שיחה ד

הערות

עמוד 447

1. 1. פרשתנו מט, כז. "
2. 2. צפע"נ עה"ת עה"פ.
3. 3. וכ"ה בתוד"ה שיתין זבחים סב, ב.
4. 4. לשון הגמרא דלקמן בפנים.
5. 5. זבחים נד, א. וראה רע"ב למשנה זבחים פ"ה מ"ד. תוי"ט שם. וראה אוה"ת פרשתנו תטז, א. אוה"ת יתרו ע' תתקכז בשוה"ג. ולשון הצפע"נ שם. ואכ"מ.
6. 6. פרש"י שם נד, א ד"ה לוי.
7. 7. ועד"ז הוא בתרגום ירושלמי מכת"י (גינזבורג. ברלין תרנ"ח. ירושלים תשכ"ט) – הובא בתו"ש עה"פ. ובתרגום ירושלמי לפנינו בתחומי' יתבני מקדשא" (כת"א), אלא שמקדים זה ל"באחסנתי' תשרי איקר שכינתא", ולא כבתרגומים הנ"ל.
8. *. ראה זבחים שם, ב. קיח, ב. יומא יב, א ובפרש"י שם. וש"נ. ספרי ברכה לג, יב. ובכ"מ.
9. 8. פרשתנו מט, ט.
10. 9. שם מט, יז.
11. 10. מט, כא.
12. . וסיום מס' קידושין.

עמוד 447

1. 11. בארוכה במדרשי חז"ל על הכתובים האלו.
2. 12. וכבב"ר (פצ"ט, ד. וראה גם פרש"י פרשתנו מט, כח) דכללן כולן כאחד ועשאן כאריות כו'. ובסוטה (יא, ב. שמו"ר פ"א, טז. ועד"ז בפרש"י שמות א, יט) "אומה זו כחי' נמשלה כו' ודלא כתיב בי' כתיב בי' (יחזקאל יט, ב) מה אמך לביא בין אריות רבצה".
3. 13. עיון יעקב לע"י. חסדי דוד לתוספתא פ"ה, יג. הגהות הרד"ל לקידושין שם. ועוד.
4. 14. כלשון רשב"א במשנה קידושין שם.
5. 15. והא דלא הזכיר גם מין ממיני הבהמה – ה"ז לפי שע"פ רוב אדרבא, בבהמות "ראיתי" – מצינו בהם אומנות, לשמש את האדם – שור לעול וחמור למשא כו' (ראה חדא"ג מהרש"א במשנה קידושין שם). ואף שמצינו מיני בהמה שאין להם אומנות (ואינם משמשים לאדם) הרי מכיון שמצינו בשור שיש לו אומנות כו' והוא מלך שבבהמות (חגיגה יג, ב) הרי השאר טפלים ובטלים לו. ולכן אין לומר לא במשנה ולא בברייתא ראית (בתמי') מימיך בהמה כו' שיש לה אומנות. וצ"ע בתוספתא קידושין שם שממשיך "בהמה חי' ועוף כו'". וי"ל שענינים הנ"ל בשור וכו' אי"ז בגדר אומנות שיש להם – שעושים בטבע – כ"א מה שהם בני תרבות, שבנ"א מושלים בהם ומכריחים ומלמדים (מל' מלמד הפרה – ירושלמי סנה' פ"י ה"א) ומרגילים אותם במלאכות שונות (ראה עיון יעקב למשנה). ועפ"ז מתורץ ג"כ זה שמצינו בכמה חיות שיש להן אומנות כמו פיל שמשתמשין בו להיות נושא משאות – כי אי"ז בגדר אומנות. וראה לקמן הערה 17. אלא שאינו דומה (בני) תרבות דחיות ובהמות (וע"ד ב"ק (טו, ב) פלוגתת התנאים. וראה סנה' " (טו, ב). תוד"ה רבי אלעזר (ב"ק טז, ב). ד"ה ור"י (סנה' שם)). ובזה מחלוקת התוספתא והש"ס.

