שיחה ג

439שיחה ג

ויחי

א. ניטלו מראובן מעלות " הכהונה והמלכות

על הפסוק "ראובן בכורי אתה... יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תותר..."¹, מפרש רש"י את המילים: "יתר שאת – ראוי היית להיות יתר על " אחיך בכהונה לשון נשיאות כפים"; "ויתר עז – במלכות... ומי גרם לך להפסיד כל אלה"; "פחז כמים – הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך... לכך"; "אל תותר – אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך...".

ב"תרגום"² מבואר הפסוק: "הוה חזי למיסב תלתא חולקים, בכירותא כהונתא ומלכותא" – ראובן היה ראוי לקבל שלושה חלקים: בכורה כהונה ומלכות, אך הם לא ניתנו לו (וכך נאמר גם בתנחומא³ ובבראשית רבה⁴).

יש להבין: בפסוק מוזכרת גם המעלה של בכורה, ומדוע אפוא מסביר רש"י ש"אל תותר" מוסב רק לגבי "יתר שאת ויתר עז" – כהונה ומלכות⁵, ולא לענין של "ראובן בכורי אתה...", הנאמר בתחילת הפסוק⁶? ואדרבה – ג

בכורי אתה" הוא הטעם להיותו ראוי לכהונה ומלכות.

אין לומר שרש"י סובר שלפי פשוטו של מקרא לא נלקחה הבכורה מראובן, כיון שזהו פסוק מפורש בדברי הימים⁷:

ובני ראובן בכור ישראל... ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף...".

יותר מכך: מספר פסוקים לפני כן⁸, מפרש רש"י עצמו, לפי אחד הפירושים, ש"שכם אחד, הוא הבכורה, שיטלו בניו (של יוסף) שני חלקים". ואף לפני כן, בפרשת וישלח⁹, מפרש רש"י: "בכור יעקב, בכור לנחלה בכור לעבודה בכור למנין. ולא נתנה בכורה ליוסף אלא לענין השבטים שנעשה לשני שבטים", כלומר, הבכורה – "לענין השבטים" – נלקחה מראובן, עקב "וישכב..."¹⁰, ונתנה ליוסף.

439ב. השאלה אינה על פירוש פסוק זה, אלא על עצם הענין

לכאורה ניתן היה לומר: מדיוק לשון הפסוק "אל תותר", שנאמר בפסוק בקשר ל"כל אלה" אשר "הפסיד" ראובן, מובן, שכוונת הפסוק היא למעט את המעלות שלגביהן נאמר הביטוי "יתרות הללו" – "יתר שאת ויתר עז", כהונה ומלכות. ואילו מעלת הבכורה שלגביה אין מוזכר הביטוי "יתר"¹¹, אינה נכללת במיעוט של "אל תותר"¹².

אך זוהי הוכחה, מצד לשון הפסוק, לגבי פירוש פסוק זה, שכאן אין מדובר " על הפסד הבכורה. אך עדיין אין מובן הטעם לעצם הענין: מדוע שונה " הבכורה מן הכהונה ומן המלכות – מדוע מדבר הפסוק רק על הפסדו של ראובן לגבי הכהונה והמלכות, ולא לגבי הפסידו את מעלת הבכורה¹³ – "לענין השבטים"?

ג. פירוש רש"י על "מטרף בני עלית", והשאלות על כך

בהמשך, על הפסוק¹⁴ "גור אריה יהודה מטרף בני עלית..." מפרש רש"י: "מטרף, ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו¹⁵ וזהו יהודה שנמשל לאריה"; "בני עלית, סלקת את עצמך ואמרת מה בצע...¹⁶. וכן בהריגת תמר שהודה צדקה ממני¹⁷...".

יש להבין: מכך שרש"י מוסיף "וכן בהריגת תמר..." בפירושו על "בני עלית" ולא בפירושו על המילה

מטרף", מובן, לכאורה, ש"וכן בהריגת תמר..." אינו מתייחס למילה

מטרף" (מהריגת תמר, כפי שמפורש במדרש¹⁸: "מטרף, מטרפה של תמר") אלא אל המילים "בני עלית", שב"עלית" הכוונה היא גם ל"עליה" וסילוק נוסף – מהריגת תמר.

