434

מפני שהיא) בארץ ציה... (והלואי יהי) כן בקודש חזיתיך"²¹.

(ב) ביתר עומק: באמצעות ירידה גדולה מתגלה כוחה העמוק יותר של הנשמה, שאין לו כל הגבלות. ולכן בכוחו של היהודי, לא רק להישאר בשלימות, כך שהגלות לא תגרום לו לירידה, אלא אדרבה, בכוחו להשפיע על סביבתו ולהעלותה לדרגתו, עד להפיכת חושך הגלות לאור.

בנוסף לשני הענינים הנ"ל, שהם יתרונות הנגרמים לנשמה מצד עצמה, שכן הם יתרונות הקיימים כבר בנשמה, ורק מתגלים ע"י העבודה בגלות, הרי בנוסף לכך מתווסף לנשמה ע"י עבודתה בגלות ענין נעלה יותר, והוא:

(ג) ע"י הפיכת חושך הגלות לאור מתהווה בנשמה יתרון שאיננו נמצא בה מצד עצמה, כדוגמת בעל־תשובה, שיש לו גם זכויות שנוצרו מזדונות, דבר שאיננו קיים אצל הצדיק²².

ו. שתי דרגות ב"יוסף ה' לי בן אחר"

לפי הנ"ל יובן ההבדל בין מנשה לאפרים:

שניהם, מנשה ואפרים, הם בניו של יוסף, ומוציאים לפועל את ענינו ועבודתו: "יוסף" על שם "יוסף ה' לי בן אחר"²³, כלומר, התוספת המתהווה באמצעות העבודה בגלות. (הפיכתו של ה"אחר" – "סטרא אחרא", כוחות הטומאה – ל"בן"²⁴) ,ובענין זה עצמו קיימות שתי דרגות²⁵:

"מנשה" – חיזוק הזכרון של "בית אבי", כפי שהוסבר לעיל, התגלות תוקפה של הנשמה ע"י יוסף באמצעות עבודתו במצרים. ולעומת זאת "אפרים" המורה על יתרון האור הנוצר "מן החושך" עצמו – "הפרני אלקים (דוקא) בארץ עניי".

וכיון שההתעלות הנשגבה ביותר היא התעלות זו הנוצרת מן החושך עצמו, לפיכך נעלה אפרים ממנשה.

ז. דוקא אפרים ומנשה מביעים את שלימותו של יעקב

לפי ההסבר שלעיל קשה יותר להבין מדוע קשור מנשה דוקא ליוסף ואפרים ליעקב, שהרי, לכאורה, היה צריך להיות, לפי הסבר זה, ההיפך:

"מנשה", שמזכיר את "בית אבי" (כפי שנתבאר), צריך להיות קשור יותר ליעקב, ואילו אפרים – "הפרני אלקים בארץ עניי" – צריך להיות