עמוד 448

1. *.
2. 17. וזה שמצינו דוגמת ענין החנוני בחיות (ולדוגמא: חי' קטנה שאוכלת את השרצים וזבובים ותולעים שעל הפיל ועי"ז יש תועלת לשניהם) וכיו"ב בשאר אומניות – לא קשה – א) היות דשועל הוא "פקח שבחיות" (ברכות סא, ב) ואעפ"כ אינו חנוני, מוכח דאע"פ שמסוגל ביותר לזה אינו מצטער להתעסק בזה (ואינו נוגע להק"ו – זה שקטנים מהשועל מתעסקים בזה). ב) ועיקר: כוונת דברי רשב"א במשנה היא לא שאין שום חי' ועוף שיש להם אומנות, אלא שע"ד הרוב כן הוא. ועפ"ז מתורץ זה ש"דבורה .. מסגלת לבעלי'" (דב"ר פ"א, ו), ובפרט דמשמע מזה שזהו טבעה. ועפ"ז מובן גם לשון המשנה "ראית מימיך חי' ועוף שיש להן אומנות", אף שמצינו בכמה מהם " שיש להם, כנ"ל.
3. 18. בירושלמי לפנינו: ארי קייץ. אבל בשנוי " נוסחאות שם הובא "צבי קייץ", כבבבלי. וכ"ה בתוספתא – שגם שם מקדים "ארי סבל" לפני "צבי קייץ" ומוסיף "זאב מוכר קדרות" כבירושלמי. אבל מכיון שגירסא זו "ארי קייץ" נפוצה בדפוסי הירושלמי צ"ל שגם זה הוא בהתאם לההפרש בין ירושלמי ובבלי ונתבאר בההתוועדות.
4. 19. וכ"ה בתוספתא שבהערה הקודמת. אלא ששם מוסיף: בהמה חי' ועוף וכו' (וכנ"ל הערה 15).
5. 20. עוד שינויים בלשון בין מאמר רשב"א בבבלי ומאמרו בירושלמי: בבבלי "מימי לא ראיתי" (היינו שרשב"א לא ראה כו'), ובירושלמי ראית מימיך" (שאומר זה לאחרים). וכלשון זה הוא גם במשנה ועד"ז בתוספתא* (אלא דשם הראית" – בל' תמי'). ולהעיר שבבבלי מאמר רשב"א הוא בשם עצמו ואילו בירושלמי הוא משום ר"מ, כבפנים.
6. 21. חגיגה יג, ב.
7. 22. ב"ק יט, סע"ב ופרש"י שם. ולהעיר מרשב"א קדושין ג, א ד"ה לא לחי', דעז וצבי דומין זל"ז. וראה כלאים פ"א מ"ו. וב"תוס' אנשי שם" שם.
8. 16. ואף שאי"ז תכונה השייכת לו במיוחד, ל שהרי ישנה גם בצבי (שמפרטו כאן) – ראה כתובות קיב, א. שמו"ר פל"ב, ב. וברש"ש שם. וראה בהנסמן לקמן הערה 22 – הרי צבי דכאן נמנה רק בתור "קייץ" ולא שליח.
9. . בהגהת הגר"א שם "מימי לא ראיתי" (כבבבלי), אבל לא הובאה גירסא זו מכת"י ודפוסי תוספתא (ראה מהדורת ליבערמאן. נ.י. תשל"ג).

עמוד 449

1. 23. להעיר מהגירסא (הובאה בשינויי נוסחאות למשניות קידושין) "זאב גודר גדירות".
2. 24. הגהות הרד"ל לקידושין שם.
3. 25. בחסדי דוד לתוספתא: ובדוחק אפשר לומר דמוכרי קדירות של חרס שכיח כל שעתא ושעתא להרויח בזה לפי שהם דברים הצריכים תדיר וקלים לישבר והזאב הוא גרגרן וצריך להיות לו מאכל מצוי כל שעה ולכן הי' נאה לו למכור קדירות.
4. 26. ועד"ז הוא במשנה שבע"י, ירושלמי ותוספתא. משא"כ במשנה לפנינו בגמ'. ולהעיר מהגירסא בשינויי נוסחאות למשניות שם.
5. 27. ראה ברכות ו, סע"ב. סנהדרין לז, סע"א. ובכ"מ.
6. 28. ד"ה אחר כן ראה להסתפק.
7. 29. ושם: וכל מה שתמצא מן החיות והצמחים שאין להם תועלת מזון ואין בו לפי מחשבתיך שום תועלת דרע שהדבר הוא לחולשת שכלנו.