ואין מובן: המילים "בני עלית" באות 440כהמשך למילה "מטרף", וכיצד ניתן, אפוא, לכאורה, להפריד ביניהן, " ולבאר, שהמילים "בני עלית" כוללות " שני דברים, ואילו המילה "מטרף" כוללת דבר אחד בלבד?

בנוסף לכך אין מובן: מהו בכלל ההכרח מפשוטו של מקרא לומר שב"עלית" התכוין יעקב גם להריגת תמר¹⁹, ולא רק לחשד של "טרוף טורף יוסף", שהרי רש"י אינו אומר (כנאמר במדרש²⁰) שאלה הם שני פירושים, אלא הוא מוסיף זאת כהמשך: "וכן בהריגת תמר"?

ד. לפי רש"י, "מטרף" – שני הענינים

על השאלה הראשונה ניתן היה להשיב: אכן, רש"י מתכוין לומר " ש"מטרף" מתייחס לשני הענינים, של יוסף ושל תמר. אך הוא כותב "וכן בהריגת תמר..." רק לאחר פירושו על "בני עלית" כדי להסביר כיצד יכולה המילה "מטרף" לכלול את הענין של הריגת תמר. כדי להבין זאת יש להקדים ענין נוסף:

ישנם שני אופנים להבנת המשמעות של "מטרף בני עלית": א) המילה "בני" באה כהמשך למילה "מטרף": "מטרף בני (יוסף) – עלית" (יהודה)²¹. ב) המילה "בני" מוסבת למילה "עלית"²²:

מטרף" – מן הענין של ה"טרף"²³ –

בני (יהודה) עלית". ואם מקבלים את הפירוש הראשון, שהמילה "בני" מחוברת למילה "מטרף", אי אפשר להסביר ש"מטרף בני" כולל גם את ענין תמר²⁴.

ולכן, לפני שמוסיף רש"י "וכן בהריגת תמר...", הוא מוכרח להסביר את "בני עלית", ולהבהיר ששתי מילים אלו מחוברות – ואשר על כן מצטט רש"י מן הפסוק גם את המילה "בני", למרות שלצורך פירוש סלקת את עצמך" חשובה רק המילה "עלית" – כיון שרק לפי זה יכולה המילה "מטרף" לכלול גם את הריגת תמר.

ההכרח של רש"י לפרש שהמילה

בני" קשורה ל"עלית"²⁵ הוא: יעקב אבינו התכוין לשבח כאן את יהודה, וכיון שגם ללא תוספת המילה "בני" מובן ש"מטרף" מוסב לענין יוסף, כיון שמוצאים לגביו את הביטוי "טרף", ולכן ההדגשה ש"מטרף (הוא מ)בני" אינה תוספת שבח, אלא להיפך: זה מאפשר לומר, שרק מפני שזהו "טרף" 441של בן יעקב, ואחיו, הסתלק יהודה מכך.

ולכן פשוטו של מקרא הוא לפי האופן השני: "מטרף – בני (יהודה) עלית".

אך עדיין אין מובן, כדלעיל: אמנם, המילה "מטרף" יכולה לכלול גם את הריגת תמר, אך מנין ההכרח של רש"י שהיא כוללת את שני הדברים? ובמיוחד " שלגבי תמר אין מוזכר הביטוי "טרף".

ה. מעלות יהודה "מטרף..."

נמצאות גם אצל ראובן

כדי להבין זאת יש להקדים תמיהה " כללית בענין זה: מעלת המלכות, שנלקחה מראובן, ניתנה ליהודה, כנאמר בדברי הימים²⁶ "כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו". לכך התכוין יעקב באמרו "גור אריה יהודה...", וכפי שמפרש רש"י²⁷, שזוהי המלכות שניתנה לו (דוד²⁸, שלמה וכו'). הסיבה לנתינת המלכות ליהודה כתובה בברכה עצמה – "מטרף בני עלית"²⁹, וכפי שמסיים רש"י את פירושו על "מטרף בני עלית": "וכן בהריגת תמר... לפיכך, כרע...".

