445

זוהי מעלה בו עצמו; ולא ביחס לטובת הזולת: דבריו "לא נכנו נפש... השליכו אותו אל הבור הזה... למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" מצביעים על כוונתו – אך למעשה לא ניצל יוסף על ידי כך מסכנת מות מרעב, אלא רק מ"יד אל תשלחו בו", ובמיוחד כאשר הבור "נחשים ועקרבים יש בו",

אמנם, בפשוטו של מקרא ניתן לומר שראובן לא ידע מכך⁵⁴ ואינו אשם בכך, אך למעשה היה יוסף בסכנה.

וכך גם לגבי תשובת ראובן, "עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו" – היה זה ענין שאינו קשור לזולת⁵⁵. יותר מכך: אילו לא היה ראובן "עסוק... בשקו ובתעניתו" בעת מכירת יוסף, ייתכן שהיה מוצא עצה להצלת יוסף⁵⁶, כשם שהשפיע על אחיו לפני כן ש"לא נכנו נפש", ובסופו של דבר היה משיבו "אל אביו". דוקא מפני התעסקותו עם עצמו, גם אם בענינים נעלים "בשקו ובתעניתו", הגיעו למכירת יוסף.

ולפיכך דוקא "מטרף בני עלית" של יהודה – התייצבותו בפועל למען הזולת והודאתו בקשר להצלת הזולת – מהווה הוכחה להיותו ראוי למלכות, בעוד אשר ראובן ראוי לבכורה בכלל⁵⁷, עקב המעלה הגדולה של תשובתו כשלעצמו, אך לא למלוכה⁵⁸.

לפי האמור לעיל מובן בפשטות מדוע מפרש רש"י על "מטרף בני עלית" את שני הדברים, מכירת יוסף ומעשה תמר: יעקב רצה לציין את מעלת יהודה על־פני ראובן, שבעבורה הועברה המלוכה – "גור אריה..." מראובן ליהודה. וכיון שאצל ראובן מוצאים שני ענינים – רצונו להציל את יוסף ותשובתו על "בלבל יצועי אביו", סביר שהוא מדגיש את מעלות יהודה בשני הענינים.

ט. ההוראה: התעסקות באהבת ישראל

ההוראה מכך מובנת בפשטות:

אל ליהודי להסתפק בהתעסקותו בשלימות עצמו בלבד. הוא חייב לעסוק גם באהבת ישראל, בעשיית טובה ליהודי זולתו. ויותר מכך: אהבת