עמוד 450

1. 30. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 159 ואילך, שי"ל שזהו גם המטרה והמכוון דקיום ז' מצות ב"נ.
2. 31. ברכות לה, ב.
3. 32. ראה פנ"י קידושין שם. ולהעיר מחדא"ג מהר"ל סוף קידושין. תפארת ישראל פ"א.
4. 33. ע"ד מרז"ל בנוגע להנחש (סנהדרין נט, ב) חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא נתקלל כו'. וראה חדא"ג מהרש"א שם. אבל ראה פרש"י שם ד"ה ובכל חי' "חיות בני מלאכה נינהו (בתמי')". חדא"ג מהרש"א סוף קידושין במשנה.
5. 34. ראה רמב"ם הל' מלכים רפי"ב.
6. 35. לשון רש"י סוף קידושין.

עמוד 451

1. 36. יש לומר – דזהו בדוגמת או"פ, או"מ, מקיף למקיף. ועוד.
2. 37. סנהדרין ה, ריש ע"ב.
3. 38. ראה בהנ"ל בפרטיות לקו"ש חי"ב ע' 197 ואילך. וע"פ המבואר שם, דוגמא הא' כאן אינו מתאים בכל פעם, כי כמ"פ הוא בגגר מצוה. וע"ד יו חכמת התכונה המ"ע על ב"ד שיחשבו (רמב"ם הל' קדוש החודש פ"א ה"ז. וראה לקו"ש ח"י ס"ע 183 ע מצוה על האדם), עיי"ש בארוכה. ה
4. 39. קידושין לה, א.
5. *. ראה לקמן בפנים ס"ו.
6. 40. ראה ע"ז יא, ב. יז, סע"א ואילך. טושו"ע "ד ר"ס קמט. אה"ע ר"ס כא.
7. 41. להעיר משו"ע או"ח רסתרמ"ט. ביטול ע"ז "י עכו"ם (ע"ז נב, ב. סד, ב. רמב"ם הל' ע"ז פ"ח "ח. טושו"ע יו"ד רסקמ"ו). ועוד.
8. *. חולין ס, ב. וראה פרש"י חקת כא, כו.
9. 42. אולי י"ל מעין זה בבע"ח, לדוגמא: כשבהמה וצבי אוכלים איסור (ערלה כלאים וכיו"ב) בכדי שיהודי יקיים אח"כ מצות עונג שבת באכילת הבהמה וצבי (וכיו"ב). ולהעיר גם בנוגע לישראל, כשמצד פקו"נ הותר מאכל האסור. וראה בתניא אגה"ק סכ"ו (קמד, רע"א) "גמור" בחצי רבוע. או גם באופן האסור, כשאכל מאכל האסור, ועשה תשובה מאהבה שזדונות נעשו לו כזכיות ולמצוה (ראה תניא פ"ז. וראה בפרטיות בכל הנ"ל במכתבים שנדפסו בלקו"ש חי"ב ע' 196 ואילך).

עמוד 452

1. 43. להדיעות שאין צריך עיבוד לשמה בעור הבתים והרצועות או גם קלף סת"ם (ראה סנהדרין מח, ב וש"נ. פרש"י ותוס' וראשונים שם. הובאו באנציקלופדי' תלמודית ע' הזמנה (א) סעיף ג', וש"נ) – הרי אין מוכרח שהעיבוד יהי' ע"י יהודי דוקא. ופשיטא בנוגע לההפשט שלפני זה.
2. *. להעיר מתו"א משפטים (עו, א ואילך): עבוד הוא לשון עיבוד עורות כו'.