ואין מובן: מעלתו של יהודה, בסלקו את עצמו מ"חשדתיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו" על ידי אמירתו "מה בצע...", היתה גם אצל ראובן, כמסופר בפרשת וישב³⁰, שראובן אמר

לא נכנו נפש". ואף מעלתו של יהודה, בהודאתו במעשה תמר "צדקה ממני", נמצאת גם כן אצל ראובן, אשר חזר בתשובה על ש"חללת יצועי עלה", כפי שמפרש רש"י בפרשת וישב³¹:

במכירתו לא היה... עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו".

ואדרבה: בשני פרטים אלו היתה מעלת ראובן גדולה יותר, לכאורה, ממעלת יהודה:

א) יהודה הציל את יוסף ממות לא בכוונה להחזירו לאביו, אלא כדי למכרו לישמעאלים³². ובמיוחד כאשר: (א) היה בכוחו להשיבו אל יעקב, כדברי רש"י³³, שהאחים אמרו לו "אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך". (ב) אמירתו "מה בצע...", משמעותה כפירוש רש"י "מה ממון...". כלומר, הוא לא הרשה להרגו מפני שלא ירויחו 442מכך, ולכן הציע "לכו ונמכרנו לישמעאלים", ונרויח "ממון"³⁴.

לעומת זאת ראובן רצה להשיבו אל " יעקב, כנאמר בתורה³⁵ במפורש: – "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו".

ב) בהודאת יהודה במעשה תמר – (א) מוצאים רק אמירה חד־פעמית "צדקה ממני". (ב) ועיקר: אילו לא היה מודה, היה גורם להריגת תמר והעוברים אשר במעיה³⁶, ומובן שיהודה היה מוכרח להודות.

לעומת זאת אצל ראובן (א) חזרתו בתשובה היתה באופן ששנים רבות לאחר מכן הוא עדיין המשיך לעשות תשובה, שהרי מכירת יוסף התרחשה כתשע שנים³⁷ לאחר "בלבל יצועי אביו". (ב) תשובתו היתה באופן של "עסוק... בשקו ובתעניתו". (ג) הפעולה של "בלבל יצועי אביו" נעשתה, כפירוש רש"י³⁸, כי "תבע עלבון אמו" – משום כיבוד אם – עד כדי כך, שאין הדבר נחשב כחטא, כפי " שאומר רש"י³⁸ "ללמדנו שכולן שוין וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן", ולכן

אפילו בשעת הקלקלה קראו בכור"³⁹

אך למרות זאת הרבה ראובן בתשובה.

ולפי זה תמוה ביותר: כיצד ייתכן שהענין של "מטרף בני עלית" יהווה סיבה לכך, שיהודה יהיה ראוי למלכות יותר מאשר ראובן⁴⁰?

ו. שני עונשים לראובן עבור שני הפרטים במעשהו

הדבר יובן על ידי הסבר דברי יעקב לראובן: "פחז כמים אל תותר...", אשר על כך מפרש רש"י: "ומי גרם לך להפסיד כל אלה. פחז כמים, הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך... לכך. אל תותר, אל תרבה ליטול כל היתרות הללו... ומהו הפחז אשר פחזת", ורש"י ממשיך ומפרש את פירושו על

כי עלית משכבי אביך אז חללת".

מהמשך דברי רש"י מובן שראובן לא קיבל את "כל היתרות הללו", לא בגלל עצם הפעולה של "עלית משכבי אביך...", אלא מפני "פחז כמים, הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך", אלא שה"פחז" התבטא 443– "ומהו הפחז..." – בענין של "עלית..."⁴¹.

