447
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
פעולה מסויימת בתואר "ארי" או "זאב"11. כלומר, תכונה זו היא בטבעה של החיה והימצאותה בשבט איננה מצד " תכונות האדם שבו, אלא מפני שיש בו את תכונת החיה המסויימת.
כן מובן, שלמרות שלכל שבט יש דמיון לחיה מסויימת בגלל תכונה – כלשהיא, הרי יש קשר בין המשותף לכל חיות הארץ לבין המשותף לכל השבטים12.
ג. אומנויות החיות המנויות בגמרא בהתאם לתכנותיהן
בגמרא, בסוף מסכת קידושין, מדובר על תכונות של מספר חיות: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי שנאמר עוונותיכם הטו".
המפרשים13 מסבירים, שהאומניות14 השונות המוזכרות כאן – "קייץ",
סבל" ו"חנוני" – מתאימות לתכונות הטבעיות של חיות אלו: תכונתו של הצבי, שבשעת שינתו "עינו אחת פתוחה", מתאימה לאומנות של "קייץ"
שמירה על תאנים המתייבשות בשדה. הארי, הגבור שבחיות, מתאים להיות "סבל" – "נושא משאות". והשועל, עקב פקחותו, מתאים להיות חנוני, המרויח ממקח וממכר.
דרוש כאן הסבר: מדוע מנויות כאן דוקא אומנויות אלו, ולא אומנויות נוספות אחרות המתאימות לתכונות של חיות אחרות15. לדוגמא: "אילה
הערות
- 11. בארוכה במדרשי חז"ל על הכתובים האלו.
- 12. וכבב"ר (פצ"ט, ד. וראה גם פרש"י פרשתנו מט, כח) דכללן כולן כאחד ועשאן כאריות כו'. ובסוטה (יא, ב. שמו"ר פ"א, טז. ועד"ז בפרש"י שמות א, יט) "אומה זו כחי' נמשלה כו' ודלא כתיב בי' כתיב בי' (יחזקאל יט, ב) מה אמך לביא בין אריות רבצה".
- 13. עיון יעקב לע"י. חסדי דוד לתוספתא פ"ה, יג. הגהות הרד"ל לקידושין שם. ועוד.
- 14. כלשון רשב"א במשנה קידושין שם.
- 15. והא דלא הזכיר גם מין ממיני הבהמה – ה"ז לפי שע"פ רוב אדרבא, בבהמות "ראיתי" – מצינו בהם אומנות, לשמש את האדם – שור לעול וחמור למשא כו' (ראה חדא"ג מהרש"א במשנה קידושין שם). ואף שמצינו מיני בהמה שאין להם אומנות (ואינם משמשים לאדם) הרי מכיון שמצינו בשור שיש לו אומנות כו' והוא מלך שבבהמות (חגיגה יג, ב) הרי השאר טפלים ובטלים לו. ולכן אין לומר לא במשנה ולא בברייתא ראית (בתמי') מימיך בהמה כו' שיש לה אומנות. וצ"ע בתוספתא קידושין שם שממשיך "בהמה חי' ועוף כו'". וי"ל שענינים הנ"ל בשור וכו' אי"ז בגדר אומנות שיש להם – שעושים בטבע – כ"א מה שהם בני תרבות, שבנ"א מושלים בהם ומכריחים ומלמדים (מל' מלמד הפרה – ירושלמי סנה' פ"י ה"א) ומרגילים אותם במלאכות שונות (ראה עיון יעקב למשנה). ועפ"ז מתורץ ג"כ זה שמצינו בכמה חיות שיש להן אומנות כמו פיל שמשתמשין בו להיות נושא משאות – כי אי"ז בגדר אומנות. וראה לקמן הערה 17. אלא שאינו דומה (בני) תרבות דחיות ובהמות (וע"ד ב"ק (טו, ב) פלוגתת התנאים. וראה סנה' " (טו, ב). תוד"ה רבי אלעזר (ב"ק טז, ב). ד"ה ור"י (סנה' שם)). ובזה מחלוקת התוספתא והש"ס.
רש"י על בראשית מ״ט:כ״ח - הטקסט מספריא
וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. וַהֲלֹא יֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹּא בֵּרְכָם אֶלָּא קִנְטְרָן? אֶלָּא כָךְ פֵּרוּשׁוֹ: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם מַה שֶּׁנֶאֱמַר בָּעִנְיָן; יָכוֹל שֶׁלֹּא בֵרַךְ לִרְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, תַּ"לֹ וַיְבָרֶךְ אוֹתָם – כֻּלָּם בְּמַשְׁמָע:
איש אשר כברכתו. בְּרָכָה הָעֲתִידָה לָבֹא עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד:
ברך אותם. לֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אוֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם? לְפִי שֶׁנָּתַן לִיהוּדָה גְּבוּרַת אֲרִי וּלְבִנְיָמִין חֲטִיפָתוֹ שֶׁל זְאֵב וּלְנַפְתָּלִי קַלּוּתוֹ שֶׁל אַיָּל, יָכוֹל שֶׁלֹּא כְלָלָן כֻּלָּם בְּכָל הַבְּרָכוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם:
וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אתם AND THIS IS IT THAT THEIR FATHER SPOKE UNTO THEM WHEN (literally, and) HE BLESSED THEM — But were there not some of his sons whom he did not bless but whom, on the contrary, he reproached? But this is the explanation of these words: and this is it that their father spake unto them, viz., all that has been said above in this chapter, whether it be blessing or reproach. You might therefore think that he did not bless Reuben, Simeon and Levi at all — Scripture therefore states, “and he blessed them” (i.e. the 12 tribes alluded to at the beginning of the verse) which implies all of them. (Pesikta Rabbati 7).