עמוד 453

1. 44. שהרי אין הפירוש שרק חיות אלו יש בהם תכונות אלו ומסוגלים לקייץ כו' שהרי כן הוא גם בכו"כ חיות, אלא שבעיקרם הוא בחיות אלו. וראה לעיל הערה 17.
2. 45. וכנל הערה 12 שכולן כחי' נמשלו. ולהעיר שבסוטה ושמו"ר שם על אלו דלא כתיב הובא הכתוב (יחזקאל יט, ב) מה אמך לביא בין אריות גו'. וראה פרש"י סוטה שם ד"ה דכתיב (ועד"ז הוא בפרש"י שמות שם): כנסת ישראל כולה נקראת לביאה.
3. 46. אף שבזה שנמשלו לחיות הוא לא מצד ענין הקייץ והסבל כו' שבהם, הרי ענינים אלו (שהיו צריכים להיות בהחיות) הוא מצד תכונתן – גבורת הארי כו'*, והרי "נתן ליהודה גבורת ארי ולבנימין חטיפתו של זאב כו'" (פרש"י ויחי מט, כח).
4. 47. תו"א עד, א ואילך. ובכ"מ.
5. 48. שמאז הותחל חשבון ר"י שנה – ראה פדר"א פמ"ח. שמו"ר פי"ח יא. תיב"ע בא יב, ב. פרש"י עה"ת לך טו, יג. שמות ב, א.
6. 49. שמו"ר פ"א, ד. וראה פירוש מהרז"ו שם.
7. 50. ראה לקו"ש ח"ד ע' 1338. חכ"ד ע' 173 ואילך. ע' 243.
8. 51. בהבא לקמן ראה שד"ח כללים מע' ז כלל א־ג. מע' פ' כלל לט. אנציקלופדי' תלמודית ע' זריזין מקדימין, וש"נ. לקו"ש חי"ט ע' 73 ואילך. וש"נ.
9. . ולהעיר מהקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש שם: כל מיני בעלי חיים כו' יש להן פעל א' בלבד או ב' פעלים כו'.

עמוד 454

1. 52. רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ב ה"ב. וראה פיה"מ ורע"ב פיאה פ"א מ"ד.
2. *. אבל אין לפרש עפ"ז השינוי דבבלי וירושלמי, שבבבלי נקט "קייץ" לפני "סבל" ובירושלמי "סבל" לפני "קייץ" לפי ב' הסברות (שבת קכז, א) אם "למעוטי בהילוכא עדיף" – סבל נושא משאות", או "למעוטי משוי עדיף" – קייץ", כי בבבלי מסיק שם "דכו"ע מעוטי בהילוכא עדיף", וא"כ הי' צריך להקדים "סבל".
3. 53. להעיר מלקו"ש חי"א ע' 131 ביאור מחלוקת רש"י והראב"ע.
4. 54. מלאכי א, ח.
5. 55. ויקרא ג, טז. רמב"ם סוף הל' איסורי מזבח. שו"ע יו"ד סו"ס רמח.

עמוד 455

1. *. ויש להוסיף בזה (ע"פ המבואר לעיל בנוגע לתאנים) דבאה"ק – ירושלמי – צ"ל "סבל" לפני "קייץ", כי פירותי' גדולים וכבדים יותר (כתובות קיב, א) וא"כ י"ל דצ"ל "ארי סבל" אפילו למספר מועט ואולי אפילו לפרי אחד, והצבי קייץ הוא רק לשמירה הבאה (רק) אח"כ ולא לההבאה. משא"כ בבבלי שמתעוררת תומ"י בפרי הראשון – השאלה אם להביאו למקומו דהשמש תיכף או ברוב כו' (ולבבלי – זריזין (הוה) מכריע).
2. 56. תענית ח, א. ערכין טו, ב. "
3. 57. פרש"י תענית שם. וראה ב"ק טז, ריש ע"ב. פרש"י ותוס' שם ד"ה דרס. ובגמ' שם ש"וימלא טרף חוריו" (נחום ב, יג) הוא "בשביל חוריו", – היינו "להצניע אבל לאכול מיד לאחר הריגה כו' לאו אורחי' הוא" (פרש"י שם ד"ה והכתיב).
4. 58. פרש"י תענית שם. וראה פרש"י ב"מ צג, ריש ע"ב ד"ה ארי דרס.
5. 59. סיום לשון רש"י תענית שם. וי"ל דבזה שכתב זה רש"י בד"ה "טורף ואוכל" – אף שקאי על שניהם ארי וזאב – כי בזה משמיענו דאף שהטעם שהזאב "מוליך לחוריו ואוכל" הוא לפי שמפחד מן הבריות" (רש"י שם), מ"מ יש לו הנאה מאופן אכילה זו.
6. *. וזה שמוכר קדירות, דכיון שזקוק לעצמו, ולזאבים חבריו – נעשה מומחה ומתענין וכו'.