כלומר, מכך שיעקב מקדים ומדגיש " בנפרד את הפגם של "פחז כמים", מסיק רש"י, שבענין של "בלבל יצועי אביו" יש שני פרטים: א) עצם הבלבול. ב) עשיית הפעולה באופן של "פחז " כמים" –

בעבור כל אחד משני הפרטים הוטל עונש אחר: א) על בלבול יצועי אביו נלקחה ממנו הבכורה "לענין השבטים", כנאמר בדברי הימים "ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו..."⁴², וכפי שאומר רש"י מיד בפרשת וישלח⁴³ ש"נתנה בכורה ליוסף". ב) על "פחז כמים... מהרת להראות כעסך", לכן "אל תותר, אל תרבה ליטול כל היתרות הללו" – כהונה ומלכות.

ז. בכורה – חשיבות לעצמו; כהונה ומלכות – כלפי הזולת

הביאור בזה:

ההבדל בין כהונה ומלכות לבין בכורה הוא: המעלות של כהונה ומלכות מתבטאות בעיקר (ובמיוחד בעניננו) בקשר לזולת, בעיסוק עם האחרים: מהותו של מלך היא אשר יצא לפניהם⁴⁴ – לדאוג לצרכי המדינה וכדומה, כפי שמפרש רש"י כאן על

גור" – "המוציא ומביא את ישראל", ועל "כרע רבץ" – "איש תחת גפנו...". כך גם כהונה, שאחד מעניניה העיקריים, כפי שמפרש רש"י כאן על

יתר שאת", היא נשיאת כפיים – לברך את ישראל⁴⁵, וכן ללמד את העם את דיני התורה, כנאמר⁴⁶ "ובאת אל הכהנים .. והגידו לך את דבר המשפט... על פי התורה אשר יורוך...".

לעומת זאת בכורה היא מעלה לגבי הבכור עצמו, ולא ביחס לזולת⁴⁷. עקב חשיבות הבכורה הוא מקבל פי שניים בנחלה וכדומה.

וזהו ההסבר לשני הפרטים הנ"ל: הענין של "פחז כמים... מהרת להראות כעסך" – שמיד שסבר שמשכבי אביו צריכים להיות באהל לאה התעורר כעסו על הזולת ומיד "מהרת להראות כעסך" ובלבל את יצועי אביו, של הזולת – הוא מעשה הנוגד לדאגה עבור טובת הזולת, ולפיכך היה גם ענשו מידה כנגד מידה, שנלקחו ממנו הכהונה⁴⁸ והמלכות⁴⁹.

444לעומת זאת עצם ה"קלקול" בבלבול " יצועי אביו, מצביע על טעות שלו במחשבותיו שלו, שמצד כיבוד אמו ("שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי"⁵⁰) צריכים להיות יצועי אביו באהל לאה. וכיון שהטעות היא "פגם" בו עצמו, " לכן הוא איבד את החשיבות שקשורה בו עצמו – הבכורה. "

לפי זה מובן גם ההבדל העיקרי, שלפי פירוש רש"י ופשוטו של מקרא לא נלקח ענין הבכורה בכללותו מראובן – הוא נשאר "בכור לנחלה⁵¹ וכו'". נלקחה ממנו הבכורה רק "לענין השבטים", ואילו כהונה ומלכות הוא הפסיד לחלוטין –

שהרי כיון שעצם המעשה של

בלבל יצועי אביו" אינו חמור כל כך, כי בכוונתו היה לתבוע "עלבון אמו", עד אשר, כפירוש רש"י, "לא חטא ראובן"⁵², "אפילו בשעת הקלקלה קראו בכור", ותשובתו היתה באופן של

עסוק היה בשקו ובתעניתו" שנים רבות, לכן נלקחה ממנו הבכורה רק

לענין השבטים".

