העולמות הנמוכים) לנהורא" – "יוסף ה' לי בן אחר" – דוקא על־ידי זאת נעשה יתרון האור מן החושך נעלה יותר מאצילות (שהיא דרגתו של יעקב)³⁰.

לפי זה מוסבר³¹ מדוע שבע עשרה השנים, שבהם היה יעקב במצרים, היו הטובות ביותר בין שנות חייו, כפי שנאמר "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"³². וזאת מפני שדוקא על־ידי הירידה למצרים הגיע יעקב לשלימותו, "מבריח מן הקצה (העליון ביותר) אל הקצה (התחתון ביותר)".

י. עבודת יעקב מתבצעת באופן מושלם יותר ע"י בני יוסף, אפרים ומנשה

כיוון שאפרים ומנשה באים במקומו של יוסף במנין השבטים, ברור, שהם כמו יוסף, הם "מעין" של "תולדות יעקב – יוסף"³³, כדי להוריד ולהביא את השפעתו של יעקב אל תוך ארץ מצרים – בעבודה זו יש להם יתרון על פני יוסף:

אצל יוסף, גם כאשר הוא יורד ל"מצרים" (עולמות בי"ע) עדיין מאירה בגלוי מדרגתו של יעקב, האצילות, הנעלית מ"מצרים" (בי"ע)³⁴, וכיוון שכך, אין מקום, מלכתחילה, להשפעת ההעלם וההסתר של מצרים עליו, ואדרבה – הוא שולט על מצרים.

יוצא, שעל־ידי עבודת יוסף עדיין לא התהוותה הירידה האמיתית לחושך של מצרים ממש (הקצה התחתון ביותר), שם מתנגד החושך לאור הקדושה.

[בדומה לכך אנו רואים גם בפשטותם של הענינים. כל עוד היה יוסף בחיים, לא היתה אפשרות של גזירות על בני־ישראל, כאילו עדיין לא ירדו למצרים, ורק כאשר "מת יוסף" – 436אז "כאילו אותו היום נכנסו למצרים"^*].

שלמותו של יעקב, ה"מבריח מן הקצה (העליון ביותר) אל הקצה (התחתון ביותר)"³⁵ מתהווה דוקא באמצעות "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה" –על־ידיהעבודהבמקוםשבואיננונמצא יעקב, ודרגתו איננה מתגלית, דוקא בתוך חשכה של מצרים, המסתיר את הקדושה ומתנגד לה. יא. יעקב, יוסף ובני יוסף –

מתאימים לשלושת

הענינים שביתרון

העבודה בגלות

שלושת אופני העבודה המנויים לעיל: (א) עבודת יעקב, הנעלה ממצרים לפי דרגתו העצמית. (ב) יוסף, המאיר את מצרים באור השפעתו של יעקב (ג) בני יוסף – היורדים אל תוך חושך מצרים כמות שהוא – מתאימים, באופן כללי, לשלושת הענינים הנכללים בהתעלות שנגרמת באמצעות הירידה לגלות, כפי שנמנו בסעיף ה':

בענין הראשון, שמפני תוקף הנשמה איננה יכולה הגלות לגרום לירידה בדרגתה של הנשמה, (אך חושך הגלות עצמו איננו משתנה), יוצא, שנשארים כאילו בריחוק מה, למעלה מן הגלות, כמו יעקב³⁶, הנעלה מירידה למצרים³⁷.

הענין השני, שלתוקף הנשמה אין הגבלות והתנגדויות, כך שבכוחה להפוך את חושך הגלות לאור, דומה לעבודת יוסף³⁸, המורידה ומביאה את דרגתו של יעקב אל תוך מצרים, וגורמת, באמצעות גילויה של דרגת האצילות (דרגתו של יעקב)³⁹ בתוך העולמות שלמטה (מצרים) ל"אתהפכא חשוכא לנהורא".

ויתרון האור המתהווה מן החושך עצמו, מתהווה (בעיקר⁴⁰) באמצעות 437עבודה בתוך חושך מצרים, במקום שהשפעתו של יעקב³⁹ איננה נגלית – "בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך...".

יב. מנשה קשור ליוסף, – ואפרים ליעקב

לפי האמור לעיל יובן השייכות של מנשה ליוסף (ולכן הוא בכור יוסף), ואפרים ליעקב^*:

כיוון שענינו של מנשה הוא לגלות את הזכרון של "בית אבי", ובאמצעות זאת להפוך את חשכה של מצרים, הריהו כעבודת יוסף⁴¹, המורידה בגלוי את עניני יעקב ואת השפעתו אל העולמות שלמטה, וכך גורם ל"אתהפכא".

אך שלימותו של יעקב היא יתרון האור הבא מן החושך עצמו, דבר המתבצעעל־ידיאפרים^*,שעבודתוהיא "הפרני אלקים בארץ עניי".

יג. כל יהודי צריך לעבוד בשני אופני העבודה הללו

עם ישראל נקרא על שמו של יוסף

"נוהג כצאן יוסף"⁴². מכך ברור, שאצל כל יהודי צריכות להיות קיימות שתי העבודות, הן עבודתו של מנשה והן עבודתו של אפרים⁴³:

לכל לראש צריך יהודי לאחל לעצמו ולהשתוקק להימצא ב"בית אבי" – במצב הנעלה מגלות. ירידתו להעלם ולהסתר של העולם (כדי לזכך את הגלות) צריכה להיות מפני שהוא "אנוס על פי הדיבור"⁴⁴. ולפיכך, מיד כאשר הוא משלים את שליחותו במקום הגלות, שאליו שלחה אותו ההשגחה העליונה, הריהו "בורח" למקום שיוכל בו להתמסר לחלוטין לעניני קדושה, תורה ועבודה⁴⁵.

אך מצד שני יש לדעת, שכל עוד נמצא היהודי בשליחותו בגלות, אסור לו להסתפק בעבודתו של מנשה, לדאוג לכך שרק הוא לא 438ישכח את "בית אבי", ולא יושפע מן הסביבה.

עבודה זו היא הכנה לתכלית, היווצרות המצב של "הפרני אלקים בארץ עניי"⁴⁶ – הארת חושך הגלות בנר מצוה ותורה אור, עד להפיכת חושך הגלות לאור, ו"לילה כיום יאיר"⁴⁷.