עמוד 456

1. 60. להעיר על ההדגשה המיוחדת שמצינו לדעת הירושלמי בנוגע להכנה והכשרה למצוה דס"ל (ברכות פ"ט ה"ג) שצריך לברך על עשיית סוכה לולב מזוזה תפלין וציצית, משא"כ לדעת הבבלי (מנחות מב, ב. וראה תוד"ה העושה סוכה מו, א. ובכ"מ). – וראה לקו"ש חי"ז ע' 187 ואילך. ח"ח [המתורגם] ע' 184 שוה"ג להערה 46.
2. 61. עפ"ז יל"פ הטעם מה שנקט בירושלמי "זאב מוכר קדירות" ולא "עושה קדירות" – כי ענינים אלו בהכנה למצוה מדובר במעמד ומצב שקודם "עונותיכם הטו", (כנ"ל סוס"ד)*, ולכן אא"פ לומר "עושה קדירות", כי עשיית קדירות היא "אומנות לסטים"** (ראה משנה סוף קידושין לגירסת הש"ס וע"י), כי קדירות עושים מעפר וכשלוקח עפר משדה אחרים הוי גזילה, אלא שאין לקיחת עפר
3. *. מנחות צט, ב.
4. 62. פרש"י שם.
5. 63. בגמ' שם (ק, א) לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאין את הבבליים כו' אבל בכל אופן הם כהנים מחו"ל (מצרים – רש"י שם) ולא מא"י.
6. ***. ועפ"ז יובן דבנחום איז ג"ז (תענית כא, א) החליפו בעפר (ולא באבנים פשוטים – שקל יותר לרמות) – היפך היוקר דאבן טוב.
7. . ואף דטורף ואוכל, נעשה אחר החטא שאז נעשה בהם הטבע לטרוף ולהזיק, ולפני החטא (ולפני המבול) לא הותרה אכילת בשר, וכו' – הרי חילוק הטבע באופן האכילה ד"דורס ואוכל" מיד או "טורף ואוכל לאח"ז (מוליך לחוריו) – שייך גם באכילת ירק עשב. ועוד ועיקר: פשיטא דאין כוונת רשב"א "עוונותיכם הטו גו'" על חטא עה"ד (ומאז מוכרחת הפרנסה להיות בצער), ובכלל – על מצב כלל ישראל, כ"א על כאו"א בפרט המשמש הוא את קונו כדבעי, וכמרז"ל דכשעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים (ברכות לה, ב). – קדר ולא עובד אדמה, שאין לו שדה משלו – שצריך לחפש בעל השדה, אינו חשוב בעיניו כגזילה כנ"ל וכו'.
8. . וצ"ע בפרש"י שם, שחמר כו' וקדר הם "אומנות ליסטים" לפי שהם "בעלי קרנות וכו'". ובלאה"כ צ"ע: מעתיק "קדר" שלא במקום גירסתנו במשנה (דמקדים קדר), צע"ק למה דוקא קדר הולך בדרכים, ולא מוכר כל דבר, שטעמו השני לא שייך לקדר. ועוד.