ח. יהודה – מעלה ביחס לזולת, ראובן – מעלה כשלעצמו

זהו ההסבר גם לכך שמעלת המלכות ניתנה ליהודה עקב "מטרף בני עלית", למרות שאצל ראובן היתה מעלה גדולה יותר מאשר אצל יהודה, כדלעיל:

ההבדל בין "מטרף בני עלית" של יהודה לבין מעשי ראובן הוא: באמצעות "מטרף בני עלית" של יהודה, צמחה למעשה הצלת הזולת. דברי יהודה "מה בצע..." הצילו את יוסף מ"נהרגנו" והוציאוהו מן הבור, אשר "נחשים ועקרבים יש בו"⁵³. ועקב אמירתו "צדקה ממני" ניצלה תמר משריפה.

אצל ראובן, אמנם היתה תשובתו וכוונתו יותר מאשר אצל יהודה, אך 445זוהי מעלה בו עצמו; ולא ביחס לטובת הזולת: דבריו "לא נכנו נפש... השליכו אותו אל הבור הזה... למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" מצביעים על כוונתו – אך למעשה לא ניצל יוסף על ידי כך מסכנת מות מרעב, אלא רק מ"יד אל תשלחו בו", ובמיוחד כאשר הבור "נחשים ועקרבים יש בו",

אמנם, בפשוטו של מקרא ניתן לומר שראובן לא ידע מכך⁵⁴ ואינו אשם בכך, אך למעשה היה יוסף בסכנה.

וכך גם לגבי תשובת ראובן, "עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו" – היה זה ענין שאינו קשור לזולת⁵⁵. יותר מכך: אילו לא היה ראובן "עסוק... בשקו ובתעניתו" בעת מכירת יוסף, ייתכן שהיה מוצא עצה להצלת יוסף⁵⁶, כשם שהשפיע על אחיו לפני כן ש"לא נכנו נפש", ובסופו של דבר היה משיבו "אל אביו". דוקא מפני התעסקותו עם עצמו, גם אם בענינים נעלים "בשקו ובתעניתו", הגיעו למכירת יוסף.

ולפיכך דוקא "מטרף בני עלית" של יהודה – התייצבותו בפועל למען הזולת והודאתו בקשר להצלת הזולת – מהווה הוכחה להיותו ראוי למלכות, בעוד אשר ראובן ראוי לבכורה בכלל⁵⁷, עקב המעלה הגדולה של תשובתו כשלעצמו, אך לא למלוכה⁵⁸.

לפי האמור לעיל מובן בפשטות מדוע מפרש רש"י על "מטרף בני עלית" את שני הדברים, מכירת יוסף ומעשה תמר: יעקב רצה לציין את מעלת יהודה על־פני ראובן, שבעבורה הועברה המלוכה – "גור אריה..." מראובן ליהודה. וכיון שאצל ראובן מוצאים שני ענינים – רצונו להציל את יוסף ותשובתו על "בלבל יצועי אביו", סביר שהוא מדגיש את מעלות יהודה בשני הענינים.

ט. ההוראה: התעסקות באהבת ישראל

ההוראה מכך מובנת בפשטות:

אל ליהודי להסתפק בהתעסקותו בשלימות עצמו בלבד. הוא חייב לעסוק גם באהבת ישראל, בעשיית טובה ליהודי זולתו. ויותר מכך: אהבת 446ישראל "זהו כל התורה כולה⁵⁹", ולכן אף אם הוא עצמו אינו בדרגה גבוהה כל־כך כמישהו אחר העסוק כולו בעשייה למען התעלות ושלימות עצמית, הרי כיון שהוא מתעסק בטובת זולתו, הוא קשור ל"כל התורה כולה".

הדבר בולט יותר בתוצאות של שתי הדרכים של ראובן ושל יהודה:

על ידי כך שראובן "עסוק היה בשקו ובתעניתו" התאפשרה אולי מכירת יוסף, ולאחריה – גלות מצרים, הראש

ועל ידי אמירת יהודה "צדקה ממני", אם כי אין זה כמעלת התשובה של ראובן, דוקא בכך תלויה הגאולה מן הגלות: על ידי כך נולד פרץ, שממנו יצאה מלכות בית דוד⁶¹, עד למלך המשיח – "עלה הפורץ לפניהם..."⁶² – הגואל האחרון, שיפרוץ את גדרי הגלות, ויביא את הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.