EVERY MAN ACCORDING TO HIS BLESSING — according to the blessing that was to come in future to each and every one. (Cf. Rashi on Genesis 40:5, איש כפתרון חלמו.)
ברך אתם HE BLESSED THEM — It should have said, “every man according to his blessing he blessed him”; why, then does it say “he blessed them”? But since in the blessings he ascribed to Judah personally “the strength of a lion”, to Benjamin “the rapacity of a wolf” and to Naphtali “the swiftness of a hind”, one might think that he did not include all of them in all the blessings, Scripture therefore states “he blessed them” (i.e. each of them personally and all of them together — extending all the personal blessings to each of them) (Midrash Tanchuma, Vayechi 16; cf. Rashi on Exodus 1:19).
שמות רבה א׳:ט״ז - הטקסט מספריא
כִּי חָיוֹת הֵנָּה, אִם תֹּאמַר מְיַלְּדוֹת הֵנָה, וְכִי מְיַלֶּדֶת אֵינָהּ צְרִיכָה מְיַלֶּדֶת אַחֶרֶת לְסַיְיעָהּ, אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ לוֹ אֻמָּה זוֹ כְּחַיּוֹת הַשָֹּׂדֶה נִמְשָׁלוֹת שֶׁאֵין צְרִיכוֹת מְיַלְּדוֹת, יְהוּדָה, נִמְשַׁל כְּאַרְיֵה, דִּכְתִיב (בראשית מט, ט): גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה. דָּן, (בראשית מט, יז): יְהִי דָן נָחָשׁ. נַפְתָּלִי (בראשית מט, כא): אַיָּלָה שְׁלֻחָה. יִשָֹּׂשכָר, (בראשית מט, יד): חֲמֹר גָּרֶם. יוֹסֵף (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ. בִּנְיָמִין (בראשית מט, כז): זְאֵב יִטְרָף. וְעַל שְׁאָר כְּתִיב (יחזקאל יט, ב): מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה. וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. מֶה הָיָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת, שֶׁקִּבֵּל דִּבְרֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הִזִּיק לָהֶן. דָּבָר אַחֵר, וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בֶּן רַבִּי אַבָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב כח, כח): וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה, מַהוּ שְׂכַר הַיִּרְאָה, תּוֹרָה. לְפִי שֶׁיָּרְאָה יוֹכֶבֶד מִפְּנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֶעֱמִיד מִמֶּנָּה משֶׁה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שמות ב, ב): כִּי טוֹב הוּא, וְנִתְּנָה הַתּוֹרָה עַל יָדוֹ, שֶׁנִּקְרֵאת (משלי ד, ב): לֶקַח טוֹב. וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כב): זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי. וּמִרְיָם, יָצָא מִמֶּנָּה בְּצַלְאֵל, שֶׁהָיָה מָלֵא חָכְמָה, דִּכְתִיב (שמות לא, ג): וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים וגו'. וְעָשָׂה אָרוֹן לַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת: טוֹב, הֱוֵי: וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. וַיִּרֶב הָעָם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (איכה ג, לז): מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי ה' לֹא צִוָּה, אִם פַּרְעֹה צִוָּה לַהֲרֹג אֶת הַזְּכָרִים מַה הוֹעִיל בִּגְזֵרָתוֹ ה' לֹא צִוָּה, אֶלָּא וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד.
רש"י על שמות א׳:י״ט - הטקסט מספריא
כי חיות הנה. בְּקִיאוֹת כַּמְיַלְּדוֹת, תַּרְגּוּם מְיַלְּדוֹת חַיָּתָא. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ הֲרֵי הֵן מְשׁוּלוֹת כְּחַיּוֹת הַשָּׂדֶה (סוטה י"א), שֶׁאֵינָן צְרִיכוֹת מְיַלְּדוֹת. וְהֵיכָן מְשׁוּלוֹת לְחַיּוֹת? גּוּר אַרְיֵה, זְאֵב יִטְרָף (בראשית מ"ט), בְּכוֹר שׁוֹרוֹ (דברים ל"ג), אַיָּלָה שְׁלֻחָה (בראשית מ"ט), וּמִי שֶׁלֹּא נִכְתַּב בּוֹ, הֲרֵי הַכָּתוּב כְּלָלָן וַיְבָרֶךְ אוֹתָם (שם), וְעוֹד כְּתִיב מָה אִמְּךָ לְבִיָּא (יחזקאל י"ט):
כי חיות הנה signifies they are just as skilful as midwives. The Aramaic for מילדות, midwives, is חיתא (hence the term חיות in this verse). Our Rabbis, however, (taking this word in the sense of animals) gave the following explanation (Sotah 11b): they have been compared to the beasts of the field which do not require the help of midwives. And where are they compared to animals? (Genesis 49:9) “Judah is a young lion”; (Genesis 27) “Benjamin is a wolf that leareth”; (Deuteronomy 33:17) “Joseph is the firstling of his ox”; (Genesis 49:21) “Naphtali is a hind sent forth”. As for the ancestors of those tribes about whom such a comparison is not expressly written Scripture implicitly includes them in the several blessings bestowed upon their brothers, (and thus they also are compared, as their brothers, to animals), for Scripture states, (Genesis 49:28) “And he blessed them etc.” (cf. Rashi on these words). Then, again, it is written, (Ezekiel 19:2) “How was thy mother a lioness!” (The prophet is addressing the princes of Israel as the representatives of the people, and by the term “thy mother” means the progenitors of the nation; the chapter proceeds to speak of the mother’s offspring as “whelps”).
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון ‹ שיחת יום ג', וא"ו תשרי, ה'תשכ"ח לקו"ש חט"ו ע' 447
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.