עמוד 457

1. 64. קרח יח, ח. ספרי ורש"י שם. זבחים צא, א. וש"נ. וראה שו"ת חכם צבי סי' סב דחיוב גמור הוא.
2. 65. זבחים צ, ב משנה.
3. 66. ראה תוד"ה ששונאין (מנחות שם) "דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר".
4. 67. ראה לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 207 ובהערה 11 שם, שבאכילת חי מקיימים רק המצוה שלא יבוא לידי נותר ולא המ"ע שעל האדם לאכול הקרבן.
5. 68. להעיר מהלשון בירושלמי פאה (פ"ח ה"ד) "הבבלין אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן מקולקלת", ובמשנה לפנינו במנחות "מפני שדעתן יפה" (ועד"ז הוא בירושלמי עירובין פ"ג ה"א).
6. 69. ועפ"ז חידוש בנדו"ד, שהרי מכוון שאא"פ לאכלו לאחר השבת, נמצא שע"י שלא היו אוכלין אותו בלילי שבת אינם מקיימים המצוה כלל – אלא שמצוה זו "שלא יבואו לידי נותר" אינה חיוב גברא.
7. 70. ערוך ע' חלזון הא'. מוסף הערוך ע' אשן הב'. תוד"ה כל מנחות מד, א. ועוד.
8. 71. ראה מוסף הערוך שם. שם הגדולים מערכת ספרים ע' תרגום יונתן בסופו. וראה לקו"ש חי"ט ע' 6־135. ובצפע"נ עה"ת עה"פ "לא בית מקדשא כתרגום ירושלמי".
9. 72. כההמשך בתיב"ע (ות"י). ועד"ז בת"א. וראה לקמן הערה 78.
10. 74. ריש הל' בית הבחירה. ובסהמ"צ מ"ע כ: שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה בו יהי' ההקרבה כו'. וראה לקו"ש שם.
11. 73. אף שאי"ז רק הכנה למצוה, שהרי בנין ביהב"ח הוא מ"ע, אבל עיקרו ומטרתו הוא בשביל עבודת הקרבנות כבפנים. וראה לקו"ש חי"א ע' 120 ואילך, וש"נ.

עמוד 458

1. 75. להעיר גם מהקרבה בבמה לפני בנין ביהמ"ק (משנה זבחים קיב, ב ועוד).
2. 76. עדיות פ"ח מ"ו. זבחים סב, א. וש"נ. רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הט"ו. אלא שבזה מדובר לפי שקדושה ראשונה (בית המקדש הא') קדשה לעתיד לבא.
3. 77. ראה לקמן בפנים.
4. 78. להעיר גם מהחילוק בין תיב"ע (ות"י) לת"א בהמשך הכתוב (בבקר יאכל עד גו'": בתיב"ע (ות"י) – (א) מפרש תמיד של שחר (ומנחתו) ותמיד של בין הערביים (ומנחתו) כל אחד בפ"ע, ובת"א כוללם יחד "בצפרא ובפניא יהון מקרבין כהניא קרבניא", (ב) מוסיף (בפי' "ולערב יחלק שלל") "ואכלין גבר חולקי'", ובת"א (וכן בת"י) ליתא. וי"ל שתלוי בשינוי הנ"ל שבפנים: לדעת התיב"ע – ירושלמי – שצ"ל ההידור והשלימות נוגע הענין (הפירוט) דכל פרט, שמוסיף ומדגיש שלימות הדבר. משא"כ לת"א – בבלי – נוגע עיקר המכוון בהמצוה, ולכן כתב עיקר תוכן המצוה*.
5. 79. ראה זבחים נג, ב (במשנה): ובלבד שיתן כנגד היסוד. וגם "עולה טעונה יסוד" (שם נג, ב).
6. 80. וכן (הגמר–) שפיכת הדם על היסוד.
7. 81. ראה תו"כ לויקרא א, ד. זבחים ו, א. וש"נ. וראה רש"י פסחים עז, ב ד"ה דם. ובכ"מ.
8. 82. כידועה השקו"ט בנוגע הקרבת קרבנות בזה"ז כדעת הר"ח מפריש (הובא בכפו"פ פ"ו) בס' שנסמנו בשד"ח כללים סוף מע' ק'. תו"ש בא (חי"ב ע' קנה). לקו"ש חי"ב ע' 220.
9. 83. ראה ירושלמי פסחים פ"ט ה"א דפלוגתא אם מקריבין פ"ש היא דוקא אם "ניתן לישראל לבנות בית הבחירה" (ולא "מזבח").
10. 84. ע"פ מ"ש בב"ר (ספס"ד) דבימי ריב"ח רצו לבנות ביהמ"ק (ראה מנ"ח מצוה צה) – אפ"ל גם בזה"ז.
11. . ואולי זהו גם טעם השינוי בתיב"ע (ות"י) "בצפרא יהון כהניא מקרבין כו'" ובת"א "יהון מקרבין כהניא כו'": בתיב"ע (ות"י) מקדים (להדגיש גם הפרט ד)"כהניא" (הם המקריבין), ובת"א מקדים (להדגיש העיקר) מקרבין. (משיחת י"ט כסלו והתועדויות שלאח"ז תשל"ט)